סוטה, פרק ח
משנה א
מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם,
בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ב; ג)
"וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל-הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן"
זֶה כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה.
"וְדִבֶּר אֶל-הָעָם" בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
"וְאָמַר אֲלֵיהֶם שְׁמַע יִשְֹרָאֵל
אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם" וְלא עַל אֲחֵיכֶם;
לא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן, וְלא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין,
שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְּיָדָם יְרַחֲמוּ עֲלֵיכֶם,
כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כח, טו)
"וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת
וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל-מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן-הַשָּׁלָל,
וַיַּלְבִּישֻׁם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם
וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל-כּוֹשֵׁל,
וַיְבִאוּם יְרֵחוֹ עִיר-הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן";
עַל אוֹיְבֵיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים,
שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְּיָדָם אֵין מְרַחֲמִין עֲלֵיכֶם.
"אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ" וְגוֹ' (דברים כ, ג)
"אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם" מִפְּנֵי צָהֳלַת סוּסִים וְצִחְצוּחַ חֲרָבוֹת.
"אַל-תִּירְאוּ" מִפְּנֵי הֲגָפַת תְּרִיסִין וְשִׁפְעַת הַקַּלְגַּסִּין.
"אַל-תַּחְפְּזוּ" מִקּוֹל קְרָנוֹת.
"אַל-תַּעַרְצוּ" מִפְּנֵי קוֹל צְוָחוֹת.
"כִּי ה' אֱלהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם" (שם שם, ד)
הֵן בָּאִין בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָֹר וָדָם,
וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם;
פְּלִשְׁתִּים בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גָּלְיַת, מֶה הָיָה סוֹפוֹ?
לַסּוֹף נָפַל בַּחֶרֶב, וְנָפְלוּ עִמּוֹ;
בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבַךְ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ?
לַסּוֹף נָפַל בַּחֶרֶב, וְנָפְלוּ עִמּוֹ;
וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן,
"כִּי ה' אֱלהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֶם לָכֶם" וְגוֹ'
זֶה מַחֲנֵה הָאָרוֹן.
ברטנורא משנה א
משוח מלחמה. ודבר אל העם בלשון הקודש. נאמר כאן (דברים כ') "ודבר אל העם", ונאמר להלן (שמות י"ט) "משה ידבר", מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש.
לכל כושל. כל הכושלים שאינן יכולין ללכת ברגליהן.
הגפת תריסין. הכאת המגינים זו בזו להשמיע קול ולאיים.
הקלגסין. מקלות שראשיהן עקומים ומכין בהם על גבי אבנים והם מנתזים על האויבים.
שובך. שר צבא הדרעזר בשמואל (ב' י ט"ז).
משנה ב
"וְדִבְּרוּ הַשּׁוֹטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר
מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלא חֲנָכוֹ
יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" וְגוֹ', (שם שם, ה)
אֶחָד הַבּוֹנֶה בֵּית הַתֶּבֶן, בֵּית הַבָּקָר,
בֵּית הָעֵצִים, בֵּית הָאוֹצָרוֹת;
אֶחָד הַבּוֹנֶה, וְאֶחָד הַלּוֹקֵחַ, וְאֶחָד הַיּוֹרֵשׁ,
וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה.
"וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלא חִלְּלוֹ וְגוֹ' (שם שם, ו)
אֶחָד הַנּוֹטֵעַ כֶּרֶם,
וְאֶחָד הַנּוֹטֵעַ חֲמִשָּׁה אִילָנֵי מַאֲכָל וַאֲפִלּוּ מֵחֲמֵשֶׁת מִינִין;
אֶחָד הַנּוֹטֵעַ, וְאֶחָד הַמַּבְרִיךְ, וְאֶחָד הַמַּרְכִּיב,
וְאֶחָד הַלּוֹקֵחַ, וְאֶחָד הַיּוֹרֵשׁ, וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה.
"וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׁ אִשָּׁה" וְגוֹ' (שם שם, ז)
אֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה,
וְאֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הָאַלְמָנָה, אֲפִלּוּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם;
וַאֲפִלּוּ שָׁמַע שֶׁמֵּת אָחִיו בַּמִּלְחָמָה חוֹזֵר וּבָא לוֹ.
כָּל אֵלּוּ שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי כֹהֵן מֵעֶרְכֵי מִלְחָמָה וְחוֹזְרִין,
וּמְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים.
ברטנורא משנה ב
אחד הבונה ואחד הלוקח. בית בנוי, שהרי אצלו הוא חדש.
ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל. דבהכי הוי כרם, שתים כנגד שתים, ואחת יוצאת זנב.
ואפילו מחמשה מינים. מצטרפים.
משנה ג
וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין:
הַבּוֹנֶה בֵּית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה, מַרְפֶּסֶת;
הַנּוֹטֵעַ אַרְבָּעָה אִילָנֵי מַאֲכָל, וַחֲמִשָּׁה אִילָנֵי סְרָק;
הַמַּחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ,
אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,
מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְֹרָאֵל, בַּת יִשְֹרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין
לא הָיָה חוֹזֵר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַבּוֹנֶה בַּיִת עַל מְכוֹנוֹ לא הָיָה חוֹזֵר.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף הַבּוֹנֶה בֵּית לְבֵנִים בַּשָּׁרוֹן לא הָיָה חוֹזֵר.
ברטנורא משנה ג
אילני סרק. כגון ארזים ושקמים שאינם עושים פרי.
והמחזיר את גרושתו. ואירסה, אינו חוזר, שאינה חדשה לו, וקרא כתיב אשה חדשה.
