בבא בתרא, פרק ה

משנה א

הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה

מָכַר אֶת הַתֹּרֶן וְאֶת הַנֵּס וְאֶת הָעוֹגִין וְאֶת כָּל הַמַּנְהִיגִין אוֹתָהּ;

אֲבָל לא מָכַר

לא אֶת הָעֲבָדִים, וְלא אֶת הַמַּרְצוּפִין, וְלא אֶת הָאַנְתִּיקִי.

וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ" -

הֲרֵי כֻּלָּן מְכוּרִין.

מָכַר אֶת הַקָּרוֹן, לא מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת;

מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת, לא מָכַר אֶת הַקָּרוֹן.

מָכַר אֶת הַצֶּמֶד, לא מָכַר אֶת הַבָּקָר;

מָכַר אֶת הַבָּקָר, לא מָכַר אֶת הַצֶּמֶד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַדָּמִים מוֹדִיעִין.

כֵּיצַד?

אָמַר לוֹ: מְכוֹר לִי צִמְדָּךְ בְּמָאתַיִם זוּז;

הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַצֶּמֶד בְּמָאתַיִם זוּז.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדָּמִים רְאָיָה.

ברטנורא משנה א

המוכר את הספינה - סתם.

מכר את התורן - עץ גבוה שתולין עליו את הנס. והנס כמין וילון שתולין בתורן לנגד הרוח.

עוגין - ברזל שקושרין אותו בחבל וזורקין אותו בעומק המים לעכב ולעגן הספינה.

מנהיגים - אלו המשוטות שבהם מוליכין הספינה למקום שרוצים.

מרצופין - אמתחות שנותנין בהם הסחורה.

אנתיקי - הפרקמטיא שבתוך הספינה. וכל הני דחשיב הכא דבמכר לא מכר, אם נתן והקדיש את הספינה לא הוו הנך בכלל המתנה וההקדש. ולא דמי לבור ודות וגת דפרקין דלעיל. דכולהו מקרקעי נינהו, ובטלו לגבי שדה לענין הקדש ומתנה. אבל הנך לא בטלי כלל.

פרדות - בהמות המושכות את הקרון. והוא שאין אדוקים בו בשעת מכירה. ואית דמפרשי: פרדות - עצים הנפרדים מן העגלה שמושכים את העגלה בהם. והוא שלא יהיו קשורים בה בשעת המכירה.

צמד - הוא העול שצומד ומחבר את השוורים יחד.

אין הדמים ראיה - והא דאמר דשתות קנה ומחזיר אונאה, יותר משתות בטל מקח, הני מילי בכדי שהדעת טועה, דסבור הלוקח ששוה כך, והוי מקח טעות. אבל בכדי שאין הדעת טועה, כגון דקנה צמד ששוה זוז במאתים. אמרינן במתנה נתנם לו, ואין כאן בטול מקח.

ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ב

הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לא מָכַר אֶת כֵּלָיו.

נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: מָכַר כֵּלָיו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּעָמִים מְכוּרִין וּפְעָמִים אֵינָן מְכוּרִין.

כֵּיצַד?

הָיָה חֲמוֹר לְפָנָיו וְכֵלָיו עָלָיו, וְאָמַר לוֹ.

"מְכוֹר לִי חֲמוֹרָךְ זֶה" -

הֲרֵי כֵּלָיו מְכוּרִין;

חֲמוֹרָךְ הוּא?

אֵין כֵּלָיו מְכוּרִין.

ברטנורא משנה ב

לא מכר את כליו - בכלים העשויים לרכיבה, כגון אוכף ומרדעת, כולי עלמא לא פליגי דקנה, אפילו אינם עליו בשעת מכירה. כי פליגי בכלים של משאוי, כגון שק ודיסקיא. תנא קמא סבר לא מכר הכלים של משאוי שעליו. ונחום המדי סבר מכר הכלים של משאוי שעליו.

והלכה כתנא קמא. ולא קנה הכלים של משאוי. ואפילו היו עליו בשעת מכירה.

חמורך זה - משמע כמות שהוא עם כליו.

חמורך הוא - הוי כשואל לו חמורך הוא. מכור אותו לי. והוי כמוכר חמור סתם. ואין כליו מכורים. דאפילו הן עליו בשעת מכירה. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ג

הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר, מָכַר אֶת הַסְּיָח.

