אבות, פרק ג

משנה א

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר:

הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים וְאִי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה:

דַּע מֵאַיִן בָּאתָ,

וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ,

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.

מֵאַיִן בָּאתָ?

מִטִּפָּה סְרוּחָה.

וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ?

לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה.

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן?

לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

ברטנורא משנה א

עקביא. מטפה סרוחה. טפת שכבת זרע. ואע"פ שבשעת העבור אינה סרוחה, שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלושה ימים וכשתסריח אינה ראויה להזריע, מכל מקום קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה. והמסתכל שבא מטפה סרוחה, ניצול מן הגאוה. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה, ניצול מן התאוה והחמדה אל הממון. והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון, פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה.

משנה ב

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר:

הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת,

שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ.

רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר:

שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה

הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א, א)

"וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לא יָשָׁב" ;

אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה

שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, טז)

"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ,

וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע,

וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ".

אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם;

מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה,

שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָֹכָר?

שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג, כח) “יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו".

ברטנורא משנה ב

בשלומה של מלכות. ואפילו של אומות העולם.

חיים בלעו. דכתיב (חבקוק א') ותעשה אדם כדגי הים, מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חבירו [עבודה זרה דף ע"ב].

יראי ה' איש אל רעהו. הרי כאן שנים.

וידום. לשון קול דממה דקה, כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש.

כי נטל עליו. כאילו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד.

משנה ג

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, וְלא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה

כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִ"זִבְחֵי מֵתִים" (תהלים קו, כח)

שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח, ח) "כִּי כָּל-שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה, בְּלִי מָקוֹם";

אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד,

וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה

כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא,

שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא, כב) "וַיְדַבֵּר אֵלַי, זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' ".

ברטנורא משנה ג

ולא אמרו עליו דברי תורה. ובברכת המזון שמברכים על השלחן, יוצאין ידי חובתן, וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה. כך שמעתי.

מזבחי מתים. תקרובת עבודה זרה. דכתיב (תהלים ק"ו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים.

מלאו קיא צואה. ועבודה זרה קרויה צואה, דכתיב (ישעיה ל') צא תאמר לו.

בלי מקום. בשביל שלא הזכירו שמו של מקום ברוך הוא על השלחן.

שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. מיד כשדיבר בדברי תורה נקרא שלחן אשר לפני ה'. ויש אומרים מראשו של מקרא הוא יוצא, דכתיב והמזבח עץ שלוש אמות, אל תקרי אמות אלא אמות, כמו יש אם למקרא. שלוש כנגד תורה נביאים וכתובים, ואמרי לה מקרא משנה ותלמוד. שצריך אדם לדבר בהן על השלחן, ואז קרוי שלחן אשר לפני ה'. כך פירש רש"י.

משנה ד

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר:

הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי,

וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה

הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.

ברטנורא משנה ד

הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי. ומחשב בלבו דברי הבאי.

הרי זה מתחייב בנפשו. לפי שלילה הוא זמן למזיקים, והמהלך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הליסטים וכמה פגעים רעים, ואם היה מחשב בדברי תורה היתה תורתו משמרתו.

משנה ה

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר:

כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה

מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ;

וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה

נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

ברטנורא משנה ה

עול מלכות. משא מלך ושרים.

דרך ארץ. עמל וטורח הפרנסה, לפי שמלאכתו מתברכת.

הפורק ממנו עול תורה. האומר קשה עולה של תורה ואיני יכול לסובלה.

משנה ו

רַבִּי חֲלַפְתָּא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר:

עֲשָֹרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם,

שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א) "אֱלהִים נִצָּב בַּעֲדַת-אֵל".

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה?

שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט, ו) "וַאֲגֻדָּתוֹ עַל-אֶרֶץ יְסָדָהּ".

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה?

שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א) "בְּקֶרֶב אֱלהִים יִשְׁפֹּט".

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם?

שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, טז) "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ,

וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע" וגוֹ'.

