עדיות, פרק ב

משנה א

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הֵעִיד אַרְבָּעָה דְּבָרִים:

מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים,

לא נִמְנְעוּ מִלִּשְֹרוֹף אֶת הַבָּשָֹר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה

עִם הַבָּשָֹר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה,

אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ.

הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא: מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים,

לא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם,

בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִּטְמֵא מֵת,

אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ.

ברטנורא משנה א

רבי חנינא סגן הכהנים העיד.

מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה. בולד של ולד קאמר. הבשר שהוא שלישי שנטמא בולד של ולד כלומר שנגע בשני ונעשה הוא שלישי, לא נמנעו מלשרפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא ראשון לטומאה. וכשנוגע זה הבשר שהיה מתחילה שלישי בבשר שנטמא באב הטומאה, חוזר להיות שני, שהרי נגע בראשון ונעשה שני, ונמצא שהוסיפו לו טומאה על טומאתו, דמעיקרא שלישי והשתא שני, ואעפ"כ לא נמנעו מלשרפו עם חמור ממנו, דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד, לא חשו אם מטמאים אותו יותר ממה שהיה. ואע"פ שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה, שנאמר בטומאת אוכלים "טמא הוא", הוא טמא ואין מטמא אוכל כיוצא בו, מכל מקום רבנן גזרו שיהיה אוכל מטמא אוכל.

השמן של תרומה שנפסל בטבול יום הוא שלישי לטומאה, דטבול יום הוא פוסל את התרומה מן התורה ועושה אותו שלישי.

בנר שנטמא בטמא מת. האי נר של מתכת הוא ולא של חרס. דכל כלים חוץ מכלי חרס שנגעו בטומאת מת נעשו כמותה, אם אב אב ואם ראשון ראשון, דכתיב (במדבר י"ט) "בחלל חרב", ודרשינן חרב הרי הוא כחלל, שהחרב שנגע במת נעשה אבי אבות כמת עצמו. וכשנגע בטמא מת שהוא אב, נעשה גם כן החרב אב. וכל שאר כלים כחרב לדין זה, חוץ מכלי חרס. נמצא הנר של מתכת שנגע בטמא מת נעשה אב הטומאה. והשתא הוסיף רבי עקיבא על דברי רבי חנינא סגן הכהנים, שהרי רבי חנינא לא התיר אלא להחזיר השלישי שני, ורבי עקיבא התיר להחזיר השלישי ראשון, שהשמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי, כשמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת, שהנר עצמו נעשה אב כמו שאמרנו, נמצא שחוזר השלישי להיות ראשון, ואעפ"כ לא נמנעו, דהואיל ויש שם טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר להוסיף בידים.

משנה ב

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: מִיָּמַי לא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה,

שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "לא רָאִינוּ" אֵינוֹ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה.

ברטנורא משנה ב

לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. לאחר שהופשט אם נמצאת טריפה. אע"פ שפסול זה היה בו קודם הפשט, הואיל ולא ניכר אלא לאחר הפשט.

שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה. הא קמשמע לן רבי עקיבא, דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו, ולא התירו הכתוב אלא באכילה, כדכתיב (דברים ט"ו) "בשעריך תאכלנו", אבל אם מת, עורו אסור וטעון קבורה. ואשמעינן רבי עקיבא דהיכא דלא הוכר טרפותו עד לאחר הפשט, התירתו שחיטתו והפשטו לעורו כאילו נזרק דמו במקדש.

יאותו הכהנים בעורו. ואינו נשרף.

אין לא ראיתי ראיה. שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה לאחר הפשט, ואם אירע ושרפוהו הוא לא ראה.

אלא יצא לבית השריפה. הואיל וקודם הפשט בא.

והלכה כרבי עקיבא בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כחכמים בבכור תמים, דבשר בקבורה ועור בשריפה.

משנה ג

אַף הוּא הֵעִיד עַל כְּפָר קָטָן שֶׁהָיָה בְּצַד יְרוּשָׁלַיִם,

וְהָיָה בּוֹ זָקֵן אֶחָד,

וְהָיָה מַלְוֶה לְכָל בְּנֵי הַכְּפָר וְכוֹתֵב בִּכְתָב יָדוֹ,

וַאֲחֵרִים חוֹתְמִים;

וּבָא מַעֲשֶֹה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּ.

