מכות, פרק ג

משנה א

וְאֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין:

הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו,

וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ,

וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה;

אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,

מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְֹרָאֵל, בַּת יִשְֹרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר.

אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה -

חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת.

גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה -

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשֵּׁם אֶחָד בִּלְבַד.

ברטנורא משנה א

אלו הן הלוקין. אלו לאו דוקא, דתנא ושייר לוקין טובא. אלא תנא חייבי כריתות, לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות. ותנא אלמנה וגרושה, לאשמועינן אלמנה והיא גרושה חייבין עליה משום שני שמות. ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, דלא מפרשא אזהרה דידהו בהדיא. וכן הקדש שלא נפדה. ואיידי דתנא הקדש, תני מעשר שני, דתרווייהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדייה. וכן ברובן איכא צד חידוש.

נתינה. מן הגבעונים היא. ומלקות דידה מ"לא תתחתן בם".

אלמנה. שנתאלמנה מאיש אחר, והיא גרושה, חייב עליה שני מלקיות.

משום שני שמות. משום שני אזהרות. ששניהם מפורשות במקרא, ואזהרה אתרווייהו קאמר.

גרושה. והיא חלוצה, אינו חייב עליה משום שני שמות. שהחלוצה אינו כתובה, אלא מרבויא מייתינן לה, דתניא: "גרושה" - אין לי אלא גרושה; חלוצה מנין? תלמוד לומר "ואשה:.

משנה ב

הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא,

וְהָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, וְנוֹתָר, וּפִגּוּל, וְטָמֵא;

הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַּחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח,

וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶֹה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,

וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת,

וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה,

וְהָאוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִֹים;

אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,

וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ;

כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּב?

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כַּזַּיִת.

אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן:

אֵין אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּאוֹכֵל נְמָלָה כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּב?

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבִרְיָתָהּ;

אָמַר לָהֶן: אַף חִטָּה אַחַת כְּבִרְיָתָהּ.

ברטנורא משנה ב

המפטם את השמן. העושה שמן דוגמת שמן המשחה.

והסך בשמן המשחה. שעשה משה רבינו ע"ה.

אכל טבל. אזהרתיה מלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו (ויקרא כ"ב), בעתידין לתרום הכתוב מדבר.

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. שאף הוא במיתה כטבל, דכתיב (במדבר י"ח) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגו'.

ומעשר שני שלא נפדה. מעשר שני שנטמא ואפילו הוא בירושלים אסור לאוכלו עד שיפדה, והאוכלו בירושלים עד שלא נפדה לוקה. ואזהרתו מ"ולא בערתי ממנו בטמא" (דברים כ"ו), בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא. ומנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו בירושלים, שנאמר (שם י"ד) "כי לא תוכל שאתו", פירוש, לא תוכל לאכלו, כדכתיב (בראשית מ"ג) "וישא משאות מאת פניו".

והקדש שלא נפדה. לא כתיב ביה לאו בהדיא, אלא אתיא אזהרה דידיה גזירה שוה דחטא חטא מתרומה. ואף על גב דמיעט רחמנא "ומתו בו", ולא במעילה, ממיתה מיעטיה ולא מאזהרה.

באוכל נמלה שהוא חייב. משום "שרץ השורץ על הארץ" (ויקרא י"א). ואף על גב דלית בה כשיעור.

אף חטה אחת כברייתה. ולית הלכתא כרבי שמעון. דלא קרינן בריה אלא לבריה שיש לה נשמה לבדה.

משנה ג

הָאוֹכֵל בִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶן,

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים חוּץ לַקְּלָעִים,

קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי חוּץ לַחוֹמָה.

הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר -

הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא -

אֵינוֹ לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

ברטנורא משנה ג

עד שלא קרא עליהם "ארמי אובד אבי" וגו'. אבל לאחר שקרא עליהם, אינו לוקה אם אכלן, לפי שהן ממונו של כהן. וזו דברי רבי עקיבא.

אבל חכמים אומרים, ביכורים הנחה מעכבת בהן, קריאה אין מעכבת בהן, והאוכלן אחר הנחה בעזרה אע"פ שעדיין לא קרא עליהן אינו לוקה. והלכה כחכמים.

ואזהרתן מדכתיב (דברים י"ב) "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ותרומת ידיך", ואמר מר, "ותרומת ידיך" - אלו הביכורים, דאילו תרומה אינה טעונה הבאת מקום. וביכורים נמי אינו לוקה עליהן אלא אם אכלן אחר שראו פני ירושלים קודם הנחתן בעזרה, אבל אכלן בגבולין קודם שיכנסו לירושלים אינו לוקה.

קדשי הקדשים חוץ לקלעים קדשים קלים חוץ לחומה. כל הני אזהרתן מ"לא תוכל לאכול בשעריך" וגו' ו"כל נדריך אשר תדור". שכל אכילה חוץ למקום הקבוע לה מקרי אכילת שעריך.

ומעשר שני. לעיל תנן מעשר שני טמא שלא נפדה, כדפרשינן. והכא תנן מעשר שני טהור שאכלו חוץ לחומה. ודוקא שאכלו חוץ לחומה אחר שראה פני ירושלים הוא שלוקה, אבל האוכל מעשר שני בגבולים קודם שיכנס לירושלים אינו לוקה, דכתיב (שם) "לפני ה' אלהיך תאכלנו", ואחר כך לא תוכל לאכול בשעריך.

