יבמות, פרק טו

משנה א

הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם,

שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאת וְאָמְרָה:

מֵת בַּעֲלִי - תִּנָּשֵֹא; מֵת בַּעֲלִי - תִּתְיַבֵּם.

שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּמִלְחָמָה בָּעוֹלָם,

קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם,

וּבָאת וְאָמְרָה: "מֵת בַּעֲלִי" - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאת בּוֹכָה וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִין.

אָמְרוּ לוֹ: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ - תִּנָּשֵֹא.

ברטנורא משנה א

האשה.

שלום בינו לבינה. שאם היתה קטטה בינו לבינה, דלמא מחמת שנאה מכוונה לאסור עצמה עליו.

ושלום בעולם. שאם היה שעת חירום, דלמא כשראתה ששהה הרבה זמן ולא חזר, אמרה ודאי לסטים הרגוהו. אי נמי, ראתה אותו מוכה במלחמה, וסברה ודאי ימות. אבל כששלום בעולם, אי לא חזיתיה דמית ודאי חיישא לקלקולא, שמא יבוא לאחר שתנשא, ותהא מקולקלת.

רבי יהודה אומר כו'. ולית הלכתא כוותיה.

אמרו לו. לרבי יהודה: פקחת תנשא שוטה לא תנשא?! אלא אחת זו ואחת זו תנשא.

משנה ב

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: לא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר,

וּבְאוֹתָהּ מְדִינָה, וּכְמַעֲשֶֹה שֶׁהָיָה.

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים,

וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַבָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינָה לִמְדִינָה;

לא דִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּקָּצִיר אֶלָּא בַּהֹוֶה.

חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.

ברטנורא משנה ב

בבאה מן הקציר. כמעשה שהיה שהלכו בני אדם לקצור חטין, ונשכו נחש לאחד מהם ומת, ובאה והודיעה בבית דין, ושלחו ומצאו כדבריה. ולא התירו חכמים אלא דוגמתו, שיהא הדבר קרוב, אבל ממדינת הים אינה נאמנת.

אלא בהוה. מעשה שהיה כך היה, והוא הדין לשאר מקומות.

משנה ג

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תִּנָּשֵֹא וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: תִּנָּשֵֹא וְלא תִּטֹּל כְּתֻבָּתָהּ.

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי:

הִתַּרְתֶּם עֶרְוָה חֲמוּרָה, לא תַּתִּירוּ אֶת הַמָּמוֹן הַקַּל?

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל:

מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִים לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:

וַהֲלא מִסֵּפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמֹד,

שֶׁהוּא כּוֹתֵב לָהּ:

שֶׁאִם תִּנָּשְֹאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיכִי.

וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

ברטנורא משנה ג

שאין האחים נכנסים לנחלת בעלה, דרחמנא אמר (דברים י"ז) "על פי שנים עדים". וגבי נשואין דידה הוא דאקילו רבנן, משום עגונה.

מספר כתובתה. מנוסח הכתוב בשטר כתובה, כשתנשאי לאחר, והרי היא נישאת, ואם כן תטול כתובתה.

משנה ד

הַכֹּל נֶאֱמָנִים לְהַעִידָהּ,

חוּץ מֵחֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ, וּבַת בַּעֲלָהּ.

מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה?

שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ.

עֵד אוֹמֵר: מֵת, וְנִשֵֹּׂאת;

וּבָא אַחֵר וְאָמַר: לא מֵת -

הֲרֵי זוֹ לא תֵּצֵא.

עֵד אוֹמֵר: מֵת, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: לא מֵת,

אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵֹּׂאת - תֵּצֵא.

שְׁנַיִם אוֹמְרִים: "מֵת", וְעֵד אוֹמֵר: "לא מֵת",

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשֵֹּׂאת - תִּנָּשֵֹא.

ברטנורא משנה ד

חוץ מחמותה. טעמא דכולהו, מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה. חמותה שונאתה, שאומרת בלבה: זאת תאכל כל עמלי. בת חמותה אומרת: זאת תירש כל עמל אבי ואמי. יבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה. בת בעלה אומרת: זאת באה במקום אמי ותאכל כל עמלה.

מה בין גט למיתה. דאמרינן אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה, נאמנות להביא גיטה.

שהכתב מוכיח. דסמכינן עיקרא על הגט. ואע"ג דעלייהו נמי סמכינן, שצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

עד אחד אומר מת ונישאת. לאו דוקא נישאת, אלא התירוה להנשא אע"פ שלא נישאת, ואחר כך בא עד אחד ואומר לא מת, לא תצא מהתירה הראשון.

עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת. כגון שהם פסולי עדות. ואשמועינן הואיל והאמינה תורה עד אחד, אין כאן תורת עדות, וכי היכי דחד חשיב, פסולי עדות נמי חשיבי, הלכך הלך אחר רוב דעות, בין כשרים בין פסולים.

שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת וכו'. הא קמ"ל, דאזלינן אחר רוב דעות בפסולי עדות,  בין לקולא בין לחומרא.

משנה ה

אַחַת אוֹמֶרֶת: מֵת, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: לא מֵת;

זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת: מֵת - תִּנָּשֵֹא וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ,

וְזוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת: לא מֵת -

לא תִּנָּשֵֹא וְלא תִּטֹּל כְּתֻבָּתָהּ.

אַחַת אוֹמֶרֶת: מֵת, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: נֶהֱרַג;

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וּמַכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ - הֲרֵי אֵלּוּ לא יִנָּשְֹאוּ.

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְזוֹ וָזוֹ מוֹדוֹת שֶׁאֵין קַיָּם - יִנָּשְֹאוּ.