מָכַר אֶת הַפָּרָה - לא מָכַר אֶת בְּנָהּ.

מָכַר אַשְׁפָּה - מָכַר זִבְלָהּ.

מָכַר בּוֹר - מָכַר מֵימָיו.

מָכַר כַּוֶּרֶת - מָכַר דְּבוֹרִים.

מָכַר שׁוֹבָךְ - מָכַר יוֹנִים.

הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת שׁוֹבָךְ מֵחֲבֵרוֹ

מַפְרִיחַ בְּרֵכָה רִאשׁוֹנָה.

פֵּרוֹת כַּוֶּרֶת,

נוֹטֵל שְׁלשָׁה נְחִילִין וּמְסָרֵס.

חַלּוֹת דְּבַש,ׁ

מַנִּיחַ שְׁתֵּי חַלּוֹת.

זֵיתִים לָקוֹץ,

מַנִּיחַ שְׁתֵּי גְרוֹפִיּוֹת.

ברטנורא משנה ג

המוכר את החמור מכר את הסייח - בנו של חמור. ובגמרא מוקי לה כגון שאמר לו "חמור מניקה אני מוכר לך". דחלב האתון למאי מהני?! אלא ודאי היא ובנה קאמר ליה. ובסיפא דאמר "פרה מניקה אני מוכר לך", לא קנה את בנה. דפרה לחלבה עומדת: פרה לחלבה קאמר ליה.

מכר אשפה - מקום גבוה שלושה טפחים או יותר, או עמוק שלושה טפחים או יותר, שרגיל להניח שם זבל בהמותיו.

מכר בור מכר מימיו - מתניתין יחידאה היא. ופליגי רבנן עליה, ואמרי מכר בור לא מכר מימיו.

והלכה כחכמים.

הלוקח פירות שובך - מה שילדו היונים כל השנה.

מפריח - הלוקח.

בריכה ראשונה - ויניחנה למוכר. וכל שני ולדות קרוין בריכה. ומניחן עם אמם כדי להיות לצוותא לאמם שלא יברחו.

פירות כוורת - דבורים הנולדים מן הכוורת זאת השנה. נוטל הלוקח שלושה נחילים. שלושה חבורות מולדות הדבורים הראשונים היוצאים מן הכוורת, ומכניסן לתוך הכוורת שלו. שהראשונים הם חשובים, והאחרון אחרון גרוע, ומשם ואילך מסרס, כלומר: נוטל אחת ומניח אחת למוכר, כדי שיגדלו ויתחברו עם האבות. כדי שתתישב הכוורת. וכן לעולם.

חלות דבש - הדבש עם השעוה יחד מעורבים עשוי חלות חלות.

מניח שתי חלות - שמתפרנסים הדבורים מהם כל ימות הגשמים.

גרופיות – ענפים. וחוזר וצומח.

משנה ד

הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שְֹדֵה חֲבֵרוֹ

הֲרֵי זֶה לא קָנָה קַרְקַע.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קָנָה קַרְקַע.

הִגְדִּילוּ, לא יְשַׁפֶּה.

וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע - שֶׁלּוֹ;

וּמִן הַשָּׁרָשִׁים - שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע.

וְאִם מֵתוּ אֵין לוֹ קַרְקַע.

קָנָה שְׁלשָׁה קָנָה קַרְקַע.

הִגְדִּילוּ, יְשַׁפֶּה.

וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשָּׁרָשִׁין - שֶׁלּוֹ.

וְאִם מֵתוּ, יֶשׁ לוֹ קַרְקַע.

ברטנורא משנה ד

הקונה שני אילנות - סתמא לא קנה קרקע כלל סביבותיו.

הגדילו - הרחיבו הענפים.

לא ישפה - לא יכרות אותם בעל הקרקע, אף על פי שהצל שלהם מזיק לקרקע שלו, דכיון דאין לו קרקע לבעל האילנות, הרי בעל הקרקע שעבד לו קרקעו לכל צרכן כל זמן שהן קיימים.

גזע - כל שהן למעלה מן הארץ שרואה פני חמה.

שרשין - כל שהן למטה מן הארץ.