אלמנה. ואירסה כהן גדול, אינו חוזר בשבילה, דכתיב "ולא לקחה", והיה אפשר לומר "ולא לקח", מאי לקחה, שתהא ראויה לו ללקיחה.
על מכונו. סתרו ובנאו כמדה ראשונה. אינו חוזר, דלאו חדש הוא, וגרע מהלוקח והיורש.
הבונה בית לבנים בשרון. מקום הוא ששמו שרון, ואין הקרקע שלו יפה ללבנים, ולא הוי דבר של קיימא, שהיו צריכין לחדשה שני פעמים כל שבע שנים.
משנה ד
וְאֵלּוּ שֶׁאֵין זָזִין מִמְּקוֹמָן:
בָּנָה בַּיִת וַחֲנָכוֹ, נָטַע כֶּרֶם וְחִלְּלוֹ,
הַנּוֹשֵֹא אֶת אֲרוּסָתוֹ, הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, ה)
" נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת";
"לְבֵיתוֹ" זֶה בֵּיתוֹ.
"יִהְיֶה" זֶה כַּרְמוֹ.
"וְשִֹמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ" זוֹ אִשְׁתּוֹ,
"אֲשֶׁר לָקַח" לְהָבִיא אֶת יְבִמְתּוֹ.
אֵינָן מְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן, וְאֵינָן מְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים.
ברטנורא משנה ד
ואלו שאין זזין ממקומן. דהנך דלעיל הולכים עד הגבול, ושם שומעין דברי כהן וחוזרים מן המערכה לתוך ארץ ישראל, ואין חוזרין לבתיהן אלא עוסקים לספק מים ומזון להולכים למלחמה. ואלו אין זזין ממקומן ואפילו ללכת עד הספר ולשוב על פי כהן.
הבונה בית וחנכו. ולא דר בו עדיין שנה. וכן הנוטע כרם וחללו, ועדיין לא עברה שנה רביעית שלימה עליו.
נקי יהיה לביתו. בשביל ביתו.
יהיה. לריבויא הוא. הוסיף לך הכתוב הויה אחרת להיות כזו.
משנה ה
"וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ:
מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" (דברים כ, ח) ;
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" כְּמַשְׁמָעוֹ,
שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה וְלִרְאוֹת חֶרֶב שְׁלוּפָה.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" זֶהוּ הַמִּתְיָרֵא מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ;
לְפִיכָךְ תָּלְתָה לוֹ הַתּוֹרָה אֶת כָּל אֵלּוּ, שֶׁיַּחֲזֹר בִּגְלָלָן.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,
מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְֹרָאֵל, בַּת יִשְֹרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין
הֲרֵי הוּא "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב".
ברטנורא משנה ה
ויספו השוטרים. על דברי כהן.
בקשרי המלחמה. כשמתקשרין לעמוד צפופין שלא יפרקום אויבים.
לפיכך. שהירא זהו הירא מעבירות שבידו, תלתה תורה בבנה ונטע ואירס לחזור בגללן, כדי שיתלו בכך החזרה ולא יתבייש לומר עליו מעבירות שבידו הוא ירא וחוזר.
רבי יוסי אומר אלמנה לכהן גדול וכו'. לרבי יוסי הגלילי אפילו עבר על דברי סופרים חוזר. ולרבי יוסי עד שיעבור על דברי תורה, דומיא דאלמנה לכהן גדול.
משנה ו
"וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם
וּפָקְדוּ שָֹרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם" (שם שם, ט)
וּבַעֲקֵבוֹ שֶׁל הָעָם;
מַעֲמִידִין זְקִיפִין לִפְנֵיהֶם, וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם,
וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶן,
וְכָל הַמְבַקֵּשׁ לַחֲזוֹר הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו;
שֶׁתְּחִלַּת נִיסָה נְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ד, יז)
"נָס יִשְֹרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם",
וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שם לא, א)
"וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְֹרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וְיִפְּלוּ חֲלָלִים" וְגוֹ'.
ברטנורא משנה ו
ובעקבו של עם. בסופו של עם, שמשמרים שלא יחזרו האחרונים לאחוריהם לנוס.
זקיפים. גבורים ממונים לכך שאם יפול אחד מן הנלחמים יעמידוהו ויזקפוהו.
ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהם. לשמור שלא ינוסו.
כשילים. קרדומות של ברזל.
לקפח את שוקיו. לחתוך את שוקיו.
שתחילת ניסה - נפילה. לשון מסורס הוא, שתחילת נפילה - ניסה.
משנה ז
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת;
אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכֹּל יוֹצְאִין,
אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה;
אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת חוֹבָה הַכֹּל יוֹצְאִין,
אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.
ברטנורא משנה ז
במה דברים אמורים. שחוזרים מן המערכה, ויש שאין זזין ממקומם - במלחמת הרשות.
אבל מלחמת מצוה הכל יוצאים. מלחמת ארץ ישראל ומלחמת עמלק הכל מודים שהיא חובה והכל יוצאים בה. ומלחמת בית דוד שהיא לרווחה, להרחיב גבול ישראל ולקחת מס מהעמים כגון מלחמת ארם נהרים וארם צובה, הכל מודים שהיא רשות. לא נחלקו תנא קמא ורבי יהודה אלא במלחמה שנלחמים ישראל עם אויביהם כדי שלא יתגברו עליהם ויצרו להם. תנא קמא קרי לה "מלחמת רשות", וסובר שאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה כדי להלחם במלחמה כזו. ורבי יהודה סבר שגם זו מלחמת מצוה, מאחר שהוא להושיע את ישראל מיד שונאיהם, והעוסק במצוה פטור מן המצוה.
ואין הלכה כרבי יהודה.