יבמות, פרק ב

משנה א

כֵּיצַד אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ?

שְׁנֵי אַחִים, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, וְנוֹלַד לָהֶן אָח,

וְאַחַר כָּךְ יִבֵּם הַשֵּׁנִי אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וָמֵת -

הָרִאשׁוֹנָה יוֹצֵאת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ,

וְהַשְּׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ.

עָשָֹה בָּהּ מַאֲמָר, וָמֵת -

שְׁנִיָּה חוֹלֶצֶת וְלא מִתְיַבֶּמֶת.

ברטנורא משנה א

כיצד אשת אחיו וכו' פוטרת צרתה.

ונולד להן אח. ומצאה זקוקה ליבם, ועליו אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.

ואחר כך יבם השני את אשת אחיו. ולו אשה אחרת.

ומת בלא בנים.

הראשונה. היא אשת הראשון, שנפלה לפניו כבר פעם אחת, יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.

עשה בה זה שמת.

מאמר. פירוש שקידשה בכסף. וביבמה קידושין של כסף אינם קידושין גמורים אלא מדברי סופרים, שאין היבמה נקנית ליבם להיות כאשת איש גמורה עד שיבא עליה, וזה לא הספיק לכנסה עד שמת.

שניה חולצת. ולא מפטרה משום צרת ערוה, דלאו צרתה ממש היא.

ולא מתיבמת. משום דמאמר קונה מקצת, והויא לה צרת ערוה במקצת. וכל מקום שאין שם קדושין גמורים חולצת ולא מתיבמת.

משנה ב

שְׁנֵי אַחִים, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, וְיִבֵּם הַשֵּׁנִי אֶת אֵשֶׁת אָחִיו,

וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לָהֶן אָח, וָמֵת -

הָרִאשׁוֹנָה יוֹצֵאת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ,

וְהַשְּׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ.

עָשָֹה בָּהּ מַאֲמָר, וָמֵת -

הַשְּׁנִיָּה חוֹלֶצֶת וְלא מִתְיַבֶּמֶת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְיַבֵּם לְאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, אוֹ חוֹלֵץ לְאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה.

ברטנורא משנה ב

ומת. המיבם.

מיבם לאיזו שירצה. ופוטרת חברתה. ולאו אעשה בה מאמר קאי, אלא ארישא קאי דקתני הראשונה אסורה וכו', וקאמר רבי שמעון כיון שכשנולד כבר נתיבמה, ולא היתה על זה בזיקת נשואי אחיו הראשון מעולם, מותרת לו.

ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ג

כְּלָל אָמְרוּ בַּיְבָמָה:

כָּל שֶׁהִיא אִסּוּר עֶרְוָה - לא חוֹלֶצֶת וְלא מִתְיַבֶּמֶת.

אִסּוּרָהּ אִסּוּר מִצְוָה, וְאִסּוּר קְדֻשָּׁה -

חוֹלֶצֶת וְלא מִתְיַבֶּמֶת.

אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ - חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת.

ברטנורא משנה ג

לא חולצת ולא מתיבמת. צרתה, וכל שכן היא. וכן אילונית, דכתיב (דברים כ"ה) "אשר תלד", פרט לאילונית. וכן אשת סריס חמה ואנדרוגינוס, לא חולצת ולא מתיבמת, שנאמר (שם) "ובן אין לו", פרט לאלו שאין ראוי להיות להם בנים. ואשת גר ואשת עבד משוחרר, לא חולצת ולא מתיבמת, שאין אחוה לגרים ולא לעבדים. אבל עקרה וזקנה, או חולצות או מתיבמות.

אחותה. של ערוה כשהיא יבמתה. כגון שנפלו לו שתי אחיות משני אחיו והאחת אסורה עליו משום ערוה כגון שהיא חמותו או כלתו, חולצת או מתיבמת דהשתא לא פגע באחות זקוקתו, משום דערוה לאו זקוקתו היא.

משנה ד

אִסּוּר מִצְוָה: שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

אִסּוּר קְדֻשָּׁה:

אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,

מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְֹרָאֵל, וּבַת יִשְֹרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר.

