עבודה זרה, פרק א

 משנה א

לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם שְׁלשָׁה יָמִים,

אָסוּר לָשֵֹאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאוֹל מֵהֶן,

לְהַלְווֹתָן וְלִלְווֹת מֵהֶן, לְפָרְעָן וְלִפָּרַע מֵהֶן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִפְרָעִין מֵהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר לוֹ.

אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר הוּא עַכְשָׁיו, שָֹמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמַן.

ברטנורא משנה א   

לפני אידיהן של גויים.  שם כינוי לגנאי לחגיהם ולמועדיהם.  

לשאת ולתת. למכור ולקנות. משום דאזלי ומודו לעבודה זרה ביום אידם.  

להשאילן בהמה וכלים, מידי דהדרא בעינא.  

להלוותם מעות. דלא הדרי בעין, דמלוה להוצאה נתנה.  

לפורען כשהן נפרעין אזלו ומודו לעבודה זרה ביום אידם.  

מפני שהוא מיצר על מעותיו שאינם חוזרים לו, ולא אזיל ומודה.  

שמח הוא לאחר זמן. למחר ביום אידו, ואזיל ומודה. ואין הלכה כרבי יהודה. ודוקא במלוה בשטר אסור להפרע מהם, אבל במלוה על פה שרי, מפני שהוא כמציל מידם.

משנה ב

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁלשָׁה יָמִים לִפְנֵיהֶם וּשְׁלשָׁה יָמִים לְאַחֲרֵיהֶם אָסוּר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לִפְנֵי אֵידֵיהֶן אָסוּר, לְאַחַר אֵידֵיהֶן - מֻתָּר.

ברטנורא משנה ב   

לאחר אידיהן מותר.  וכן הלכה.

ובגולה שאין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם, שעיקר פרנסתינו מהם, ועוד:  משום יראה, אינו אסור אלא יום אידם בלבד. והאידנא נהוג עלמא היתר אפילו בכל יום אידם, משום דקים להו לרבנן בגווייהו דלא אזלו ומודו.

[דכל הני דאתסרי בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים ועבודה זרה ממש].

משנה ג

וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם:

קָלֶנְדָּא, וּסְטַרְנוּרָא, וּקְרָטֵסִים, וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מְלָכִים,

וְיוֹם הַלֵּדָה, וְיוֹם הַמִּיתָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל מִיתָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְֹרֵפָה -

יֶשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה;

וְשֶׁאֵין בָּהּ שְֹרֵפָה -

אֵין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה.

יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ,

יוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם, וְיוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים,

וְגוֹי שֶׁעָשָֹה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ -

אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד.

ברטנורא משנה ג   

קלנדיא.  שמונה ימים אחר תקופת טבת.

סטרנורא.  שמונה ימים קודם התקופה. לפי שראה אדם הראשון יום שהיה מתמעט והולך, אמר, אוי לי שמא בשביל שסרחתי חוזר העולם לתוהו ובוהו, עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה], כיון שנפלה התקופה וראה יום שמאריך והולך, אמר "מנהגו של עולם הוא", עמד ועשה שמונה ימים טובים. לשנה אחרת, עשאן לאלו ואלו ימים טובים. הוא קבעם לשמים, והם קבעום לעבודה זרה.  

קרטסים. יום תפיסת בו מלכות, וקבעום יום איד.  

גינוסיא.  יום שמעמידין בו מלך.

יום הלידה.  יום שנולד בו המלך.  

שריפה.  ששרפו עליו כלי תשמישו כדרך ששורפין על המלכים.  

יש בה עבודה זרה.  כלומר אותו היום יש להם איד לעבודה זרה, וכן משנה לשנה כל ימי בנו. וכל הנך דחשבינן עד השתא, חשיבי להו ואסורים שלושה ימים לפניהם.  

אבל יום תגלחת זקנו,  שאינו זמן הקבוע לרבים אלא כל אחד כשמגלח עושה יום איד.  

ובלוריתו.  שמניח בלורית מאחריו כל השנה כולה ואינו מגלחה אלא משנה לשנה, ויום שמגלחה עושה יום איד.

ויום שעלה מן הים.  ומקריב זבחים לעבודה זרה על שנצול. בכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו, דלא חשיבי כולי האי.

משנה ד

עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה -

חוּצָה לָהּ מֻתָּר.

הָיָה חוּצָה לָהּ עֲבוֹדָה זָרָה -

תּוֹכָהּ מֻתָּר.

מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם?

בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם - אָסוּר;

וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהּ לְמָקוֹם אַחֵר - מֻתָּר.

עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה,

וְהָיוּ בָּהּ חֲנוּיוֹת מְעֻטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת -

זֶה הָיָה מַעֲשֶֹה בְּבֵית שְׁאָן,

וְאָמְרוּ חֲכָמִים: הַמְעֻטָּרוֹת אֲסוּרוֹת, וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת מֻתָּרוֹת.