שלו - של בעל האילן. ולא שיניחנו שם ויגדל, דחיישינן שמא תגביה הקרקע עד שיתכסה האילן היוצא מן הגזע מקצתו בקרקע, וייראו כשלושה אילנות, ויאמר לו לוקח שלושה אילנות מכרת לי ויש לי קרקע אלא יקוץ אותו וישרפנו.

ואם מתו - שיבש האילן.

אין לו קרקע - שיוכל ליטע אחר במקומו.

קנה קרקע - דחשיבי שדה האילן, וקנה בקרקע שיש בין אילן לאילן ותחתיהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. כדי שיכול לעמוד מלקט הפירות עם הסל שלו. והני מילי כשיש בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות ולא יותר על שש עשרה אמה. אז קנה בקרקע שבין אילן לאילן, ותחתיהן וחוצה להן כדאמרן. אבל אם יש בין אילן לאילן פחות מארבע אמות. או יותר משש עשרה אמה. לא קנה קרקע.

משנה ה

הַמּוֹכֵר רֹאשׁ בְּהֵמָה גַסָּה - לא מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם;

מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם - לא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ.

מָכַר אֶת הַקָּנֶה - לא מָכַר אֶת הַכָּבֵד;

מָכַר אֶת הַכָּבֵד - לא מָכַר אֶת הַקָּנֶה.

אֲבָל בַּדַּקָּה:

מָכַר אֶת הָרֹאשׁ - מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם;

מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם - לא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ;

מָכַר אֶת הַקָּנֶה - מָכַר אֶת הַכָּבֵד;

מָכַר אֶת הַכָּבֵד - לא מָכַר אֶת הַקָּנֶה.

ברטנורא משנה ה

לא מכר את הרגלים - בתוספתא תניא, במה דברים אמורים במקום שלא נהגו. אבל במקום שנהגו, הכל כמנהג המדינה:

מכר את הקנה - את הריאה. ונקראת על שם הקנה שלה:

משנה ו

אַרְבַּע מִדּוֹת בַּמּוֹכְרִין.

מָכַר לוֹ חִטִּים יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת

הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ;

רָעוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת

הַמּוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ;

רָעוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת, יָפוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת

אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ;

שְׁחַמְתִּית וְנִמְצֵאת לְבָנָה, לְבָנָה וְנִמְצֵאת שְׁחַמְתִּית,

עֵצִים שֶׁל זַיִת וְנִמְצְאוּ שֶׁל שִׁקְמָה,

שֶׁל שִׁקְמָה וְנִמְצְאוּ שֶׁל זַיִת,

יַיִן וְנִמְצָא חֹמֶץ, חֹמֶץ וְנִמְצָא יַיִן

שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן.

ברטנורא משנה ו

ארבע מדות - דינים חלוקים זה מזה.

מכר לו חטים יפות - התנה עמו שיתן לו חטין יפות, ונמצאו רעות, הוי כאונאה. ולפיכך יכול לחזור בו מי שנתאנה בלבד, דהוא לוקח. אבל מוכר אינו יכול לחזור בו, ואפילו הוקרו החטין הרבה.

אין אחד מהן יכול לחזור בו - ואפילו הוקרו או הוזלו, ולא מצי לוקח למימר "אני ליפות נתכוונתי, והאי דאמינא רעות משום דרע רע יאמר הקונה". וכן אפכא, לא מצי מוכר למימר "אני לרעות נתכוונתי, והאי דאמינא יפות דדרך המוכר לומר לרע טוב".

שחמתית – אדומה. "וכל חום" (בראשית ל) מתרגמינן "שחום".

ונמצאת לבנה - ואיכא דניחא ליה בהאי, ואיכא דניחא לי בהאי. וכל כהאי גונא הוי מקח טעות לשניהם, ושניהם יכולים לחזור. דאילו ביפות ונמצאו רעות, כולי עלמא ניחא להו ביפות.

יין ונמצא חומץ - איכא דניחא ליה בחמרא. ואיכא דניחא ליה בחלא.

משנה ז

הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ,

מָשַׁךְ וְלא מָדַד קָנָה;

מָדַד וְלא מָשַׁךְ לא קָנָה.