עֵד אוֹמֵר: מֵת, וְעֵד אוֹמֵר: לא מֵת;

אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: מֵת, וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: לא מֵת -

הֲרֵי זוֹ לא תִּנָּשֵֹא.

ברטנורא משנה ה

אחת אומרת מת. שתי צרות הבאות ממדינת הים, אחת אומרת מת בעלי, ואחת אומרת לא מת.

רבי מאיר אומר: הואיל ומכחישות כו'. ולית הלכתא כוותיה.

משנה ו

הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם,

וּבָאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי -

תִּנָּשֵֹא וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ; וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה;

הָיְתָה בַּת יִשְֹרָאֵל לַכֹּהֵן - תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה; דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין זוֹ דֶּרֶךְ מוֹצִיאַתָּה מִידֵי עֲבֵרָה,

עַד שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה לִנָּשֵֹא, וַאֲסוּרָה מִלֶּאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה.

ברטנורא משנה ו

היתה בת ישראל לכהן. אם היתה צרתה בת ישראל לכהן, תאכל בתרומה בחזקת שבעלה קיים, ואינה חוששת לעדות צרתה, שהואיל ואינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה. וכן הלכה.

משנה ז

אָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת חָמִי -

תִּנָּשֵֹא וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ, וַחֲמוֹתָהּ אֲסוּרָה;

הָיְתָה בַּת יִשְֹרָאֵל לַכֹּהֵן - תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה; דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין זוֹ דֶּרֶךְ מוֹצִיאַתָּה מִידֵי עֲבֵרָה,

עַד שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה לִנָּשֵֹא, וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה.

קִדֵּשׁ אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים, וְאֵין יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ,

כָּל אַחַת אוֹמֶרֶת: אוֹתִי קִדֵּשׁ -

נוֹתֵן גֵּט לְכָל אַחַת וְאַחַת,

וּמַנִּיחַ כְּתֻבָּה בֵּינֵיהֶן, וּמִסְתַּלֵּק; דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין זוֹ דֶּרֶךְ מוֹצִיאַתּוּ מִידֵי עֲבֵרָה,

עַד שֶׁיִּתֵּן גֵּט וּכְתֻבָּה לְכָל אַחַת וְאַחַת.

גָּזַל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה, וְאֵין יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה גָּזַל,

כָּל אֶחָד אוֹמֵר: אוֹתִי גָּזַל -

מַנִּיחַ גְּזֵלָה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק; דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין זוֹ דֶּרֶךְ מוֹצִיאַתּוּ מִידֵי עֲבֵרָה,

עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם גְּזֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

ברטנורא משנה ז

אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי. חמותה אסורה, שאין כלה מעידה על חמותה. ואע"ג דאמרה ברישא מת בעלי, דתו אינה כלתה והויא נכרית, אפילו הכי לא מהימנה.

היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. ובהא נמי הלכה כרבי טרפון. אבל בקידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה מהן קידש, וכן גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל, בתרווייהו הלכה כרבי עקיבא.

משנה ח

הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבְנָהּ עִמָּהֶם;

וּבָאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי, וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי - נֶאֱמֶנֶת.

מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעֲלִי - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.

וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלא מִתְיַבֶּמֶת.

ברטנורא משנה ח

מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת. הואיל והיה לה בן, ולא היתה בחזקת זקוקה ליבם כשיצאה, השתא נמי כי אמרה מת בעלי ואחר כך מת בני, שאין בה זיקת יבם, מהימנא. ואם באה להנשא לשוק, חוששים לדבריה, דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא לעלמא, וחולצת ולא מתיבמת.

משנה ט

נִתַּן לִי בֵּן בִּמְדִינַת הַיָּם,

וְאָמְרָה: מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעֲלִי - נֶאֱמֶנֶת;

מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.

וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלא מִתְיַבֶּמֶת.

ברטנורא משנה ט

ניתן לי במדינת הים. ומת בני ואחר כך מת בעלי, דלא מפקא נפשה מחזקה קמייתא, שאומרת עדיין היא צריכה ליבם, נאמנת ומותרת להתיבם.

אינה נאמנת. להנשא לשוק בלא חליצה, דכי הימנוה רבנן לאשה, גבי בעלה הימנוה, משום דדייקא ומנסבה, אבל לאפוקי נפשה מיבם לא הימנוה, משום דזמנין דסניא ליה.

וחוששין לדבריה. דאפקא נפשה מיבם, וחולצת ולא מתיבמת.

משנה י

נִתַּן לִי יָבָם בִּמְדִינַת הַיָּם,

אָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי,

יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ בַּעֲלִי - נֶאֱמֶנֶת.

הָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ וִיבָמָהּ לִמְדִינַת הַיָּם,

אָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי,

יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ בַּעֲלִי - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.

שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: מֵת יְבָמִי שֶׁתִּנָּשֵֹא,

וְלא: מֵתָה אֲחוֹתִי, שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ.

וְאֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר: מֵת אָחִי, שֶׁיְּיַבֵּם אִשְׁתּוֹ,

וְלא: מֵתָה אִשְׁתִּי, שֶׁיִּשָֹּׂא אֶת אֲחוֹתָהּ.

ברטנורא משנה י

ניתן לי יבם במדינת הים. שילדה חמותה במדינת הים, והיא הלכה בחזקת שאין לה יבם.

מת בעלי ואחר כך מת יבמי וכו'. דתרווייהו קא שריא נפשה לשוק, נאמנת ומותרת לשוק בחזקתה הראשונה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.