ברטנורא משנה ד   

עיר שיש בה עבודה זרה.  שיום איד [יש] לבני העיר היום לעבודה זרה שבעיר.  

חוצה לה.  ואפילו סמוך לעיר מאוד מותר לשאת ולתת עם היושבים חוץ לעיר, שאין נמשכים אחר אותה עבודה זרה. שכן מנהגם יום איד של אלו אינו כיום איד של אלו.  

מהו לילך שם.  באותה העיר ביום עבודה זרה שלהם.  

בזמן שהדרך מיוחדת לאותה העיר.  שהדרך הכבושה מכאן לאותה העיר, מיוחדת לאותה העיר לבדה. אסור לילך שם, מפני שנראה כמהלך שם לעבוד עבודה זרה. ואם היה דרך מסלול הולך גם לעיר אחרת, מותר, שהרואה אומר למקום אחר הוא הולך.  

היו בה חנויות מעוטרות.  וסימן הוא להם שאותם חנויות של עבודה זרה, ליטול מהם מכס.  

ושאינן מעוטרות מותרות.  דבאותם שאינם מעוטרות לא שקלי מיניה מכס לעבודה זרה ולא מטי לעבודה זרה הנאה מינייהו. ולמזבן מנייהו דבר המתקיים, שרי ביום אידם, שסתמו המוכר עצב ולא אזיל ומודה.

משנה ה

אֵלּוּ דְּבָרִים אֲסוּרִים לִמְכּוֹר לַגּוֹיִם:

אִצְטְרוֹבָּלִין וּבְנוֹת שׁוּחַ וּפְטוֹטְרוֹתֵיהֶן,

וּלְבוֹנָה, וְתַרְנְגוֹל לָבָן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֻתָּר לִמְכּוֹר לוֹ לָבָן בֵּין הַתַּרְנְגוֹלִין.

וּבִזְמַן שֶׁהוּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ קוֹטֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ וּמוֹכְרוֹ לוֹ,

לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדָה זָרָה.

וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים:

סְתָמָן - מֻתָּר, וּפֵרוּשָׁן - אָסוּר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף דֶּקֶל טָב וְחָצָב וְנִקְלִיבָס אָסוּר לִמְכּוֹר לַגּוֹיִם.

ברטנורא משנה ה   

אצטרובלין.  פירא דארזא.  

בנות שוח.  מין ממיני התאנים הגדולים הלבנים. אסור לישראל למכור אלו לנכרים.  

ופטוטרות.  בפטוטרותיהם קאמר, כלומר בעוקצין שלהם שהם נתלין בו. דמסתמא הנכרי רוצה להקריבן תקרובת לעבודה זרה.  

תרנגול לבן בין תרנגולין. לקח הנכרי מישראל תרנגולים הרבה, מותר למכור ביניהם תרנגול לבן. דכיון דשקיל אחריני לאו לעבודה זרה בעי להו.  

ופירושן אסור.  אם פירש דלעבודה זרה בעי להו, אסור. ואצטריך למתני, דסלקא דעתך אמינא האי גברא לאו לעבודה זרה בעי להו, והאי דקאמר הכי, סבר כי היכי דההוא גברא אביק בה, כולי עלמא נמי אביקו, ואימא הכי כי היכי דליתבו לי, קמשמע לן.  

דקל טב.  פירות דקל משובח שפירותיו רגילין להקריב מהן לעבודה זרה.  

וחצב.  קנים שעושין מהן הצוקר"א.  

ונקליבם.  מין עשב משובח מאד. והלכה כרבי מאיר.

משנה ו

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם - מוֹכְרִין;

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר - אֵין מוֹכְרִין.

וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה,

עֲגָלִים וּסְיָחִים, שְׁלֵמִים וּשְׁבוּרִין.

רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה;

וּבֶן בְּתֵירָה מַתִּיר בְּסוּס.

ברטנורא משנה ו   

אין מוכרין בהמה גסה.  דגזרינן מכירה אטו שכירות והשאלה, שהיא בהמתו של ישראל, ויעשה בה הנכרי מלאכה בשבת. ועל ידי סרסור, דליכא לאחלופי בשכירות, שאין הסרסור משכיר. שרי למכרה.

שלימים ושבורים.  שאף השבורים חזו למלאכה, שטוחנים בהם.  

רבי יהודה מתיר בשבורה.  ואין הלכה כרבי יהודה.  

בן בתירא מתיר בסוס.  ואפילו הסוס שהציידים מביאים עליו העופות שצדין בהם. קסבר החי נושא את עצמו. ורבנן סברי, דוקא אדם נושא את עצמו, הלכך אם לא היה מיוחד אלא לרכוב עליו מותר, אבל להביא בעל חי אחר חוץ מאדם, אסור. ואין הלכה כבן בתירא.