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד?

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, כ) "בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי

אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".

ברטנורא משנה ו

עשרה שהיו יושבים בדין. גרסינן.

בעדת אל. ואין עדה פחותה מעשרה, שנאמר במרגלים (במדבר י"ד) עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב, הרי עשרה.

ומנין אפילו חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט. שלושה דיינים ושני בעלי דינים.

ומנין אפילו שלושה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה. האש והאויר והמים שהם שלושה, על ארץ יסדה, על יסוד הארץ הם מקיפים. הרי לך ששלושה קרויין אגודה.

אי נמי: מצינו שלושה קרוין אגודה, אגודת אזוב שהם שלושה קלחים. ויש ספרים שכתוב בהן ומנין אפילו חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, שאדם אוגד בידו אחת שיש בה חמש אצבעות, וכלל אצבעות שביד קרויין אגודה. ובראש המקרא הוא אומר, הבונה בשמים מעלותיו, כלומר השכינה שהיא בשמים יורדת למטה לארץ כשיש שם אגודה עוסקים בתורה. ומנין אפילו שלושה שנאמר בקרב אלהים ישפוט, שהדיינים הם שלושה.

כי נטל עליו. לשון סכך. תרגום וסכות, ותטל, כלומר שהשכינה סוככת עליו.

משנה ז

רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר:

תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ;

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א' כט, יד)

"כִּי-מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ".

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ, וְאוֹמֵר:

מַה נָּאֶה אִילָן זֶה! וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה!

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.

ברטנורא משנה ז

תן לו משלו. לא תמנע מלהתעסק בחפצי שמים בין בגופך בין בממונך, שאינך נותן משלך, לא מגופך ולא מממונך, שאתה וממונך שלו.

מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה. הוא הדין לכל שיחה בטלה, אלא שדיבר בהווה שדרך הולכי דרכים לדבר במה שרואים בעיניהם. ויש אומרים, דאשמעינן רבותא דאף על גב דעל ידי כן הוא מברך ברוך שככה לו בעולמו, אעפ"כ מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שהפסיק ממשנתו.

ניר. תלם המחרישה, כמו נירו לכם ניר (ירמיה ד').

משנה ח

רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֵּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ט) "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד,

פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ".

יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ?

תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) "וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ"

הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ.

ברטנורא משנה ח

כל השוכח דבר אחד ממשנתו. בשביל שלא חזר עליה, מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו. שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור, ונמצאת תקלה באה על ידו, ושגגתו עולה זדון.

אי נמי: כאילו מתחייב בנפשו, לפי שאותה משנה היתה משמרתו, ועכשיו ששכחה אינה משמרתו.

תקפה עליו משנתו. שהיתה קשה עליו, ומתוך הקושי שבה שכחה.

משנה ט

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר:

כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ

חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת;

וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ

אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

כָּל שֶׁמַּעֲשָֹיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ

חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת;

וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָֹיו

אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.

ברטנורא משנה ט

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. אני שמעתי, שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו, שהוא חושב בלבו אלמוד בשביל שאהיה ירא חטא. וזה על דרך שאמרו "תחלת המחשבה היא סוף המעשה".

חכמתו מתקיימת. שהחכמה מביאתו למה שלבו חפץ והוא נהנה בה.

וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו. שאינו לומד על מנת לעשות, הואיל ואין לבבו פונה להיות ירא חטא.

אין חכמתו מתקיימת. שמתוך שהיא מונעת אותו מללכת אחרי שרירות לבו, הוא קץ בה ומואסה ומניחה.

כל שמעשיו מרובים מחכמתו. הכא מיירי שזריז במצות עשה, ולעיל, ב"כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו" - איירי שנזהר במצות לא תעשה.

משנה י

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ

רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ;

וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ

אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר:

שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית,

וְיַיִן שֶׁל צָהֳרָיִם,

וְשִֹיחַת הַיְלָדִים,

וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ

- מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.