ברטנורא משנה ד

שניות לעריות. שגזרו סופרים עליהם. ונקראו "איסור מצוה", שמצוה לשמוע דברי חכמים. ואלו הן, אם אמו ואין לה הפסק, ואם אבי אמו בלבד, ואם אביו ואין לה הפסק, [ואם אבי אביו], ואשת אבי אביו ואין לה הפסק, ואשת אבי אמו בלבד, ואשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם בין מן האם בין מן האב, וכלת בנו ואין לה הפסק, וכלת בתו, ובת בת בנו, ובת בת בתו, ובת בן בנו, ובת בן בתו, ובת בת בן אשתו, ובת בת בת אשתו, ואם אם אבי אשתו, ואם אם אם אשתו, ואם אב אם אשתו, ואם אב אבי אשתו.

אלמנה לכהן גדול. שמת אחיו ההדיוט ונפלה אשתו לפניו.

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. כגון שעבר אחיו המת ונשא גרושה וחלוצה, וכשמת צריכה חליצה, שהרי תפסו לו בה קדושין, משום דקדושין תופסין בחייבי לאוין. אבל יבומי לא, שהרי היא אסורה לו. ולפטרה בלא כלום אי אפשר, דלא אלים לאו למפטרה, דילפינן לה מאחות אשה שהיא בכרת.

משנה ה

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אָח מִכָּל מָקוֹם -

זוֹקֵק אֶת אֵשֶׁת אָחִיו לַיִּבּוּם; וְאָחִיו לְכָל דָּבָר,

חוּץ מִמִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַנָּכְרִית.

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ בֵּן מִכָּל מָקוֹם -

פּוֹטֵר אֶת אֵשֶׁת אָבִיו מִן הַיִּבּוּם;

וְחַיָּב עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ; וּבְנוֹ לְכָל דָּבָר,

חוּץ מִמִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַנָּכְרִית.

ברטנורא משנה ה

אח מכל מקום. ואפילו ממזר.

אחיו לכל דבר. ליורשו וליטמא לו.

שפחה ונכרית. ולדה בתרה אזיל, דכתיב בשפחה (שמות כ"א) "האשה וילדיה תהיה לאדוניה". ובנכרית כתיב (דברים ז') "כי יסיר את בנך מאחרי", ומדלא כתיב כי "תסיר", שמע מינה הכי קאמר, בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד לו בתך מאחרי, אבל א"בתו לא תקח לבנך" לא מהדר, שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה.

משנה ו

מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אַחַת מִשְּׁתֵי אֲחָיוֹת,

וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מֵהֶן קִדֵּשׁ - נוֹתֵן גֵּט לָזוֹ וְגֵּט לָזוֹ.

מֵת, וְלוֹ אָח אֶחָד - חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן.

הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם - אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם.

קָדְמוּ וְכָנְסוּ - אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם.

ברטנורא משנה ו

ואינו יודע איזו קידש. ואסור בשתיהן, משום דכל חדא וחדא איכא למימר זו אחות אשה.

חולץ לשתיהן. דלא ידע איזו היא יבמתו. ומיחלץ לחדא וליבומי לאידך, לא אפשר, דאחות חלוצתו היא, ואסורה לו מדרבנן בחייה. ויבומי ברישא נמי לא, דדילמא לא זו היא יבמתו וקפגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו.

היו לו שנים, אחד חולץ. תחילה לאחת, והשני אם רצה ליבם לשניה מיבם, שאם זו יבמתו שפיר, ואם אחותה היא, לא פגע באחות זקוקתו, משום דחליצה דהך אפקעתא לזיקה.

קדמו וכנסו. קודם שנמלכו בבית דין.

אין מוציאין אותן מידם. משום דכל חד וחד אמר, אנא שפיר נסבי. ואי נמי הוי איפכא שהראשון שכנס ליבום כנס אחות זקוקתו, ההיא שעתא הוא דעבד איסורא, ומשבא אחיו ויבם את השניה שהיא יבמתו, פקעא זיקתה למפרע מאידך.

משנה ז

שְׁנַיִם שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת,

זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ -

זֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין, וְזֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין.

מֵתוּ, לָזֶה אָח וְלָזֶה אָח -

זֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְזֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן.

לָזֶה אֶחָד וְלָזֶה שְׁנַיִם -

הַיָּחִיד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן;

וְהַשְּׁנַיִם, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם.