משנה ז

אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דֻּבִּין וַאֲרָיוֹת,

וְכָל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים.

אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקִי, גַּרְדּוֹם, וְאִיצְטַדְיָא, וּבִימָה;

אֲבָל בּוֹנִים עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת.

הִגִּיעוּ לְכִפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה -

אָסוּר לִבְנוֹת.

ברטנורא משנה ז   

כל דבר שיש בו נזק לרבים.  כגון כלי מלחמה חרבות ורמחים.  

בסילקי.  טירה גבוהה. ושם יושבים לדון בני אדם, ומפילין אותם משם ומתים.  

גרדום.  בנין אחד, והוא עשוי לדון דיני נפשות.  

איצטדיא.  מקום שחוק, שמביאים שם שור נגח והורג את האדם.  

בימה.  כעין מגדל קצר וגבוה. עשוי כדי לדחוף האדם משם והוא מת.  

בימוסיאות.  בנינים שאינם לא לצורך עבודה זרה ולא להמית בני אדם.

כיפה.  ארקאוולט"ו בלע"ז. דרך עובדי עבודה זרה להעמיד עבודה זרה בבית מרחצאותיהם.

משנה ח

וְאֵין עוֹשִֹים תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה:

קֻטְלָאוֹת, וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּשָֹכָר מֻתָּר.

אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע,

אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מוֹכֵר הוּא לוֹ עַל מְנָת לָקוֹץ.

אֵין מַשְֹכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל,

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שָֹדוֹת;

וּבְסוּרְיָא מַשְֹכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, אֲבָל לא שָֹדוֹת;

וּבְחוּץ לָאָרֶץ מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים וּמַשְֹכִּירִין שָֹדוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מַשְֹכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, אֲבָל לא שָֹדוֹת;

וּבְסוּרְיָא מוֹכְרִין בָּתִּים וּמַשְֹכִּירִין שָֹדוֹת;

וּבְחוּצָה לָאָרֶץ מוֹכְרִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ.

ברטנורא משנה ח   

אבל מוכר הוא משיקצץ.  שלא יהא מוכר לו המחובר אלא לאחר שיקצץ. אבל כל זמן שהוא במחובר, לא, שנמצא נותן לו חנייה בקרקע, והתורה אמרה (דברים ז') "לא תחנם", לא תתן לו חנייה בקרקע.  

אין משכירין להם בתים. גזירה משום מכירה דאיסורא דאורייתא הוא.  

ואין צריך לומר שדות.  דאיכא תרתי דאיסורא, חנייה בקרקע ומפקיען מן המעשרות.  

ובסוריא.  ארם צובה, שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ.  

משכירין להם בתים.  ולא גזרינן אטו מכירה. דאי נמי אתי לידי מכירה, לא עבר אדאורייתא, דכי כתיב לא תתן להם חנייה, בארץ ישראל כתיב. ומיהו מכירה לכתחלה לא, משום מכירה דא"י.  

אבל לא שדות.  דאיכא תרתי לאיסורא.  

ובחוץ לארץ דמירחק, וליכא למגזר מכירה דהתם אטו מכירה דארץ ישראל.  

מוכרין בתים ומשכירין שדות.  אבל מכירה דשדות לא, כיון דאיכא תרתי.  

רבי יוסי אומר כו'.  והלכה כרבי יוסי. ובלבד שלא ישכיר בארץ ישראל לשלושה נכרים ביחד, שלא יעשה שכונה של נכרים.

משנה ט

אַף בִּמְקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַשְֹכִּיר, לא לְבֵית דִּירָה אָמְרוּ,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדָה זָרָה,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז, כו) "לא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ".

וּבְכָל מָקוֹם לא יַשְֹכִּיר לוֹ אֶת הַמֶּרְחָץ,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ.

ברטנורא משנה ט   

אף במקום שאמרו להשכיר.  לרבי מאיר בסוריא דוקא, ולא בארץ ישראל;, ולרבי יוסי אפילו בארץ ישראל.  

לא לבית דירה אמרו,  אלא להכניס שם תבן ועצים וכיוצא בזה.

מפני שהיא נקראת על שמו.  והנכרי מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בה בשבת. ולא דמי לשדה של ישראל שאריס נכרי עושה בה מלאכה בשבת, דשדה לאריסות עבידא, והנכרי אריסותא דנפשיה קא עביד. אבל מרחץ לאו לאריסותא קא עבידא, ואין הכל יודעים שהישראל השכירה לנכרי, ולכך אסור.

ובזמן הזה שדרך להוריד אריס למרחץ לשנה, למחצה לשליש ולרביע כדרך שמורידין לשדות, שרי להשכיר מרחץ לנכרי, ואע"פ שהנכרי עושה בה מלאכה בשבת, מידע ידעי שהנכרי אריס בה ואריסותא דנפשיה קא עביד.