לְפִי דַּרְכְּךָ אַתָּה לָמֵד,

שֶׁהַאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ,

שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו.

וְעַל מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּבָּשָֹר,

שֶׁהַסַּכִּין וְהַיָּדַיִם טְהוֹרוֹת וְהַבָּשָֹר טָמֵא;

וְאִם נִמְצֵאת בַּפֶּרֶשׁ - הַכֹּל טָהוֹר.

ברטנורא משנה ג

וכותב בכתב ידו. שטר חוב על הלוה.

ואחרים חותמים. עדים כשרים היו חתומים על השטר.

והתירו. ואע"פ שכותב השטר הוא המלוה, ונוגע בעדותו.

שהאשה כותבת את גיטה. ועדים כשרים חתומים בו.

את שוברו. שטר מחילה שמחלה לו אשתו על כתובתה.

שאין קיום הגט אלא בחותמיו. העדים החתומים על הגט הם עיקר סבת קיום הגט, הלכך כשהעדים כשרים חתומים בו כשר ואע"פ שהוא כתב יד האשה.

ועל מחט. שידוע בה שנטמאת במת, ונמצאת בבשר הקודש כשחתכו אותו בעזרה, וספק אם נגע בה הסכין והאדם, אם לאו. הסכין והאדם טהורין, דספק טומאה ברשות הרבים היא, שהעזרה דין רשות הרבים יש לה לענין טומאה, וספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור.

והבשר טמא. דודאי נגעה בו טומאה. ומתניתין איירי בבהמת קדשים שהעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ועדיין משקה טופח עליה, שהוכשר הבשר לקבל טומאה באותן המים. דאי לאו הכי, לא היה הבשר טמא, ואע"פ שרוחצים אותו בבית המטבחים בעזרה, דכל משקה בית מטבחיא דכן, ואין מכשירין את הבשר לקבל טומאה. ואי קשיא היאך הבשר טמא והידים טהורות, והלא אוכלין טמאין מטמאין את הידים מדרבנן. הא לא קשיא מידי, דקיימא לן אין טומאת ידים במקדש, שכשגזרו על טומאת ידים לא גזרו בה במקדש.

משנה ד

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה:

עַל בֵּיצָה טְרוּפָה, שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל גַּבֵּי יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה,

שֶׁהִיא חִבּוּר;

וְאִם הָיְתָה כְּמִין כּוֹבַע - אֵינָהּ חִבּוּר.

וְעַל שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה,

אִם נִקְצֶרֶת עִם הַקָּמָה - הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת;

וְאִם לָאו - הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.

וְעַל גִּנָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת עָרִיס,

אִם יֶשׁ בָּהּ כִּמְלא בּוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן,

וּמְלא בּוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן - תִּזָּרַע;

וְאִם לָאו - לא תִּזָּרַע.

ברטנורא משנה ד

בכרם. שהיו יושבין שורות שורות של חכמים, ככרם זו הנטועה שורות שורות של גפנים.

על ביצה טרופה בקערה, שנתערבה החלבון והחלמון יחד ונתונה על גבי הירק, ונגע טבול יום בביצה, אע"פ שהיא חולין, דאין שייך תרומה בביצה, וטבול יום אינו פוסל בחולין, אפ"ה הוי חיבור ונפסל הירק כאילו נגע בו.

אם היה כמין כובע. שנתנפחה הביצה ונעשית כמין כובע על הירק וחלולה תחתיה.

שבולת שבקציר. שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצר, וראש אותה שבולת מגיע לקמה.

אם נקצרה. אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה, הרי היא של בעל הבית, שהקמה מצילתה, דלא קרינן בה לא תשוב לקחתו.

ואם לאו. הרי זו שכחה והויא לעניים.

עריס. חמש גפנים הנטועות ומודלות ושוכבות על גבי כלונסות או על גבי גדר קרויות עריס, לשון "על ערש יצועי".

אם יש בה כמלוא בוצר וסלו. אם הגינה גדולה כשיעור שיעמוד בה בוצר הענבים עם סלו שמכניס הענבים לתוכו, כשהוא מלקט הענבים מכל צדדי העריס.

