סוטה, פרק ט
משנה א
עֶגְלָה עֲרוּפָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא, א-ב)
"כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה...וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ"
שְׁלשָׁה מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ יוֹצְאִין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר:
"זְקֵנֶיךָ" שְׁנַיִם, "וְשֹׁפְטֶיךָ" שְׁנַיִם,
וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד.
ברטנורא משנה א
עגלה ערופה בלשון הקודש. מה שהזקנים אומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה" והכהנים אומרים "כפר לעמך ישראל" וגו', בלשון הקודש הוזקקו לאמרן.
שנאמר כי ימצא כו'. ובאותו פרשה נאמר "וענו ואמרו", ונאמר להלן (דברים כ"ז) "וענו הלוים ואמרו", מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש.
היו יוצאים. ובאים שם ומודדים מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה.
אין בית דין שקול. אין בית דין עשויין שיהא אפשר לחלוק שוה בשוה, אלא שיהא הרוב לצד אחד לקיים "אחרי רבים להטות". (שמות כ"ג).
משנה ב
נִמְצָא טָמוּן בַּגַּל, אוֹ תָּלוּי בָּאִילָן, אוֹ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם
לא הָיוּ עוֹרְפִין, שֶׁנֶּאֱמַר:
"בָּאֲדָמָה" וְלא טָמוּן בַּגַּל,
"נֹפֵל" וְלא תָּלוּי בָּאִילָן,
"בַּשָֹּׂדֶה" וְלא צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
נִמְצָא סָמוּךְ לַסְּפָר,
אוֹ לְעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים, אוֹ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין
לא הָיוּ עוֹרְפִין.
אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מֵעִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין.
נִמְצָא מְכֻוָּן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת
שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וְאֵין יְרוּשָׁלַיִם מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה.
ברטנורא משנה ב
נמצא סמוך לספר. אצל גבול הגוים.
לא היו מודדים. דכתיב "כי ימצא חלל", פרט לממציא את עצמו, שסמוך לגבול הגוים כאילו המציא עצמו למיתה הוא.
לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין. אין מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין. הכי קאמר: נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין, אין מודדין לה, אלא לעיר שיש בה בית דין מודדין איזו עיר שיש בה בית דין קרובה לו. ואי לא הדר תנייה, הוה אמינא אין מודדין כלל, תלמוד לומר "ולקחו זקני העיר", מכל מקום, דהאי "העיר" קרא יתירא הוא, דמצי למכתב "והיה העיר הקרובה אל החלל ויצאו זקניה".
מכוון. מצומצם, שאין זו קרובה לו מזו אפילו מלא חוט.
שתיהן מביאות שתי עגלות דברי רבי אליעזר. ואין כן הלכה, אלא שתיהן מביאות עגלה אחת בשותפות. והכי אמרינן בגמרא בבכורות.
אין ירושלים מביאה עגלה ערופה. דכתיב (דברים כ"א) "באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה", פרט לירושלים שלא נתחלקה לשבטים.
משנה ג
נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְגּוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר
מוֹלִיכִין הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ.
ברטנורא משנה ג
נמצא ראשו במקום אחד. השתא לא מיירי תנא לענין מדידה. דמדקתני סיפא מאין היו מודדין, מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן. אלא במת מצוה קנה מקומו עסקינן, דהיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, מוליכין ראשו אצל גופו, וקוברין אותו במקום שנמצא הגוף, דגופיה בדוכתיה נפל ורישא הוא דנייד. דברי רבי אליעזר.
רבי עקיבא אומר מוליכין הגוף אצל הראש. דרישא היכא דנפיל נפיל וגופיה רהיט ואזיל.
והלכה כרבי עקיבא.
משנה ד
מֵאַיִן הָיוּ מוֹדְדִין?
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִטִּבּוּרוֹ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מֵחָטְמוֹ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
מִמְּקוֹם שֶׁנַּעֲשָֹה חָלָל: מִצַּוָּארוֹ.
ברטנורא משנה ד
רבי אליעזר אומר מטיבורו. קסבר עיקר חיותא בטיבוריה הוא.
רבי עקיבא אומר מחוטמו. עיקר חיותא מחוטמו הוא, דכתיב (בראשית ז') "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו".
ממקום שנעשה חלל: מצוארו. דאין קרוי חלל אלא מן הצואר, כדכתיב (יחזקאל כ"א) "על צוארי חללי רשעים", הלכך ממנו היו מודדים, כדכתיב אל החלל.
והלכה כרבי עקיבא.
משנה ה
נִפְטְרוּ זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָלְכוּ לָהֶן.
זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר מְבִיאִין "עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לא-עֻבַּד בָּהּ
אֲשֶׁר לא-מָשְׁכָה בְּעֹל" (דברים כא, ג)
וְאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ.
וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ לְנַחַל אֵיתָן (שם שם, ד) ;
וְאֵיתָן כְּמַשְׁמָעוֹ: קָשֶׁה;
אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֵיתָן כָּשֵׁר.
וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ.
וּמְקוֹמָהּ אָסוּר מִלִּזְרוֹעַ וּמִלַּעֲבוֹד;
וּמֻתָּר לִסְרוֹק שָׁם פִּשְׁתָּן וּלְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים.
ברטנורא משנה ה
נפטרו זקני ירושלים. שאינן באין אלא למדוד, כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו.
אע"פ שאינו איתן כשר. שלא נאמר איתן לעכובא אלא למצוה.
בקופיץ. סכין גדול.
מאחוריה. ממול ערפה.
מקומה אסור לעולם.
ומותר לסרוק שם פשתן. עבודה שאינה בגופה של קרקע, דכתיב (דברים כ"א) "אשר לא יעבד ולא יזרע", מה זריעה מיוחדת שהיא בגופו של קרקע, אף כל עבודה שהיא בגופו של קרקע.
לנקר שם אבנים. לסתת שם אבנים.
משנה ו
זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִין אֶת יְדֵיהֶן בַּמַּיִם
בִּמְקוֹם עֲרִיפָתָהּ שֶׁל עֶגְלָה וְאוֹמְרִים:
"יָדֵינוּ לא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לא רָאוּ" (שם שם, ז)
וְכִי עַל דַּעְתֵּנוּ עָלְתָה,
שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵן?
אֶלָּא שֶׁלֹּא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלא מָזוֹן,
וְלא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלא לְוָיָּה.
וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים:
"כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ ה'
וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל" (דברים כא, ח)
לא הָיוּ צְרִיכִים לוֹמַר: "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (שם)
אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשְֹּׂרָתַן:
אֵימָתַי שֶׁתַּעֲשׁוּ כָּכָה, הַדָּם מִתְכַּפֵּר לָהֶם.
ברטנורא משנה ו
לא בא לידינו ופטרנוהו. בלא מזונות.
ולא ראינוהו והנחנוהו. בלא לויה.
משנה ז
נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה
תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר;
מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה הָעֶגְלָה תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ,
שֶׁעַל סָפֵק בָּאת מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵקָהּ
וְהָלְכָה לָהּ.
נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג
הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג.
ברטנורא משנה ז
תצא ותרעה בעדר. כשאר חולין.
כפרה ספיקה. היא עשתה את שלה.
ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג. דכתיב בסוף פרשת עגלה ערופה (דברים כ"א) "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך".
משנה ח
עֵד אֶחָד אוֹמֵר: רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג,
וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר: לא רָאִיתָ;
אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: רָאִיתִי, וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: לא רָאִית
הָיוּ עוֹרְפִין.
עֵד אֶחָד אוֹמֵר: רָאִיתִי, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: לא רָאִיתָ
הָיוּ עוֹרְפִין.
שְׁנַיִם אוֹמְרִים: רָאִינוּ, וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶם: לא רְאִיתֶם
לא הָיוּ עוֹרְפִין.
ברטנורא משנה ח
עד אחד אומר ראיתי ועד אחד אומר לא ראית. וכגון שבאו שניהם בבת אחת [אז] היו עורפים. אבל אם בא אחד תחילה ואמר ראיתי את ההורג, והימנוהו כבי תרי, שהתורה האמינתהו דכתיב (שם) "לא נודע מי הכהו", הא נודע, אפילו על פי עד אחד, אין עורפין, אע"פ שבא עד אחד אחר כך והכחישו, אינו נאמן השני, שאין דבריו של אחד במקום שנים.
עד אחד אומר ראיתי, ושנים אומרים לא ראית, היו עורפים. וכגון שהשנים והאחד פסולי עדות הן, דבפסולי עדות הלך אחר רוב דעות.
משנה ט
מִשֶּׁרַבּוּ הָרַצְחָנִין, בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה,
מִשֶּׁבָּא אֶלְעָזָר בֶּן דִּינַאי; וּתְחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא,
חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ בֶּן הָרַצְחָן.
מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים, פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים,
וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד, יד)
"לא-אֶפְקוֹד עַל-בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה
וְעַל-כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי-הֵם" וְגוֹ'.
מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם
בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז, א)
"אֵין-אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי".
ברטנורא משנה ט
בטלה עגלה ערופה. לפי שמכירין היו בהם מי רגיל להרוג.
בטלו האשכולות. איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי.
משנה י
יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַת הַמַּעֲשֵֹר.
אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין, וְאֶת הַנּוֹקְפִין.
עַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ מַכֶּה בִּירוּשָׁלַיִם.
וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי.