קָדְמוּ וְכָנְסוּ - אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם.

לָזֶה שְׁנַיִם, וְלָזֶה שְׁנַיִם -

אָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת, וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת;

אָחִיו שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה,

וְאָחִיו שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה.

קָדְמוּ שְׁנַיִם וְחָלְצוּ - לא יְיַבְּמוּ הַשְּׁנַיִם,

אֶלָּא אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם.

קָדְמוּ וְכָנְסוּ - אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם.

ברטנורא משנה ז

שנים שיקדשו שתי אחיות. והם נכרים.

זה חולץ לשתיהן כו'. משום דכל חד מינייהו אסור ליבומי, דדלמא כל חד וחד פגע באחות זקוקתו.

היחיד חולץ לשתיהן. שאי אפשר לו ליבם, לא קודם חליצה של שניה משום אחות זקוקה, ולא לאחר חליצה משום אחות חלוצה. לפיכך הואיל ואסור ליבם יחלוץ תחילה לשתיהן, כדי להוציא אותה שהיא יבמתו מאיסור יבמה לשוק.

והשנים אחד חולץ. לאפקועי זיקה מאחיו אם זו יבמתו, ותשתרי אחותה לשני ממה נפשך, אי יבמתו היא, שפיר, ואי אחותה היא הא פקעה זיקת היבמה מיניה בחליצת אחיו.

אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה. ממה נפשך, אם זו יבמתו שפיר נסיב, שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואינה כלום. ואי לאו יבמתו היא שפיר נסיב, נכריה היא, דאי משום אחות זקוקה ליכא, שהרי חלץ אחיו את אחותה שהיא יבמתו ופקעה זיקה. ואי משום יבמה לשוק, הרי חלצה זו מאחי בעלה.

קדמו שני אחין. של אחד וחלצו לשתיהן, משום דלא ידעי איזו היא יבמתו.

לא ייבמו. שני אחים האחרים זה את זו וזה את זו, משום דקמא דנסיב אית ליה למימר זו היא אחות זקוקתו.

אלא אחד חולץ תחילה, לאחת. ואחד מיבם. לשניה, ממה נפשך, אי יבמתו היא שפיר, ואי לאו, באחות זקוקה לא פגע, שהרי חלץ אחיו ליבמתו. ויבמה לשוק לא הוי, שהרי חלצה מאחי בעלה.

ואם קדמו. אלו שני אחרונים וכנסו אחר חליצת שנים האחרים ולא באו לימלך בבית דין, אין מוציאין מידן, כדפרישית, שהרי אין כאן אלא ספק איסור אחות זקוקה בנישואי ראשונה, ואיכא למימר קמא דנסיב יבמתו היא ושפיר נסיב, ובתרא נמי שפיר נסיב נכריה, ואי נמי הוי אינסיבא איפכא וקמא פגע באחות זקוקה, כיון שבא שני ויבם פקעה זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו, ואיסורא דעבד עבד.

משנה ח

מִצְוָה בַּגָּדוֹל לְיַבֵּם;

וְאִם קָדַם הַקָּטָן - זָכָה.

הַנִּטְעָן עַל הַשִּׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה,

אוֹ עַל הַנָּכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה -

הֲרֵי זֶה לא יִכְנֹס.

וְאִם כָּנַס - אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.

הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְהוֹצִיאוּהָ מִתַּחַת יָדוֹ,

אַף עַל פִּי שֶׁכָּנַס - יוֹצִיא.

ברטנורא משנה ח

מצוה בגדול ליבם. דדרשינן "ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור", המיבם יהא בכור. "אשר תלד", ואותה יבמה תהא ראויה לילד, פרט לאילונית. "יקום" הבכור היבם "על שם אחיו" לנחול אותו, ולא יחלקו אחיו עמו.

הנטען על אשת איש. החשוד על אשת איש.

והוציאוה. בית דין מתחת בעלה, בשביל זה שאסרה עליו, והלך זה ונשאה.

