יבמות, פרק ז

משנה א

אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט;

הִכְנִיסָה לוֹ עַבְדֵי מְלוֹג וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל -

עַבְדֵי מְלוֹג לא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה, עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יֹאכֵלוּ.

וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי מְלוֹג:

אִם מֵתוּ, מֵתוּ לָהּ; וְאִם הוֹתִירוּ, הוֹתִירוּ לָהּ.

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָן -

הֲרֵי אֵלּוּ לא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל:

אִם מֵתוּ, מֵתוּ לוֹ; וְאִם הוֹתִירוּ, הוֹתִירוּ לוֹ.

הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן -

הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

ברטנורא משנה א

אלמנה לכהן גדול.

עבדי מלוג. מה שהאשה משיירת לעצמה ואינה כותבת בכתובתה, נקראים נכסי מלוג, שהבעל מולג אותם נכסים כמליגת התרנגולים, מפני שהוא אוכל פירות אותן נכסים, ואם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה. ונכסי צאן ברזל הם הנכסים שהכניסה לו ומה שהוסיף הוא לה וכתבו בכתובה סך הכל קיבל עליו פלוני כך וכך בכתובתה. ולכך נקראים "צאן ברזל", שהקרן קיים כברזל, שאם מתו כולן, חייב הבעל לשלם. ולפי שהיו רגילים לשום הצאן בשומת כך וכך, והיה הרועה חייב באחריותן כפי השומא אפילו אם מתו כל הצאן, לכך נקראו הנכסים שהבעל מקבל עליו אחריותן נכסי צאן ברזל.

עבדי מלוג לא יאכלו. לפי שהן שלה והיא חללה.

משנה ב

בַּת יִשְֹרָאֵל שֶׁנִּסֵּת לַכֹּהֵן,

וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים,

בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל -

הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

וּבַת כֹּהֵן שֶׁנִּסֵּת לְיִשְֹרָאֵל,

וְהִכְנִיסָה לוֹ בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל -

הֲרֵי אֵלּוּ לא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

ברטנורא משנה ב

בת ישראל שנישאת לכהן. אפילו עבדי מלוג יאכלו, משום דהוי קנין כהן שקנה קנין, כלומר האשה שהיא קנינו של כהן קנתה אלו העבדים, וכתיב (ויקרא כ"ב) "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו", שאין תלמוד לומר "קנין כספו" אלא למדרש הכי: וכהן כי יקנה קנין כספו נפש, שעבדו של כהן קנה נפש, הוא יאכל בו.

משנה ג

בַּת יִשְֹרָאֵל שֶׁנִּסֵּת לַכֹּהֵן, וָמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת -

לא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עֻבָּר,

שֶׁהָעֻבָּר פּוֹסֵל וְאֵינוֹ מַאֲכִיל; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

אָמְרוּ לוֹ: מֵאַחַר שֶׁהֵעַדְתָּ לָנוּ עַל בַּת יִשְֹרָאֵל לְכֹהֵן,

אַף בַּת כֹּהֵן לְכֹהֵן, וָמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת -

לא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה,

מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עֻבָּר.

ברטנורא משנה ג

והניחה מעוברת. אע"פ שיש לה בנים ממנו והיא אוכלת בתרומה, לא יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה, לפי שהן של יורשין, ויש לעובר חלק בהן, ואין לעובר כוח להאכילם בתרומה: אי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא, אי משום דקסבר ילוד מאכיל, שאינו ילוד אינו מאכיל, דכתיב (ויקרא כ"ב) ויליד ביתו הם יאכלו וקרי ביה הם יאכילו.

שהעובר פוסל. אם בת כהן לישראל היא והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב לבית אביה.

ואינו מאכיל. שאם היתה בת ישראל לכהן והניחה מעוברת אין בעובר כוח להאכילה, והוא הדין לעבדיו.

אף בת כהן לכהן כו'. כיון דאמרת שאינו ילוד אינו מאכיל, אף בת כהן לכהן אין העבדים אוכלים בתרומה מפני חלקו של עובר, שהרי עבדיו הן, ואינן אוכלין אלא בשבילו, והוא אין בו כוח להאכיל.

ואין הלכה כרבי יוסי.

משנה ד

הָעֻבָּר, וְהַיָּבָם, וְהָאֵרוּסִין, וְהַחֵרֵשׁ,

וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד -

פּוֹסְלִין וְלא מַאֲכִילִין.

סָפֵק שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, סָפֵק שֶׁאֵינוֹ;

סָפֵק הֵבִיא שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת סָפֵק שֶׁלֹּא הֵבִיא.

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל בַּת אָחִיו,

וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵת רִאשׁוֹן -

צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלא מִתְיַבֶּמֶת.

ברטנורא משנה ד

העובר והיבם וכו'. האי עובר אי בת כהן לישראל היא, פוסל, דכתיב "בנעוריה", פרט למעוברת. אי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל, דשאינו ילוד אינו מאכיל.

והיבם. אי בת כהן לישראל היא, פוסל לה, "ושבה אל בית אביה" כתיב (שם) פרט לשומרת יבם שאינה יכולה לשוב שהיא אגודה ביבמה. ואי בת ישראל לכהן, לא מאכיל לה, קנין כספו אמר רחמנא וזו קנין אחיו היא.

והארוסין. אי בת כהן לישראל היא, פסיל לה, דקני לה בהויה, ומשעת הויה אפסילה לה, כדכתיב (שם) "ובת כהן כי תהיה לאיש זר". אי בת ישראל לכהן, לא מאכיל לה, גזירה שמא ימזגו לה כוס יין של תרומה בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה.