ברטנורא משנה י
הודיית מעשר. וידוי מעשר, "ביערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי". לפי שעזרא קנס את הלוים שלא יתנו להם מעשר כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וצוה שיתנו המעשר לכהנים. ויוחנן כהן גדול ביטל הודוי, שלא היה יכול לומר "וגם נתתיו ללוי".
ביטל את המעוררים. שהיו הלוים בכל יום אומרים על הדוכן "עורה למה תישן ה'", אמר וכי יש שינה לפני המקום, ועמד ובטלן.
את הנוקפין. שהיו מסרטין לעגל של קרבן בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו, כדי שלא יראה ויהא נוח לכפתו ולשוחטו. ועמד הוא ובטלו, שנראה כבעל מום. והתקין להם טבעות בקרקע להכניס צואר הבהמה לתוכה.
נוקפין. מכין. ודוגמתו [חולין ז.] "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה".
היה פטיש מכה בירושלים. בחול המועד. חרשי נחשת וברזל היו מכין בפטיש לעשות מלאכת האבד שהיא מותרת במועד. ועמד הוא ובטלן, משום דאוושא מלתא טובא ואיכא זלזול מועד.
ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. שהוא אמר לבני דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה. ותיקן שיוציאו מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני בלבד, ולא יוציאו ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני, שיכולין לומר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול. ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם הן מתוקנין אם לאו, אלא מיד מפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל את השאר, שכל הלוקח מעם הארץ פירות, הם בחזקת שהם דמאי.
משנה יא
מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, בָּטַל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כד, ט) "בַּשִּׁיר לא יִשְׁתּוּ-יָיִן" וְגוֹ'.
ברטנורא משנה יא
סנהדרין. שם הדיינים. ונקראים סנהדרין ששונאים הדרת פנים בדין.
בטל השיר. דכתיב (איכה ה) "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם", בזמן שבטלו הזקנים היושבים בשער שהם הסנהדרין בטלו הבחורים מנגינתם גם כן.
משנה יב
מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים,
בָּטְלוּ אוּרִים וְתֻמִּים.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנֹפֶת צוּפִים,
וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב, ב)
"הוֹשִׁיעָה ה' כִּי-גָּמַר חָסִיד" וְגוֹ'.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה, וְלא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה,
וְנִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף נִטַּל שֹׁמֶן הַפֵּרוֹת.
ברטנורא משנה יב
משמתו נביאים הראשונים. כל הנביאים נקראים נביאים ראשונים, חוץ מחגי זכריה ומלאכי וחבריהן דאחרונים נינהו, שהיו בבנין בית שני.
בטל השמיר. כמין תולעת, ברייתו כשעורה. שהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו והן נבקעות מאיליהן, ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו "במלואותם" שיהיו שלימות שלא יחסרו בהם, אלא כותב עליהן בדיו ומראה להם שמיר על פני הדיו בחוץ.
ונופת צופים. דבש הבא ממקום ששמו, ציפיאה, ומשובח מאד.
ופסקו אנשי אמנה. אנשים שמאמינים בהקדוש ברוך הוא.
משנה יג
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
הַטַּהֲרָה נָטְלָה אֶת הַטַּעַם וְאֶת הָרֵיחַ,
הַמַּעַשְֹרוֹת נָטְלוּ אֶת שֹׁמֶן הַדָּגָן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַזְּנוּת וְהַכְּשָׁפִים כִּלּוּ אֶת הַכֹּל.
ברטנורא משנה יג
הטהרה בטלה את הטעם. טהרה שפסקה מישראל, בטלה טעם הפירות וריחם. שבזמן שהיו ישראל טהורים ועוסקים בטהרה, אף הקב"ה היה מטהר את הפירות מטעם רע וריח רע.
מעשר בטל שומן דגן. דמעשר איקרי חלב, כדכתיב (במדבר יח) "כל חלב יצהר".
משנה יד
בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים,
וְעַל הָאֵרוּס.
בְּפֻלְמוּס שֶׁל טִיטוּס,
גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת, וְשֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ יְוָנִית.
בְּפֻלְמוּס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵּצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר.
וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ שֶׁתֵּצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר.
ברטנורא משנה יד
בפולמוס של אספסיינוס. חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים.
גזרו על עטרות חתנים. היו עושים לחתנים עטרות מאבן מלח שהוא צלול כעין הבדולח, וצובעין אותה בגפרית כעין ציורין שקורין ניי"ל. ואית דמפרשי עטרות של הדס ושל ורד. ושניהם אסורים, ואין מותר אלא עטרות של קנים.
ועל האירוס. עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות, ושוטחים על פיה עור דק ומכין עליו במקל דק, ומוציא קול צלול. ובלע"ז קורין לו "טנבורו".
עטרות כלות. כעין עיר עשויה מזהב.
