יבמות, פרק ח

משנה א

הֶעָרֵל וְכָל הַטְּמֵאִים - לא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

נְשֵׁיהֶן וְעַבְדֵיהֶן - יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה,

הֵן וְעַבְדֵיהֶן - יֹאכְלוּ; וּנְשֵׁיהֶן - לא יֹאכְלוּ.

וְאִם לא יְדָעָהּ מִשֶּׁנַּעֲשָֹה פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה -

הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכֵלוּ.

ברטנורא משנה א

הערל. כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה.

אינו אוכל בתרומה. דילפינן מפסח דכתיב ביה (שמות י"ב) "וכל ערל לא יאכל בו".

נשיהם ועבדיהם יאכלו. דהא משום ערלה וטומאה לא נפקי מכלל כהנים, אלא דאינהו גופייהו מחוסרים תקנה.

נשיהם לא יאכלו. דשויה חללה בביאתו, דנבעלה לפסול לה.

ואם לא ידעה. שהיתה נשואה לו קודם לכן, ולא בא עליה לאחר שנעשה פצוע דכא.

משנה ב

אֵיזֶהוּ פְּצוּעַ דַּכָּא?

כָּל שֶׁנִּפְצְעוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן.

וּכְרוּת שָׁפְכָה?

כָּל שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד.

וְאִם נִשְׁתַּיַּר מֵהָעֲטָרָה אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַֹּׂעֲרָה - כָּשֵׁר.

פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה - מֻתָּרִין בַּגִּיּוֹרֶת וּבַמְשֻׁחְרֶרֶת;

וְאֵינָן אֲסוּרִין אֶלָּא מִלָּבֹא בַּקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג, ב)

"לא-יָבֹא פְצוּעַ-דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה' ".

ברטנורא משנה ב

ואם נשתייר מהעטרה. שנחתך מהעטרה ואילך, כשר, שאין גיד אלא מהעטרה ולמעלה לצד הגוף. עטרה היא שורת בשר המקפת במקום המילה. ובין שנפצע הגיד כמין מכת חרב וסכין, בין שנתמעך והוקטן מאליו, בין שנכרת, בין בגיד בין בביצים בין בחוטי הביצים, כולם פסולים. והני מילי בידי אדם, אבל מחמת חולי הכל כשר.

משנה ג

עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִים, וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם,

אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶם מֻתָּרוֹת מִיָּד.

מִצְרִי וַאֲדוֹמִי אֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁל שָׁה דּוֹרוֹת,

אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים:

וּמָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁאָסַר אֶת הַזְּכָרִים אִסּוּר עוֹלָם,

הִתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד -

מְקוֹם שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַזְּכָרִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה דּוֹרוֹת,

אֵינוֹ דִין שֶׁנַּתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד?

אָמְרוּ לוֹ: אִם הֲלָכָה - נְקַבֵּל, וְאִם לַדִּין - יֵשׁ תְּשׁוּבָה.

אָמַר לָהֶם: לא כִי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר!

מַמְזֵרִין וּנְתִינִין אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם,

אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת.

ברטנורא משנה ג

ואם לדין. שאתה דורש קל וחומר מעצמך.

יש תשובה להשיב, מה לעמון ומואב שכן נתפרש טעמן, "על דבר אשר לא קדמו", והאשה אין דרכה לקדם, תאמר במצרי ואדומי שלא נתפרש טעמן.

לא כי. אפילו אם הייתי דן קל וחומר אין לכם תשובה. ומכל מקום הלכה אני אומר.

ואין הלכה כרבי שמעון.

נתינים. גבעונים שנתגירו בימי יהושע ונתונים לחוטבי עצים ושואבי מים.

משנה ד

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַסָּרִיס חוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,

וְהַסָּרִיס לא חוֹלֵץ, וְלא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ;

וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֲפָרֵשׁ:

סְרִיס אָדָם חוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,

מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה לוֹ שָׁעַת הַכֹּשֶׁר.