ברטנורא משנה י

כל שרוח הבריות נוחה הימנו. כל מי שאהוב למטה, בידוע שהוא אהוב למעלה.

שינה של שחרית, שהולך וישן עד שעונת קריאת שמע עוברת.

ויין של צהרים, מושך לבו של אדם, דכתיב [קהלת ב'] "למשוך ביין את בשרי", ומביא אותו לידי שכרות.

ושיחת הילדים. מבטלת את אבותיהם מלעסוק בתורה.

וישיבת כנסיות של עמי הארץ. שמתכנסים ומדברים בדברים בטלים.

משנה יא

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר:

הַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים, וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת,

וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים,

וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם,

וְהַמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה,

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִֹים טוֹבִים

אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

ברטנורא משנה יא

המחלל את הקדשים. המביא קדשי המזבח לידי פגול ונותר וטמא, או המועל ונהנה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית.

והמבזה את המועדות. ימים של חול המועד, עושה בהן מלאכה, או נוהג בהן מנהג חול באכילה ושתיה.

והמלבין פני חבירו ברבים. המתבייש פניו מאדימות תחלה ואחר כך מתלבנות.

שהנפש יש לה שתי תנועות: אחת לחוץ ואחת לפנים, וכשמביישין את האדם, בתחלה הרוח מתנועע לצד חוץ, כמי שמתמלא חמה ופניו מאדימות. וכשאינו מוצא טענה כיצד יסיר הבושת ההוא מעל פניו, הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פניו מפני הצער, ופניו מתכרכמים ומתלבנים. וזהו שאמרו [בבא מציעא נ"ח ע"ב] בענין ההלבנה, "דאזיל סומקא ואתי חיורא".

והמפר בריתו. שלא מל, או שמל ומושך ערלתו לכסות המילה, כדי שלא יראה שהוא מהול.

והמגלה פנים בתורה. שמראה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה. כגון המתרגם "ומזרעך לא תתן להעביר למולך" - "ומזרעך לא תתן לאעברא לארמיותא". ואין זה פשוטו של מקרא. ובכלל זה הדורש דרשות של דופי.

פירוש אחר: מגלה פנים, שמעיז פניו לעבור על דברי תורה בפרהסיא ביד רמה, ואין לו בושת פנים.

אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים. ולא חזר בתשובה מאחד מעבירות הללו שבידו, אע"פ שבאו עליו יסורים ומת ביסורים, אין לו חלק לעולם הבא. אבל אם חזר בתשובה קודם מותו, אין לך דבר שעומד בפני התשובה.

משנה יב

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:

הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ, וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת,

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִֹמְחָה.

ברטנורא משנה יב

הוי קל לראש. לפני אדם גדול זקן ויושב בראש בישיבה, הוי קל לעבוד עבודתו ולשמש לפניו.

ונוח לתשחורת. לאדם בחור, ששערותיו שחורות, אינך צריך להקל עצמך כל כך, אלא תעמוד לפניו בנחת ובישוב.

והוי מקבל וכו'. נגד כל אדם, בין ראש בין תשחורת, תעמוד בשמחה. מקבל, כמו מקביל. מתורגם נגד, קבל.

פירוש אחר: הוי קל לראש, בראשיתך כשאתה בחור, הוי קל לעשות רצון בוראך, ובזקנותך כשהושחרו פניך מפני הזקנה, תהא נוח לו.

משנה יג

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

שְֹחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין לָעֶרְוָה.

מָסֹרֶת סְיָג לַתּוֹרָה;

מַעַשְֹרוֹת סְיָג לָעֹשֶׁר;

נְדָרִים סְיָג לַפְּרִישׁוּת;

סְיָג לַחָכְמָה - שְׁתִיקָה.

ברטנורא משנה יג

מסורת סייג לתורה. המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות שבתורה, הם גדר וחיזוק לתורה שבכתב, שעל ידיהם אנו מבינים כמה מצות איך יעשו אותם. כמו "בסכת בסכת בסכות", שנים חסרים ואחד מלא, שממנו אנו לומדים להכשיר סוכה בשלוש דפנות. וכגון "מועדי ה' אשר תקראו אתם", שנכתב חסר בשלושה מקומות, ללמד, "אתם" - אפילו שוגגים, "אתם"- אפילו מזידים, "אתם"- אפילו מוטעים.