אִם הָיָה פִּקֵּחַ שׁוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן.

הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵרו,ֹ

הֲרֵי זֶה לא קָנָה, עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם;

וְאִם הָיָה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, וְתָלַשׁ כָּל שֶׁהוּא - קָנָה.

ברטנורא משנה ז

משך - מרשות הרבים בסמטא או בחצר של שניהם קנה. אבל משיכה ברשות הרבים לא מהניא.

אף על פי שלא מדד - וכגון שפסק לו מתחלה הדמים בכך וכך יתן לו המדה. אבל לא פסק לו הדמים, אפילו מדד ומשך לא קנה, דלא סמכא דעתייהו, שהמוכר יכול להעלות הדמים כמו שרוצה, והקונה אומר איני קונה אלא בזול.

מדד - המוכר ללוקח ברשות הרבים, אפילו בכליו של לוקח, לא קנה. שאין כליו שלאדם קונים לו ברשות הרבים. ואם לוקח עצמו מדד, אפילו ברשות הרבים קנה בהגבהה.

אם היה פקח - הלוקח.

שוכר את מקומו - אם הוא ברשות בעלים. ומקומו קונה לו. ובמשאות גדולות איירי דאין דרכן להגביה לכך קני במשיכה.

עד שיטלטלנו - היינו הגבהה. ואורחא דמלתא נקט, דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום.

ואם היה מחובר לקרקע - בגמרא מוקי לה, כגון שאמר לו מוכר ללוקח, לך ויפה לי קרקע כל שהוא, וקני כל מה שעליה. דכיון ששכרו לעשות מלאכה בקרקע שלו, ועשה בו מלאכה כל שהוא, קנה שכירותו, וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות. לפיכך אם תלש כל שהוא - קנה.

משנה ח

הַמּוֹכֵר יַיִן וָשֶׁמֶן לַחֲבֵרוֹ וְהוּקְרוּ אוֹ שֶׁהוּזַלּוּ,

אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּאת הַמִּדָּה לַמּוֹכֵר;

מִשֶּׁנִּתְמַלֵּאת הַמִּדָּה לַלּוֹקֵחַ.

וְאִם הָיָה סַרְסוּר בֵּינֵיהֶן,

נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית נִשְׁבְּרָה לַסַּרְסוּר.

וְחַיָּב לְהַטִּיף לוֹ שָׁלשׁ טִפִּין.

הִרְכִּינָהּ וּמִצָּהּ הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹכֵר.

וְהַחֶנְוָנִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַטִּיף שָׁלשׁ טִפִּין;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה - פָּטוּר.

ברטנורא משנה ח

עד שלא נתמלאה המידה למוכר - במידה שאינה של שניהם מיירי. והמשאיל השאילה לשניהם, והרי היא שאולה למוכר עד שימלאנה, ומשם ואילך היא שאולה ללוקח. לפיכך עד שלא נתמלאה המידה, שהכלי שאול למוכר - לא קנה לוקח. ומשנתמלאה המידה, שהכלי שאול ללוקח, קנה לוקח, שקנו לו כליו. ובסמטא מיירי או ברשות הלוקח.

היה סרסור ביניהם ונשברה החבית - והיתה החבית שלו.

נשברה לסרסור - ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא ונשברה ללוקח.

חייב להטיף לו שלוש טפין - המוכר ללוקח מן הנדבק בדופני המדה לאחר שעירה היין והשמן.

הרכינה ומיצה - היטה את המידה על צידה לאחר שעירה השמן והיין, והטיף שלוש טפין. ונתאסף מיצת המדה לשולי הכלי אל מקום אחד, הרי הוא של מוכר, שהרי נתיאש הלוקח ממנו.

והחנוני אינו חייב להטיף שלוש טיפין - לפי שהוא טרוד שמוכר כל שעה.

רבי יהודה אומר - לא אמרו שחנוני פטור מלהטיף שלוש טיפין אלא ערב שבת עם חשיכה.

ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ט

הַשּׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי וּפֻנְדְּיוֹן בְּיָדוֹ,

וּמָדַד לוֹ בְּאִסָּר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִסָּר;

שָׁבַר אֶת הַצְּלוֹחִית וְאִבֵּד אֶת הָאִסָּר

הַחֶנְוָנִי חַיָּב.