סְרִיס חַמָּה לא חוֹלֵץ וְלא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שָׁעַת הַכֹּשֶׁר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לא כִי,

אֶלָּא סְרִיס חַמָּה חוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,

מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ לוֹ רְפוּאָה.

סְרִיס אָדָם לא חוֹלֵץ וְלא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,

מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ רְפוּאָה.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא עַל בֶּן מְגוּסַת,

שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם סְרִיס אָדָם, וְיִבְּמוּ אֶת אִשְׁתּוֹ;

לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

ברטנורא משנה ד

שהסריס. יש סריס שחולץ וחולצין לאשתו.

והסריס לא חולץ וכו'. דכתיב (דברים כ"ה) "ולא ימחה שמו", פרט לזה ששמו מחוי.

אין לי לפרש. איני יודע לפרש איזה סריס בן חליצה ואיזה פטור.

סריס אדם. שנסתרס לאחר שנולד.

סריס חמה. ממעי אמו, שלא ראה חמה אלא כשהוא סריס. וסימניו מפורשין, כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק, ואין מימי רגליו מעלין רתיחה, וכשמטיל מים אינו עושה כיפה, שאין קילוח השתן הולך למרחוק עד שיעשה עגול כמין כיפה, ושכבת זרעו דיהה, ואין מימי רגליו מחמיצין, ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל, וקולו לקוי, ואינו ניכר בין איש לאשה.

והלכה כרבי עקיבא שאומר סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו, ומיבמין לאשתו. אבל הוא אינו מיבם שהרי פסול לבוא בקהל.

משנה ה

הַסָּרִיס לא חוֹלֵץ, וְלא מְיַבֵּם.

וְכֵן אַיְלוֹנִית לא חוֹלֶצֶת, וְלא מִתְיַבֶּמֶת.

הַסָּרִיס שֶׁחָלַץ לִיבִמְתּוֹ - לא פְּסָלָהּ;

בְּעָלָהּ - פְּסָלָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּעִילַת זְנוּת.

וְכֵן אַיְלוֹנִית שֶׁחָלְצוּ לָהּ אַחִין - לא פְּסָלוּהָ;

בְּעָלוּהָ - פְּסָלוּהָ, מִפְּנֵי שֶׁבְּעִילָתָהּ בְּעִילַת זְנוּת.

ברטנורא משנה ה

סריס. חמה, אינו לא חולץ ולא מיבם, ולא חולצין ומיבמין לאשתו.

אילונית. סימניה פירשנו בפרק קמא.

בעלוה פסלוה. שהואיל והיא פטורה מן היבום עומדת עליהם באיסור אשת אח.

משנה ו

סְרִיס חַמָּה כֹּהֵן שֶׁנָּשָֹא בַּת יִשְֹרָאֵל - מַאֲכִילָהּ בַּתְּרוּמָה.

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים:

אַנְדְּרוֹגִינוֹס כֹּהֵן שֶׁנָּשָֹא בַּת יִשְֹרָאֵל - מַאֲכִילָהּ בַּתְּרוּמָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טֻמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר - לא יַחֲלץ,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַּסָּרִיס.

אַנְדּרוֹגִינוֹס נוֹשֵֹא, אֲבָל לא נִשָֹּׂא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַנְדְּרוֹגִינוֹס חַיָּבִים עָלָיו סְקִילָה כַּזָּכָר.

ברטנורא משנה ו

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים כו'. דסבירא להו אנדרוגינוס כזכר. והדר ביה רבי יהודה ואמר בברייתא שאנדרוגינוס בריה בפני עצמו, ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה, הלכך אינו מאכיל בתרומה.

רבי יהודה אומר כו'. ולית הלכתה כותיה, דהא קיי"ל לעיל סריס אדם חולץ וחולצים לאשתו. וטומטום שנקרע הוי כסריס אדם.

אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא. מפני שהוא כזכר, והשוכב עמו הוי בא על הזכור, בין בזכרות שלו בין בנקבות שלו.

רבי אליעזר אומר חייבין עליו סקילה כזכר. דוקא במקום זכרות שלו ולא בנקבות שלו.

והלכה כרבי אליעזר.