מעשרות סייג לעושר. דכתיב "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר [תענית ט'].

נדרים סייג לפרישות. בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתירא שלא יעבור, מקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך, ועל ידי כן הוא כובש את יצרו.

סייג לחכמה שתיקה. במה אנן קיימין, אי בשתיקה מדברי תורה, הרי כבר כתיב "והגית בו" וגו', אי בשתיקה מרכילות ולשון הרע וקללה, דאורייתא נינהו. הא אינו מדבר אלא בשתיקה מדברי הרשות שבין אדם לחברו, שיש לו לאדם למעט הדבור בהם כל מה שאפשר. ועליהם אמר שלמה (משלי י"ז) "גם אויל מחריש חכם יחשב".

משנה יד

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם;

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ו)

"בְּצֶלֶם אֱלהִים עָשָֹה אֶת-הָאָדָם".

חֲבִיבִין יִשְֹרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם;

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א) "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלהֵיכֶם".

חֲבִיבִין יִשְֹרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה;

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם,

שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם,

שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, ב) "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל-תַּעֲזֹבוּ".

ברטנורא משנה יד

חבה יתירה נודעת לו.

רמב"ם פירש, חיבה יתירה הראה הקב"ה לאדם, שהודיעו ואמר לו ראה שבראתיך בצלם, שהמטיב לחברו ומודיעו הטובה שעשה עמו, מראה חיבה יתירה יותר משאילו הטיב עמו ואינו חשוב בעיניו להודיעו הטובה שעשה עמו.

ויש לפרש, חיבה יתירה נודעת לו, חיבה גלויה ומפורסמת, שלא בלבד אהבה מסותרת היה לו למקום ברוך הוא עם האדם אלא אף חיבה גלויה וידועה לכל.

שנאמר כי לקח טוב. כל מעשה בראשית שנאמר בו "וירא אלהים כי טוב," לא נברא אלא בשביל התורה שנקראת "לקח", כמה דאת אמר (דברים ל"ב) "יערוף כמטר לקחי".

משנה טו

הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה;

וּבְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן;

וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶֹה.

ברטנורא משנה טו

הכל צפוי. כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו.

והרשות נתונה. בידו של אדם לעשות טוב ורע, כדכתיב (שם ל') "ראה נתתי לפניך היום את החיים" וגו'.

ובטוב העולם נדון. במדת רחמים. ואעפ"כ אין הכל שוין במידה זו,

לפי שהכל לפי רוב המעשה. המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים, והממעיט במעשים טובים ממעטים לו ברחמים.

פירוש אחר: והכל לפי רוב המעשה, לפי רוב מעשיו של אדם הוא נדון, אם רוב זכיות - זכאי, אם רוב עונות - חייב.

ורמב”ם פירש: הכל צפוי, כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו.

ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם, אם כן הוא מוכרח במעשיו, שיהיה צדיק או רשע. כי הרשות נתונה בידו לעשות טוב ורע, ואין שם דבר שיכריחהו כלל, וכיון שכן הוא, בטוב העולם נדון, להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. שהחוטא חטא ברצונו, ראוי שיענש. והצדיק היה צדיק ברצונו, וראוי שיקבל שכר.

והכל לפי רוב המעשה. לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיית הטוב כך שכרו מרובה. שאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים, לנותן אותם בפעם אחת. וגרסת רמב"ם היא והכל לפי רוב המעשה, אבל לא על פי המעשה.

משנה טז

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים.

הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף,

וְהַפִּנְקֵס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת,

וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבֹא וְיִלְוֶה,

וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם,

וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ,

וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ,

וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה.

ברטנורא משנה טז

הכל נתון בערבון. רגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה [סוכה נ"ג ע"א.] לאתר דמתבעי תמן מובילין יתיה.