ושלא ילמד אדם את בנו יונית. פירוש, חכמה יונית. והם רמזים וחידות שהיו ליונים, ולא היו מכירים בהם אלא הרגילים בהם. ובגמרא מפרש טעמא משום מעשה שהיה (כשיצאו) [צריך לומר כשצרו] מלכי חשמונאי זה על זה, היו אותן שבפנים משלשלים לאותן שבחוץ בכל יום דינרין בקופה ומעלין להן תמידין, היה שם זקן אחד ולעז להם בחכמה יונית, כל זמן שהם עסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. אותו היום שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזיר, וארור אדם שילמד לבנו חכמה יונית.
בפולמוס האחרון. הוא חורבן הבית. ושל טיטוס נמי הוה.
באפריון. כמו אהל של מעילין וטליתות מוזהבות.
ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון. משום צניעותא. וכן הלכה.
משנה טו
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי מֵאִיר, בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים.
מִשֶּׁמֵּת בֶּן עַזַּאי, בָּטְלוּ הַשַּׁקְדָּנִים.
מִשֶּׁמֵּת בֶּן זוֹמָא, בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסְקָה טוֹבָה מִן הָעוֹלָם.
מִשֶּׁמֵּת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בָּא גּוֹבַי וְרַבּוּ צָרוֹת.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, פָּסַק הָעֹשֶׁר מִן הַחֲכָמִים.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶֹה.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יוֹסֵי קַטְנוּתָא, פָּסְקוּ חֲסִידִים;
וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ קַטְנוּתָא?
שֶׁהָיָה קַטְנוּתָן שֶׁל חֲסִידִים.
מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בָּטַל זִיו הַחָכְמָה.
מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה וּמֵתָה טַהֲרָה וּפְרִישׁוּת.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פָּאבִי, בָּטַל זִיו הַכְּהֻנָּה.
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי, בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא.
רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר:
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בּוֹשׁוּ חֲבֵרִים וּבְנֵי חֹרִין, וְחָפוּ רֹאשָׁם,
וְנִדַּלְדְּלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶֹה, וְגָבְרוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן,
וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ וְאֵין שׁוֹאֵל;
עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן?
עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר:
מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שְׁרוֹ חַכִּימָיָּא לְמֶהֱוֵי כְּסָפְרַיָּא,
וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנַיָּא, וְחַזָּנַיָּא כְּעַמָּא דְּאַרְעָא,
וְעַמָּא דְּאַרְעָא אָזְלָא וְנִדַּלְדְּלָה, וְאֵין מְבַקֵּשׁ;
עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן?
עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא,
וְיֹקֶר יַאֲמִיר, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר,
וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה;
בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת,
וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם,
וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלא יְחוֹנָנוּ,
וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ,
וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת;
נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים,
"בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ,
אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ" (מיכה ז, ו)
פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו;
וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן?
עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר:
זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת,
וּנְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טַהֲרָה,
וְטַהֲרָה מְבִיאָה לִידֵי פְרִישׁוּת,
וּפְרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה,
וּקְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה,
וַעֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא,
וְיִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת,
וַחֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ,
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְּחִיַּת הַמֵּתִים,
וּתְחִיַּת הַמֵּתִים בָּאָה עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, אָמֵן.
ברטנורא משנה טו
בטלו מושלי משלים. כגון ממשלות שועלים, דאמרינן בסנהדרין [לח.] כי הוי דריש רבי מאיר בפרקא הוה דריש תלתא שמעתתא ותלתא אגדתא ותלתא מתלי.
השקדנים. שוקדים על דלתות בית המדרש לילה ויום, כדאמרינן ביבמות [סג.] דאמר בן עזאי מה אעשה ונפשי חשקה בתורה.
הדרשנים. שהיה בקי במדרש טעמי מקראות, כדאמר [ברכות יב.] ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא.
בטל כבוד תורה. שהיה נותן לב לדרוש על כל קוץ וקוץ [מנחות כח.]. וזהו כבוד תורה גדול, שאין בה דבר לבטלה.
בטלו אנשי מעשה. שעושים מעשים מופלאים כדאמרינן בתעניות [כה.] יאמר לחומץ וידליק, ולעזים להביא זאבים בקרניהם.
קטנותם של חסידים. שהיו החסידים הולכים ומתקטנין והוא היה מקטניהן וסופן.
משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה. שעד שמת הוא היה בריאות בעולם, והיו לומדים תורה מעומד [מגילה כא.] ומשמת באת תשות כוח לעולם, והתחילו ללמוד מיושב. וזהו בטל כבוד תורה.
משמת רבי בטלה ענוה. תלמידיו של רבי הוסיפו וכתבו זה במשנה.
סליק מסכת סוטה