רַבִּי יְהוּדָה - פּוֹטֵר,

שֶׁעַל מְנָת כֵּן שִׁלְּחוֹ.

וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה.

בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק, וּמָדַד הַחֶנְוָנִי לְתוֹכָהּ

הַחֶנְוָנִי פָּטוּר.

ברטנורא משנה ט

השולח בנו קטן אצל החנוני, ובידו פונדיון שהם שני איסרין, להביא לו באיסר שמן ואיסר אחד יתן לו, וכן עשה, ושבר התנוק את הצלוחית, ונשפך השמן ואיבד את האיסר שנתן לו החנוני.

חנוני חייב - בשמן ובצלוחית ובאיסר. דלא שלח האב את בנו הקטן אל החנוני, אלא לאודועי ליה שהוא צריך לשמן, לא שישלח השמן על ידו. ובגמרא פריך, אמאי חייב החנוני על הצלוחית, אבדה מדעת היא, שהרי הוא עצמו שלחה ביד בנו. ומשני, כגון שנטלה חנוני למוד בה שמן לאחרים, הלכך נעשה גזלן עליה, וקמה ליה ברשותיה עד דמהדר לה למרה, ואע"ג דאהדרה לתינוק - לא מפטר מינה.

רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו - כי היכי דלשדר ליה חנוני ביד בנו.

שהוא פטור - מדמי צלוחית. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה י

הַסִּיטוֹן מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם,

וּבַעַל הַבַּיִת אַחַת לִשְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים.

הַחֶנְוָנִי מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו פַּעֲמַים בַּשַּׁבָּת,

וּמְמַחֶה מִשְׁקְלוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת,

וּמְקַנֵּחַ מֹאזְנַיִם עַל כָּל מִשְׁקָל וּמִשְׁקָל.

ברטנורא משנה י

הסיטון - סוחר שקונה הרבה ביחד, וחוזר ומוכר לחנונים מעט מעט.

מקנח מדותיו - בשביל היין והשמן שנקרש בתוכם, והמדה מתמעטת.

ובעל הבית - שאינו מוכר תדיר כסיטון, מקנח פעם אחת בשנה.

פעמים בשבת - שהחנוני אינו חייב להטיף שלוש טפין כמו שחייב הסיטון ובעל הבית, ומשתייר בכלי ונדבק בו.

וממחה - מקנח אבני משקלותיו ששוקל בהן דבר לח.

על כל משקל ומשקל - כל פעם ששוקל מקנח.

משנה יא

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בַּלַּח. אֲבָל בַּיָּבֵשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ.

וְחַיָּב לְהַכְרִיעַ לוֹ טֶפַח.

הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עַיִן בְּעַיִן נוֹתֵן לוֹ גֵּרוּמָיו;

אֶחָד לָעֲשָֹרָה בַּלַּח, וְאֶחָד לָעֶשְֹרִים בַּיָּבֵשׁ.

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָמוֹד בַּדַּקָּה לא יָמֹד בַּגַּסָּה,

בַּגַּסָּה לא יָמֹד בַּדַּקָּה;

לִמְחוֹק לא יִגְדֹּשׁ, לִגְדּוֹשׁ לא יִמְחֹק.

ברטנורא משנה יא

וחייב להכריע טפח - ממשקל ליטרא ואילך. אבל פחות מליטרא אין צריך הכרע טפח.

היה שוקל עין בעין - כגון במקום שלא נהגו להכריע ומעמיד קנה המאזנים בשוה.

נותן לו את גרומיו - הכרעותיו. לכל עשרה ליטרא מוסיף לו עשירית ליטרא, שהוא אחד למאה כשימכור בלח. וביבש מוסיף [חצי] עשירית ליטרא לכל עשרים ליטרא.

למוד בדקה - במידה קטנה.

לא ימוד בגסה - במידה גדולה. דהוי פסידא דלוקח, שאין נותן לו אלא הכרע אחד והיה צריך ליתן לו הכרעות רבות.

למחוק - להסיר מה שעולה על שפת המידה.

לא יגדוש - ואף על פי שמוסיף לו בדמים.

לא ימחוק - ואף על פי שפוחת לו מן הדמים.