ומצודה פרוסה. יסורין ומיתה.

החנות פתוחה. ובני אדם נכנסים שם ולוקחים בהקפה.

והחנוני מקיף. ומאמין לכל הבא ליטול. כך בני אדם חוטאים בכל יום, והקב"ה ממתין להם עד בוא עתם.

הפנקס פתוחה. לכתוב בה ההקפות כדי שלא ישכח.

והיד כותבת. שלא תאמר אף על פי שהפנקס פתוחה, פעמים שהחנוני טרוד ואינו כותב הכל, לכך אמר "והיד כותבת".

וכל הרוצה ללוות וכו'. היינו "והרשות נתונה" דלעיל, שאין שום אדם מוכרח ללוות שלא ברצונו.

והגבאים. יסורים ופגעים רעים.

לדעתו. פעמים שזוכר את חובו ואומר יפה דנתני.

ושלא לדעתו. פעמים ששכח, וקורא תגר כנגד דינו של מקום ברוך הוא.

ויש להם על מה שיסמוכו. על הפנקס, ועל החנוני שהוא נאמן על פנקסו. כך היסורים הללו הן נסמכים על מעשיו של אדם הנזכרים לפני המקום ברוך הוא, אף על פי שהם נשכחים מן האדם.

והדין דין אמת. שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו [ע"ז ג' ע"א].

והכל מתוקן לסעודה. אחד צדיקים ואחד רשעים יש להם חלק לעולם הבא, לאחר שגבו מהן את חובן.

משנה יז

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:

אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ;

אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.

אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה;

אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה.

אִם אֵין בִּינָה, אֵין דַּעַת;

אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה.

אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה;

אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָֹיו,

לְמַה הוּא דּוֹמֶה?

לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מוּעָטִין,

וְהָרוּח בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו,

שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, ו) "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב,

וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלא תֵשֵׁב".

אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָֹיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ,

לְמַה הוּא דּוֹמֶה?

לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מוּעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין,

שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ,

אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, ח) "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו,

וְלא יִרְאֶה כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן,

וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לא יִדְאָג, וְלא יָמִישׁ מֵעֲשׁוֹת פֶּרִי".

ברטנורא משנה יז

אם אין תורה וכו'. אין משאו ומתנו יפה עם הבריות.

אם אין דרך ארץ וכו'. סוף שתורתו משתכחת ממנו.

אם אין דעת וכו'. "דעת", הוא שמוצא טעם לדבר. ו"בינה", הוא שמבין דבר מתוך דבר אבל אינו מראה לו טעם. ואם אין דעת לתת טעם לדבר, אין בינה, אחר שלא ידע טעמו של דבר, כאילו לא ידעו. ומכל מקום הבינה היא קודמת, לפיכך אם אין בינה אין דעת.

אם אין קמח אין תורה. מי שאין לו מה יאכל היאך יעסוק בתורה.

אם אין תורה אין קמח. מה יועיל לו הקמח שבידו, הואיל ואין בו תורה, נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב.

אי נמי:

משנה יח

רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר:

קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת;

תְּקוּפוֹת וְגִמַּטְרְיָאוֹת פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה.

ברטנורא משנה יח

קינין. קרבנות העוף קרויין קינין, לשון קן צפור. ויש בהן הלכות חמורות, כגון אם נתערבו חובה בנדבה, או עולה שמעשיה למעלה, בחטאת שמעשיה למטה.

ופתחי נדה. הלכות נדה שאבדה וסתה, וצריכה לשמור עד שתחזור לפתחה. ופעמים שהיא צריכה לטבול צ"ה טבילות, לדברי האומר טבילה בזמנה מצוה.

הן הן גופי הלכות. עיקר תורה שבעל פה, שמקבלים עליה שכר.

תקופות. ענין הלוך המזלות.

וגמטריאות. חשבון האותיות.

פרפראות לחכמה. כמו הפרפראות שרגילין לאכול בסוף הסעודה לקנוח דרך תענוג, כך החכמות הללו מכבדות את בעליהם בעיני הבריות.