והחרש. אי בת כהן לישראל היא, פסל לה, דהא קנאה בתקנתא דרבנן. ואי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה, דקנין כספו אמר רחמנא וחרש מדאורייתא לא קני.

ובן תשע שנים ויום אחד וכו'. אחד מן הפסולים לכהונה שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ובא על הכהנת או על הלויה או על בת ישראל, פסלה מלאכול בתרומה, שבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ונתחללה בבעילתו. ואי בת ישראל נישאת לכהן בן תשע שנים ויום אחד, אינו מאכילה בתרומה, שאין קנינו קנין גמור.

וכן ספק בן תשע שנים וכו'. דינו כבן תשע ודאי ופוסל.

ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא. קטן שקידש את האשה, ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא וקדושיה קדושי ספק, אשתו חולצת ולא מתיבמת.

נפל הבית עליו ועל בת אחיו. שהיא אשתו. ספק הוא מת ראשון ונפלו שתיהן ליבום לפני אחיו ופטורה צרתה משום צרת הבת; ספק היא מתה ראשונה ובשעת נפילה ליבום לא הואי צרתה צרת ערוה, כדתנן וכולן אם מתו או מיאנו וכו' צרותיהן מותרות. צרתה חולצת ולא מתיבמת.

ואיידי דאיירי בספיקי לחומרא תני להא בהדייהו.

משנה ה

הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַשּׁוֹטֶה -

לא פּוֹסְלִים וְלא מַאֲכִילִים.

וְאִם אֵינָם רְאוּיִין לָבֹא בְּיִשְֹרָאֵל -

הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִין.

כֵּיצַד?

יִשְֹרָאֵל שֶׁבָּא עַל בַּת כֹּהֵן -

תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה;

עִבְּרָה - לא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה;

נֶחְתַּךְ הָעֻבָּר בְּמֵעֶיהָ - תֹּאכַל.

כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְֹרָאֵל -

לא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה;

עִבְּרָה - לא תֹּאכַל;

יָלְדָה - תֹּאכַל.

נִמְצָא כֹּחוֹ שֶׁל בֵּן גָּדוֹל מִשֶּׁל אָב.

הָעֶבֶד פּוֹסֵל מִשּׁוּם בִּיאָה, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל מִשּׁוּם זֶרַע.

כֵּיצַד?

בַּת יִשְֹרָאֵל לַכֹּהֵן, בַּת כֹּהֵן לְיִשְֹרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן,

וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ עַל הַשִּׁפְחָה, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן -

הֲרֵי זֶה עֶבֶד,

הָיְתָה אֵם אָבִיו בַּת יִשְֹרָאֵל לַכֹּהֵן -

לא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה;

בַּת כֹּהֵן לְיִשְֹרָאֵל - תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.

מַמְזֵר פּוֹסֵל וּמַאֲכִיל.

כֵּיצַד?

בַּת יִשְֹרָאֵל לַכֹּהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְֹרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת,

והלכה הַבַּת וְנִשֵֹּׂאת לָעֶבֶד, אוֹ לַגּוֹי, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן -

הֲרֵי זֶה מַמְזֵר.

הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְֹרָאֵל לַכֹּהֵן -

תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה;

בַּת כֹּהֵן לְיִשְֹרָאֵל -

לא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.

ברטנורא משנה ה

והשוטה. אפילו ע"י חופה וקידושין לא פוסל ולא מאכיל, שאין קנינו קנין.

נחתך העובר שבמעיה תאכל. מיד. והוא הדין אם ילדתו ומת.

עיברה לא תאכל. שהעובר אינו מאכיל.

גדול משל אב. שהבועל אינו מאכיל, לפי שלא בא עליה לשם קדושין ולאו קנינו היא, ובנו מאכיל.

העבד פוסל משום ביאה. אם בא על הכהנת, פסלה מלאכול בתרומה.

ואינו פוסל משום זרע. אם יש לה זרע לבת כהן מישראל כשר.

נכבש. נדחק ובא עליה.

הרי זה עבד. שולד שפחה כמוה.

היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל בתרומה. אם מת אביו, אף על גב דהולד קיים ובעלמא ולד פוסל, האי לא פסיל, דלאו בתר אבוה שדינן ליה דלאו זרע הוא.

משנה ו

כֹּהֵן גָּדוֹל פְּעָמִים שֶׁהוּא פּוֹסֵל.

כֵּיצַד?

בַּת כֹּהֵן לְיִשְֹרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת,

והלכה הַבַּת וְנִסֵּת לַכֹּהֵן, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן -

הֲרֵי זֶה רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל,

עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּח,

מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ וּפוֹסֵל אֶת אֵם אִמּוֹ;

וְזֹאת אוֹמֶרֶת:

לא כִּבְנִי כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא פּוֹסְלֵנִי מִן הַתְּרוּמָה.

ברטנורא משנה ו

ופוסל את אם אמו. דאי לאו הוא, היתה אם אמו חוזרת לתרומה דבית אביה לאחר מיתת בתה. וכל זמן שזה קיים אינה חוזרת לתרומה דכתיב (ויקרא כ"ב) "וזרע אין לה", עיין עליה, או בת בת הבת, או בן בן הבן, או בת בת הבן עד סוף כל הדורות.

לא כבני כהן גדול. כלומר לא ירבו כמותו בישראל, שהוא פוסלני מן התרומה.