תזרע. הגינה. והוא שירחיק הזרע מן הגפנים כדי עבודת הכרם שהם ששה טפחים לכל רוח, וזורע השאר.

ואם לאו. שאין הגינה גדולה כל כך.

לא תזרע. ואע"פ שמרחיק כדי עבודת הכרם. מפני שהזרע נראה עם הכרם כאילו הם כלאים.

משנה ה

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלא אָמַר בָּהֶם לא אִסּוּר וְלא הֶתֵּר;

וּפֵרְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא:

הַמֵּפִיס מֻרְסָא בַּשַּׁבָּת,

אִם לַעֲשׁוֹת לָהּ פֶּה - חַיָּב;

וְאִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לֵחָה - פָּטוּר.

וְעַל הַצָּד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת,

אִם מִתְעַסֵּק שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ - פָּטוּר;

וְאִם לִרְפוּאָה - חַיָּב.

וְעַל לְפָסִין אִירוֹנִיּוֹת,

שֶׁהֵן טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת;

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר: אַף בְּמַשָֹּׂא הַזָּב טְהוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן.

ברטנורא משנה ה

ופירשן רבי יהושע. אימתי חייב ואימתי פטור.

אם לעשות לה פה חייב. משום בונה.

ואם להוציא ממנה ליחה פטור. דמלאכה שאינא צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה, וזו אינה צריכה להיות לה פתח מעכשיו, ואין כאן אלא איסורא דרבנן ומשום צערא לא גזור, והוי פטור ומותר.

אם מתעסק שלא ישכנו פטור. דאינו צריך לגופו של דבר הניצוד, ואם היה יודע שיעמוד ולא ישכנו לא היה צד. ובהאי נמי לא גזרו רבנן, והוי פטור ומותר.

לפסין אירוניות. כלי חרס סתומים עשויין כמין כדור חלול מבפנים, ולאחר שמלבנים אותו בכבשן חותכים אותו באמצעו והוא נעשה שני כלים.

טהורות באוהל המת. כל זמן שלא חתכוהו. דכלי חרס אין מקבל טומאה מגבו, אלא מאוירו, כדכתיב (במדבר י"ט) "וכל כלי פתוח", דרך פתחו מיטמא ואינו מיטמא מגבו, והאי אין לו אויר.

וטמאות במשא הזב. בטומאות היסט. שאם נתטלטלו או נתנענעו ממשא הזב, טמאים, אע"פ שאין להם אויר.

מפני שלא נגמרה מלאכתן. דחתיכה שחותכין אותן באמצען זו היא גמר מלאכתן.

ואין הלכה כרבי אלעזר בר צדוק. אלא ליבונן בכבשן הוא גמר מלאכתן, הלכך מיטמאות במשא הזב אפילו קודם שחלקן.

משנה ו

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלא הוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:

הַשּׁוּם וְהַבֹּסֶר וְהַמְּלִילוֹת שֶׁרִסְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם,

שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִגְמֹר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ,

וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לא יִגְמֹר.

ברטנורא משנה ו

מלילות. שבולים שלא בשלו כל צרכן, וטוענן באבנים ומשקה זב מהן וטובל בו.

יגמור. מאחר שרסקן וכתתן מערב שבת, יגמור ויאכל בשבת. ולא דמי למשקים שזבו שאסורין גזירה שמא יסחוט, דהכא אפילו יסחוט ליכא איסורא דאורייתא, משום דמשקים אתו ממילא.

לא יגמור. כדי לאכול לאחר שקדש היום, דאסורין כשאר משקים שזבו. והלכה כרבי ישמעאל.

משנה ז

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא:

שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: יוֹצֵאת אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב;

וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים פְּסוּלִים לְעֵדוּת.

וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הַשֶּׁרֶץ בְּפִי חֻלְדָּה וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכְּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה,

סָפֵק נָגַע סָפֵק לא נָגַע - סְפֵקוֹ טָהוֹר.

ברטנורא משנה ז

עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלם. ולא חיישינן דלמא שלפא ומחויא ואתיא לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים.

ומפריחי יונים. מין ממיני השחוק. אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך.

פירוש אחר: שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה, ויש בהן גזל משום דרכי שלום ולא גזל גמור.

ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. משום דטומאה עוברת היא ואינה נחה במקום, הלכך ספיקו טהור ואפילו ברשות היחיד.

משנה ח

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא ;

עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לוֹ, וְעַל אֶחָד לא הוֹדוּ לוֹ.

עַל סַנְדָּל שֶׁל סַיָּדִים, שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס;

וְעַל שְׁיָרֵי תַנּוּר - אַרְבָּעָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: שְׁלשָׁה;

וְהוֹדוּ לוֹ.

וְעַל אֶחָד לא הוֹדוּ לוֹ:

עַל כִּסֵּא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָו זֶה בְּצַד זֶה,

שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא - מְטַמֵּא,

וַחֲכָמִים - מְטַהֲרִין.

ברטנורא משנה ח

סנדל של סיידין. מנעל של עץ שנועלין ברגליהם המתעסקים בסיד להגן על רגליהם שלא ישרפו בסיד. ואם נעל אותו הזב, טמא מדרס.

ועל שיירי תנור ארבעה. אם היה גדול הרבה ונטמא, ואחר כך נשבר, לא טהר עד שלא יהיה בשבריו גבוה ארבעה, ולעולם שבריו מקבלים טומאה כאילו היה שלם, עד שיהיה השבר פחות מגובה ארבעה.

וסתם תנור שבמשנה עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים, ומחברין אותו בטיט על גבי קרקע, ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור.

שנים מחפוייו. מן הלוחות העשויות למושב.

שרבי עקיבא מטמא. דסבר אע"פ שאינו ראוי לישיבה הוא ראוי לקבל רמונים, וטמא משום כלי קבול.

וחכמים מטהרין. דסברי הואיל ועיקרו לישיבה עביד ולא לבית קיבול, כיון שנתבטל העיקר שבעבורו נעשה, נתבטל הטפל, ואינו מטמא אפילו משום כלי קיבול. והלכה כחכמים.

משנה ט

הוּא הָיָה אוֹמֵר: הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן

בְּנוֹי, וּבְכֹחַ, וּבְעֹשֶׁר, וּבְחָכְמָה, וּבְשָׁנִים,

וּבְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו, וְהוּא הַקֵּץ,

שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא, ד) “קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ" ;

אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, יג) "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה",

וְנֶאֱמַר (שם שם, טז) "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

ברטנורא משנה ט

האב זוכה לבן וכו'. לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב, והנוי והכח והחכמה והשנים אדם זוכה בהן מתחלת יצירתו כפי טבעו, והעושר אדם מורישו לבנו. וחכמה דאמרינן הכא, היא הסברא הישרה, והיא באדם כפי טבעו. והשנים, אריכות הימים.

ולי נראה: שאם אדם זוכה הויין ליה בנים נאים בעלי כח בעלי חכמה עשירים ומאריכי ימים.

ובמספר הדורות לפניו. פעמים שהקב"ה מבטיח לאב לעשות טובה לזרעו לדור שלישי או לדור רביעי, והאב זכה לאותו הדור שתבוא להם אותה הטובה.

הוא הקץ. שקצב הקב"ה לאותו דבר שיהיה לזמן פלוני ולדור פלוני. כמו "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", "ודור רביעי ישובו הנה", הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה.

משנה י

אַף הוּא הָיָה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ:

מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ;

מִשְׁפַּט אִיּוֹב שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ;

מִשְׁפַּט הַמִּצְרִיִּים שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ;

מִשְׁפַּט גּוֹג וּמָגוֹג לֶעָתִיד לָבֹא שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ;

מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ,

שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו, כג) “וְהָיָה מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ" ;

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם)

"וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ".

ברטנורא משנה י

שנאמר והיה מדי חודש בחדשו. כשיבא חודש באותו החודש שמת בו, יצא מגיהנם ויבוא להשתחוות לפני ה'.

שנאמר ומדי שבת בשבתו. כלומר לאחר שיהיה בגיהנם כל כך ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח דאיקרי שבת, דכתיב (ויקרא כ"ג) "וספרתם לכם ממחרת השבת" וגו' עד עצרת שהוא ממחרת השבת השביעית, יצא מגיהנם ויבא להשתחוות.