יבמות, פרק א

 משנה א

חֲמֵשׁ עֶשְֹרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן,

מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם, עַד סוֹף הָעוֹלָם.

וְאֵלּוּ הֵן:

בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ,

בַּת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בְּנָהּ, וּבַת בִּתָּהּ,

חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו,

אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ,

וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וְכַלָּתוֹ;

הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן,

מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם, עַד סוֹף הָעוֹלָם.

וְכֻלָּן אִם מֵתוּ, אוֹ מֵאֲנוּ,

אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת -

צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת.

וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו:

שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת, אוֹ: שֶׁמֵּאֲנוּ.

ברטנורא משנה א

חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו, ולו שתי נשים, ומת בלא בנים, שתיהן פטורות, שנאמר (ויקרא י"ח) "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה", שאין תלמוד לומר "עליה", אלא ללמדך שאפילו יבמתו שנאמר בה (דברים כ"ה) "יבמה יבא עליה", אם היא "אשה אל אחותה", לא תקח. והוא הדין לשאר עריות שיש בהן כרת. ואין לי אלא היא, צרתה מנין, תלמוד לומר "לצור". צרת צרתה מנין? תלמוד לומר "לצרור". דמשמע לא תקח לא היא ולא צרתה ולא צרת צרתה.

בתו ובת בתו וכו'. בבתו מאנוסתו, וכן בת בתו ובת בנו, דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו. דכיון דכתיב (ויקרא י"ח) "ערות אשה ובתה", לא שנא הימנו ולא שנא מאיש אחר. אבל בתו מאנוסתו לא נפיק מהאי קרא, ד"אשה" על ידי קדושין משמע, אלא נפקא מ"ערות בת בנך או בת בתך" (שם).

חמותו ואם חמות ואם חמיו. כל אלו אסורות לו, משום ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה", ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו.

אחותו מאמו. שנישאת לאחיו מאביו ומת. וכן אחות אמו. שאין יבום אלא באחיו מן האב, דילפינן "אחוה" "אחוה" מבני יעקב, מה להלן מן האב אף על פי שאין מן האם הכא נמי לא שנא.

ואשת אחיו מאמו. שמת ונישאה אחיו מאביו, שהיתה נכרית אצלו, ומת בלא בנים ונפלה לפניו ליבום. ואסורה לו לפי שהיתה תחילה אשת אחיו מאמו, ואסורה לו עולמית, דכתיב (שם) "ערות אשת אחיך", ודרשינן "אחיך" - בין מן האב בין מן האם.

ואשת אחיו שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת בלא בנים, ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי, ויבם שמעון את אשתו, ולו אשה אחרת, ומת בלא בנים. ונפלו שתיהן לפני לוי, שתיהן פטורות, לפי שאשת ראובן שנישאת לשמעון אסורה ללוי בכרת, לפי שמיעטה הכתוב מיבום לוי, שנאמר (דברים כ"ה) "כי ישבו אחיך יחדיו", שהיתה להם ישיבה אחת בעולם. הלכך כשמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לו בנים. ואע"פ שעתה נפלה מכח נישואי שמעון שהיה בעולמו, אסורה לו מחמת ראובן. וכשם שהיא אסורה, כך צרתה אסורה.

וכלתו. שמת בנו, ונשאה אחיו. וכלתו אסורה עליו איסור עולם, ואפילו אחר שמת בנו.

וכולן אם מתו. כגון שמתה בתו קודם מיתת אחיו או שמיאנה בו. ואע"פ שאין מיאון אלא ביתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, משכחת לה שמיאנה בחיי אביה, כגון שהשיאה אביה לאחר, ונתגרשה בעודה קטנה, ששוב אין לאביה רשות בה, ונישאת לאחי אביה בעודה קטנה, אז יוצאה במיאון, דקרינן לה לקמן יתומה בחיי האב. ואם מיאנה באחיו או נתגרשה ממנו, או נמצאה אילונית שמקחה מקח טעות וכאילו לא היתה אשת אחיו מעולם, צרתה מתיבמת.

אילונית. לשון איל. הזכר מן הצאן. וסימניה מפורשים, שאין לה שדים כנשים, ואין לה סימנים, וקולה עבה כאיש, ואין לה שיפולי מעים כנשים, כלומר שאותו מקום אינו בולט מגופה כערוות שאר הנשים.

ואי אתה יכול לומר וכו'. שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו, הלכך לאו אילוניות נינהו. ומיאון נמי ליכא, שהרי גדולות הן, ואין ממאנת אלא קטנה.

ותנא דידן דלא חשיב אמו בכלל הנשים שפוטרות צרותיהן, סבר לה כמאן דאמר שאין אדם נושא אנוסת אביו ומפותת אביו. אבל לדברי האומר נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, והיא הלכה, אפשר שנתנשא אמו לאחיו מאביו, וכשימות בלא בנים נמצאת אמו נופלת לפני בנה ליבום. ונמצאו ט"ז נשים פוטרות צרותיהן, ואמו אחת מהן. וכן הלכה.

משנה ב

כֵּיצַד פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן?

הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׁוּאָה לְאָחִיו,

וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת -

כְּשֵׁם שֶׁבִּתּוֹ פְּטוּרָה, כָּךְ צָרָתָהּ פְּטוּרָה.

הָלְכָה צָרַת בִּתּוֹ וְנִשֵֹּׂאת לְאָחִיו הַשֵּׁנִי,

וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת -

כְּשֵׁם שֶׁצָּרַת בִּתּוֹ פְּטוּרָה, כָּךְ צָרַת צָרָתָהּ פְּטוּרָה,

אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

כֵּיצַד אִם מֵתוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת?

הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׁוּאָה לְאָחִיו,

וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת;

מֵתָה בִּתּוֹ, אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו -

צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת.

וְכָל הַיְכוֹלָה לְמָאֵן וְלא מֵאֲנָה -

צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלא מִתְיַבֶּמֶת.

ברטנורא משנה ב

כשם שבתו פטורה. שהרי אסורה לו, ואין שם אח אלא הוא. כך צרתה פטורה.

הלכה צרת בתו ונישאת לאחיו השני. היכא דיש אח אחר ששתיהן מותרות לו, ואינן פטורות, שהרי יש כאן מצות יבום, ומתיבמת האחת והשניה פטורה, דכתיב (דברים כ"ה) "את בית אחיו", בית אחד הוא בונה ואין בונה שתי בתים. ואם יבם אחיו השני את צרת בתו, ולו אשה אחרת, ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו -

כשם שצרת בתו פטורה. שנאסרה עליו משעת נפילת אחיו הראשון. כך צרת צרתה, אשת אחיו השני האחרת, פטורה, שזו פוטרתה, שצרת ערוה פוטרת צרתה.

ואפילו הם מאה. אחים, והלכה צרת צרתה של בתו ונתיבמה לאחיו השלישי, ולו אשה אחרת ומת בלא בנים, שתיהן אסורות על זה. וכן לעולם.

צרתה מותרת. להתיבם. שהרי בשעת זיקת יבום אינה צרתה.

וכל היכולה למאן. שהיא קטנה הערוה, ויכולה למאן ולא מיאנה, ומת אחיו, הואיל וקידושיה אינן אלא מדרבנן, וזיקה שלה אינה אלא מדרבנן, אינה פוטרת צרתה מן החליצה, ולהתיבם אסורה, שנראית כצרת ערוה.

משנה ג

שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ,

מִפְּנֵי שֶׁנְּשׁוּאוֹת לַאֲחֵרִים - צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת:

אִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָבִיו, וַאֲחוֹת אָבִיו,

אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו.

ברטנורא משנה ג

שש עריות חמורות מאלו. ומה היא חומרא שלהן, שנשואות לאחרים. ואינן יכולות להנישא לאחיו של זה מאביו, ואם מתו בעליהן שהן נכרים אצל זה, צרותיהן מותרות לינשא לזה, שאין צרת ערוה אסורה אלא בנופלת לפניו ליבום מאחיו.

ורבינו משה בר מימון פירש, אם נישאו בעבירה לאחיו, ומת בלא בנים ונפלו ליבום לפניו, צרותיהן מותרות, שאין אלו צרות ערוה, הואיל ולא היו קדושין תופסין לאחיו באותן עריות.

אמו. אינה יכולה להנשא לאחיו מאביו, שהרי היא לו אשת האב, לדברי האומר שאנוסת אביו אסורה. ולעיל פירשתי שאין כן הלכה, אלא אמו פוטרת צרתה, שהיא יכולה להנשא לאחיו מאביו.

אשת אביו, אשת אחיו מאביו. [שהיה לו בנים] ואחות אביו, כולן אסורות לאחיו כמו שאסורות עליו, ואין בהם צד יבום על זה לעולם. ואם נשאום אחרים, ולהם נשים אחרות, ומתו, צרותיהן מותרות לינשא לזה. וכן אם נשא אותם אחיו בעבירה, ומת בלא בנים, צרותיהן מותרות.

משנה ד

בֵּית שַׁמַּאי - מַתִּירִין הַצָּרוֹת לָאַחִים,

וּבֵית הִלֵּל - אוֹסְרִים.

חָלְצוּ -

בֵּית שַׁמַּאי - פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה,

וּבֵית הִלֵּל - מַכְשִׁירִים.

נִתְיַבְּמוּ -

בֵּית שַׁמַּאי - מַכְשִׁירִים,

וּבֵית הִלֵּל - פּוֹסְלִין.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִין וְאֵלּוּ מַתִּירִין,

אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין,

לא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָֹּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל,

וְלא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי;

כָּל הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין,

לא נִמְנְעוּ עוֹשִֹין טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ.

ברטנורא משנה ד

בית שמאי מתירין. צרת ערוה להתיבם לאחיו. דלית להו הך דרשה דלצרור.

חלצו הצרות מן האחים.

בית שמאי פוסלין הצרות מן הכהונה, שחליצתן חליצה.

ובית הלל מכשירין. שחליצתן שלא לצורך היתה, והרי היא כחולצת מן נכרי.

נתיבמו לאחין.

בית שמאי מכשירין אותן לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהם.

ובית הלל פוסלים. שנבעלו לאסור להם, והנבעלה לאסור לה עשאה זונה וזונה אסורה לכהן.

לא נמנעו. ואע"פ שבני הצרות שנתיבמו כדברי בית שמאי ממזרים הם לבית הלל, שהרי באיסור אשת אח הם עליהם ואשת אח בכרת, ובני חייבי כריתות ממזרים הם, אעפ"כ לא נמנעו בית הלל מלישא נשים מבית שמאי, לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשין מהן.

אלו על גבי אלו. משאילים כליהם אלו לאלו. ובגמרא פריך אהא דתנן "בית שמאי מתירין את הצרות לאחים ובית הלל אוסרים", קרי כאן "לא תתגודדו" - לא תיעשו אגודות אגודות. ומשני, כגון בית דין אחד בעיר אחת פלג מורים כבית שמאי ופלג מורים כבית הלל. אבל שני בתי דינים בעיר אחת, וכל שכן שני בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה.