בבא בתרא, פרק ז

משנה א

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לָךְ;

הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָֹרָה טְפָחִים,

אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָֹרָה טְפָחִים

אֵינָן נִמְדָּדִין עִמָּהּ;

פָּחוֹת מִכָּאן נִמְדָּדִין עִמָּהּ.

וְאִם אָמַר לוֹ: כְּבֵית כּוֹר עָפָר,

אֲפִלּוּ הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים יוֹתֵר מֵעֲשָֹרָה טְפָחִים,

אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין יוֹתֵר מֵעֲשָֹרָה טְפָחִים

הֲרֵי אֵלּוּ נִמְדָּדִים עִמָּהּ.

ברטנורא משנה א

האומר לחבירו בית כור עפר - מדת בית כור הוא חמשה ושבעים אלף אמה. שחצר המשכן היה בית סאתים. והיה מאה על חמשים וכור שלושים סאין.

עפר - הראוי לזריעה משמע. אבל אם אמר בית כור סתם. או בית כור קרקע, אפילו היה כולו סלעים הגיעו, דשמא לבנות בית או למשטח ביה פירות בעי ליה.

נקעים - בקעים עמוקים או סלעים גבוהים עשרה. וכגון שרחבים ארבע על ארבע דהוי מקום חשוב.

אין נמדדין עמה - וצריך שיתן לו בית כור שלם מקרקע חלק, שאין אדם רוצה ליתן מעותיו במקום אחד ויראה לו כשנים ושלושה מקומות.

כבית כור - משמע כמו שהוא, בין סלעים בין עפר.

משנה ב

בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לָךְ, מִדָּה בַּחֶבֶל;

פָּחַת כָּל שֶׁהוּא יְנַכֶּה;

הוֹתִיר כָּל שֶׁהוּא יַחֲזִיר.

אִם אָמַר: הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר,

אֲפִלּוּ פָּחַת רֹבַע לַסְּאָה אוֹ הוֹתִיר רֹבַע לַסְּאָה הִגִּיעוֹ;

יוֹתֵר מִכָּאן יַעֲשֶֹה חֶשְׁבּוֹן.

מַה הוּא מַחֲזִיר לוֹ?

מָעוֹת;

וְאִם רָצָה מַחֲזִיר לוֹ קַרְקַע.

וְלָמָּה אָמְרוּ. מַחֲזִיר לוֹ מָעוֹת?

לְיַפּוֹת כֹּחוֹ שֶׁל מוֹכֵר,

שֶׁאִם שִׁיֵּר בַּשָֹּׂדֶה בֵּית תִּשְׁעָה קַבִּין,

וּבַגִּנָּה בֵּית חֲצִי קַב;

וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, בֵּית רֹבַע

מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע.

וְלא אֶת הָרֹבַע בִּלְבַד הוּא מַחֲזִיר,

אֶלָּא אֶת כָּל הַמּוֹתָר.

ברטנורא משנה ב

מידה בחבל - כלומר בצמצום אני מוכר לך שדה זו, שיש בו בית כור עפר, כמו שמודדים במידת החבל, לא פחות ולא יותר.

פיחת כל שהוא - שלא היה באותו שדה בית כור שלם. המקח קיים וינכה המוכר כפי הפחת.

הותיר קרקע כל שהו על בית כור, יחזיר למוכר הקרקע שהותיר, או דמי הקרקע כדמפרש ואזיל.

אם אמר לו מוכר ללוקח: בית כור עפר אני מוכר לך, הן חסר הן יתר, בכך וכך דמים, ולא אמר לו מידה בחבל.

אפילו פיחת או הותיר רובע קב - לכל סאה, דהיינו שלושים רביעיות לבית כור - הגיעו. ומדתני תנא אפילו פיחת רובע לסאה, ולא תני אפילו פיחת שבעה קבין ומחצה לכור, שמעינן מינה דאפילו במכירה מועטת, כגון בית סאה אני מוכר לך הן חסר הן יתר, אם פיחת רובע או הוסיף רובע הגיעו. ואי אמר "בית כור" סתם, סתמא נמי כ'הן חסר הן יתר' דמי.

יותר מכאן - יותר מרובע לכל סאה, אם הותיר יעשה חשבון, יחשוב כמה הותיר על בית כור וכמה שוים לפי חשבון שמכר את בית כור.

ולמה אמרו יחזיר לו מעות - שמן הדין אין להחזיר לו אלא קרקע, שהרי לא קנה הלוקח אלא בית כור בלבד. ולא תקנו חכמים שיתן לו מעות כנגד זה היתר אלא לייפות כחו של מוכר, שלא יפסיד אותו קרקע מועט דלא חזי ליה למידי.

שאם שייר - בבית כור שדה בית תשעה קבין, דהשתא חזי ליה האי קרקע כדאמרינן (דף יא) דבית תשעה קבין חשוב להיות נקרא 'שדה', אז אין מחזיר לו מעות, אלא המוכר נוטל את הקרקע שלו. ושמעינן ממתניתין דשבעת קבין ומחצה לכור, שהוא רובע הקב לכל סאה הוי מחילה. משבעה קבין ומחצה עד תשעה קבין ולא עד בכלל, יעשה חשבון. תשעה קבין או יותר, יחזיר קרקע.

ולא את הרובע – הכי קאמר: היכא דאמרן יעשה חשבון או יחזיר קרקע, לא את המותר בלבד הוא מחזיר, אלא גם כל השלושים רביעיות של בית כור היתרים הוא מחזיר, דכיון דאיכא קרקע חשוב בין הכל לא מחיל מידי.

משנה ג

מִדָּה בַּחֶבֶל אֲנִי מוֹכֵר לָךְ, הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר

בִּטֵּל 'הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר' - 'מִדָּה בַּחֶבֶל';

הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, מִדָּה בַּחֶבֶל

בִּטֵּל 'מִדָּה בַּחֶבֶל' 'הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר'; דִּבְרֵי בֶּן נַנָּס.

בְּסִימָנָיו וּבִמְצָרָיו,

פָּחוֹת מִשְּׁתוּת הִגִּיעוֹ;

עַד שְׁתוּת יְנַכֶּה.

ברטנורא משנה ג

מדה בחבל וכו' - האומר לחבירו שתי לשונות הללו הסותרים זה את זה: "מדה בחבל" - דמשמע בצמצום; "הן חסר הן יתר" - דמשמע דלא קפיד על מעט פחות או יותר. ביטל לשון אחרון שהוא "הן חסר הן יתר" את לשון ראשון שהוא "מדה בחבל". ואפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו.

דברי בן ננס - דסבירא ליה תפוס לשון אחרון, ופליגי רבנן עליה, ואמרי הלך אחר פחות שבלשונות, בין ראשון בין אחרון. דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון. ונוטל הלוקח בפחות שבשעורין. והלכה כחכמים.

בסימניו ובמצריו - אמר לו "בית כור עפר אני מוכר לך בתוך הסימנים והמצרים האלה".

הכי גרסינן: פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה - והכי פירושא: אם פיחת מן הבית כור שתות, וכל שכן פחות משתות - הגיעו. אבל יותר על שתות, ולמטה עד שתות ולא שתות בכלל - ינכה.

משנה ד

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: חֲצִי שָֹדֶה אֲנִי מוֹכֵר לָךְ

מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן, וְנוֹטֵל חֲצִי שָֹדֵהוּ.

חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לָךְ,

מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן, וְנוֹטֵל חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם.

וְהוּא מְקַבֵּל עָלָיו מְקוֹם הַגָּדֵר, חֲרִיץ וּבֶן חֲרִיץ;

וְכַמָּה הוּא חֲרִיץ?

שִׁשָּׁה טְפָחִים.

וּבֶן חֲרִיץ?

שְׁלשָׁה.

ברטנורא משנה ד

משמנין ביניהם - רואין המקום השמן שבשדה זו, ונוטל אותו המוכר. דיד לוקח על התחתונה. וכנגדו נותן ללוקח מן המקום הגרוע, כמו ששוה המקום השמן שנטל המוכר. דכי קאמר ליה "חצי שדה אני מוכר לך", כדי דמי חצי שדה קאמר ליה. ואם היתה בת מאה אמה במאה דינרין, ויש בה שלושים אמה מקום שמן ששוה חמשים דינרין, נוטלו המוכר, ונותן ללוקח שבעים אמה מן הגרוע בחמשים דינרין. ונפקא מינה דרוצה אדם בקב עידית משני קבין זיבורית, ואף על פי שדמי שניהן שוין.

חציה שבדרום אני מוכר לך - אין שמין כל השדה כההיא דרישא, אלא שמין כמה שוה חצי השדה שבדרום בין טוב בין רע. וכנגד מה ששוה חציה שבדרום נותן לו מוכר ללוקח בכל רוח שירצה מן הגרוע שיש לו, דיד לוקח על התחתונה. ושמא הכי קאמר ליה, מה ששוה חצי שבדרום אני מוכר לך בקרקע שלי בכל מקום שארצה.

ומקבל עליו הלוקח לתת מקום בחצי שדה זו שקנה, לעשות גדר וחריץ ובן חריץ. תרוייהו אחורי הגדר מבחוץ, כדי שלא תהא חיה קופצת ונכנסת בשדה. דאי עביד חריץ ולא עביד בן חריץ, איידי דחריץ רווח, נכנסת בתוכו וקופצת למעלה על שפת השני. ואי עביד בן חריץ ולא עביד חריץ, איידי דקטין קיימא אשפתא וקפצה. וכמה בין חריץ לבין בן חריץ - טפח.