יוציא. דמדאורייתא אסורה נמי לו כמו שאסורה לבעל, כדדרשינן מנטמאה נטמאה שתי פעמים, אחד לבעל ואחד לבועל. ודוקא הנטען על אשת איש, אבל נטען על הפנויה, נראה דמצוה לכנוס, כדאשכחן גבי אונס (דברים כ"ב) "ולו תהיה לאשה".

משנה ט

הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם,

וְאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם -

לא יִשָֹּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ.

מֵת, הֲרַגְתִּיו, הֲרַגְנוּהוּ -

לא יִשָֹּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרַגְתִּיו - לא תִּנָּשֵֹא אִשְׁתּוֹ;

הֲרַגְנוּהוּ - תִּנָּשֵֹא אִשְׁתּוֹ.

ברטנורא משנה ט

המביא גט ממדינת הים. צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. וטעמא מפורש בגיטין, למר משום שאין בקיאין לשמה, ולמר שאין עדים מצויין לקיימו.

לא ישא את אשתו. משום דאדבוריה סמכינן.

מת, הרגתיו וכו'. הואיל ועל עדותו נישאת, איכא לזות שפתים, שמא עיניו נתן בה והעיד עדות שקר עליה. אבל תנשא לאחר, דאשה נישאת בעד אחד.

רבי יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו  בעדותו אפילו לאחר, מפני שהוא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד.

ואין הלכה כרבי יהודה. דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע, דאדם קרוב אצל עצמו. ומהימנינן ליה שנהרג, אבל לא מהימנינן ליה במאי דאמר שהוא הרגו. והלכך אפילו כי אמר הרגתיו תנשא אשתו.

הרגנוהו תנשא אשתו. מפורש בגמרא, באומר אני הייתי עם הורגיו אבל אני לא הרגתיו.

משנה י

הֶחָכָם שֶׁאָסַר אֶת הָאִשָּׁה בְּנֶדֶר עַל בַּעֲלָהּ -

הֲרֵי זֶה לא יִשָֹּׂאֶנָּה.

מֵאֲנָה, אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו - יִשָֹּׂאֶנָּה,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵּית דִּין.

וְכֻלָּן שֶׁהָיוּ לָהֶם נָשִׁים וָמֵתוּ - מֻתָּרוֹת לִנָּשֵֹא לָהֶם.

וְכֻלָּן שֶׁנִּשְֹּׂאוּ לַאֲחֵרִים וְנִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּתְאַלְמְנוּ -

מֻתָּרוֹת לִנָּשֵֹא לָהֶן.

וְכֻלָּן מֻתָּרוֹת לִבְנֵיהֶם, אוֹ לַאֲחֵיהֶן.

ברטנורא משנה י

בנדר שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה, ובאת לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה.

לא ישאנה משום חשד.

שהוא בית דין. כלומר, מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי, משום דקיי"ל חליצה ומיאונים בשנים ושלשה לא חשידי. אבל היתר נדרים ביחיד מומחה.

וכולן. החכם והמביא גט והמעיד על האשה להשיאה, דתנן בהו לא יכנוס, אם היה להן נשים בשעת מעשה, ומתו אחר כך, מותרות להנשא להם דהשתא ליכא חשד.

וכולן. הנשים הללו.

שנישאו לאחרים. כשאסרה החכם או כשהעיד העד שמת בעלה, ומתו הבעלים השניים.

מותרות לינשא. לחכם ולעד ולמביא גט.

וכולן מותרות לבניהם ולאחיהן. של אלו המתירים אותן. ואינן אסורות אלא להם לבדם, דאין אדם חוטא בשביל בנו או בשביל אחיו.

וכל הני דאמרינן לא יכנוס, אם כנס אינו מוציא, חוץ מהנטען על אשת, איש שאם הוציאוה בית דין מתחת בעלה בעדים וראיה ברורה, אפילו אם כנס יוציא. ואם באו עדי דבר מכוער בלבד, כגון שראו אדם יוצא והיא חוגרת בסינר או אדם יוצא והיא עומדת מעל המטה וכיוצא בזה, אם כנס לא יוציא. ואם לאחר שבאו עדי דבר מכוער יצא קלא דלא פסיק, שעמד הקול יום וחצי, אם כנס יוציא, אלא אם כן היו לו בנים ממנה שאז אינו מוציא, כדי שלא להוציא לעז על בניו.