המותיר. אינו לוקה, דכתיב (שמות י"ב) "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו", בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר אם עברת על לאו, קיים עשה שבה ואינך לוקה.

ועוד: "לא תותירו" הוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

והשובר עצם בפסח טמא אינו לוקה. דאמר רחמנא (שם) "ועצם לא תשברו בו", בכשר ולא בפסול.

משנה ד

הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים -

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁלֵּחַ, וְאֵינוֹ לוֹקֶה.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל מִצְוַת לא תַעֲשֶֹה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵֹה -

אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ.

ברטנורא משנה ד

לוקה ואינו משלח. דסבירא ליה לרבי יהודה "שלח תשלח" מעיקרא משמע. ואף על גב דכתיב "שלח תשלח" אחר "לא תקח", לאו למימרא דאם לקחת תשלח, אלא לא תקח, אבל שלחנה קודם לקיחה. ואין זה לאו הניתק לעשה.

וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה. קסברי שלח לאחר לקיחה משמע, והוי לאו הניתק לעשה. והלכה כחכמים.

כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. שאמרה תורה אם עברת על לאו קיים העשה, כגון "לא תקח האם על הבנים", ואם לקחת "שלח תשלח". "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו", ואם באת והעבטת עבוטו "השב תשיב לו את העבוט". כל אלו, אם קיים העשה, אינו לוקה. אבל לא קיים העשה, כגון שלקח האם על הבנים ושחטה או שמתה, לקח העבוט מביתו, ונשרף שאינו יכול לקיים העשה, הרי זה לוקה.

משנה ה

הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה בְּרֹאשׁוֹ,

וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ, וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ,

וְהַשֹּׂוֹרֵט שְֹרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת - חַיָּב.

שָֹרַט שְֹרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים,

אוֹ חָמֵשׁ שְֹרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד -

חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

עַל הָרֹאשׁ - שְׁתַּיִם,

אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן;

וְעַל הַזָּקָן -

שְׁתַּיִם מִכָּאן, וּשְׁתַּיִם מִכָּאן, וְאַחַת מִלְּמַטָּה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נְטָלוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת - אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת;

וְאֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְּתַעַר;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט אוֹ בִּרְהִיטְנִי - חַיָּב.

ברטנורא משנה ה

הקורח קרחה. משום דמחייב על כל קרחה וקרחה, ועל כל שריטה ושריטה, ועל כל פאה ופאה, מה שלא אם כן באוכל חלב וחלב, משום הכי תנינהו במתניתין. אבל שאר לאוי גרידי שאין בהן חידוש לא תנא.

קרחה. על מת. כדכתיב (דברים י"ד) "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". ואף על גב דגבי כהנים לא כתיב "על מת", כבר למדו בגזרה שוה מקרחה קרחה, מה בישראל על מת, אף בכהנים על מת. ושיעור קרחה - כגריס.

המקיף את ראשו. משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו. ואפילו על גילוח שבמספרים שאין בו השחתה חייב על פאת הראש, דדוקא בזקן כתיב "השחתה", ואינה אלא בתער, אבל בפאת הראש "הקפה" כתיב, בכל ענין שהוא מקיף חייב.

שריטה אחת על חמשה מתים או חמש שריטות על מת אחד. דכתיב (ויקרא י"ט) "ושרט לנפש לא תתנו", לחייב על כל שריטה ושריטה ועל כל נפש ונפש, ואע"פ שלא היתה שם אלא התראה אחת והיו כל חמש שריטות בבת אחת, חייב.

על הראש שתים. אחת על ימין ואחת על שמאל.

ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן. מקום חיבור הסנטר לעצם, אחת מימין הסנטר ואחת משמאלו, ושבולת הזקן באמצע, הרי שלוש, וחיבור הצדעים מכאן ומכאן הרי חמש. לחי העליון המחובר לצדעים ולחי התחתון שבימין, ולחי העליון והתחתון שבשמאל, הרי שתים מכאן ושתים מכאן, וסוף הזקן שהשער יוצא ממנו כעין שבולת, לפיכך נקרא שבולת הזקן, הרי זה חמש.

אינו חייב אלא אחת. דכיון דלאו אחד הוא, הרי הוא כאוכל שני זיתים של חלב בהתראה אחת.

עד שיטלנו בתער. אפאת זקן קאי, דכתיב ביה גילוח והשחתה.

מלקט. כלי העשוי כעין מלקחים, ללקט את השער.

רהיטני. הוא מעצד בלשון מקרא. כלי שבו מחליק חרש עצים פני הלוח. ואין הלכה כרבי אליעזר.

משנה ו

הַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע;

כָּתַב וְלא קִעֲקַע, קִעֲקַע וְלא כָּתַב -

אֵינוֹ חַיָּב,

עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעֲקֵעַ בִּדְיוֹ, וּבִכְחוֹל, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתֹּב שָׁם הַשֵּׁם,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, כח) "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה' ".

ברטנורא משנה ו

כתובת קעקע. מקרע בסכין על בשרו כעין אותיות, ואחר כך ממלא את הקרעים דיו או כחול.

כתב. על בשרו בדיו או בכחול ולא קרע בסכין, או קרע בסכין ולא מילא בדיו או בכחול, אינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע. לישנא דקרא נקט, דכתיב כתובת קעקע, כתיבה ברישא והדר קעקע. אבל לעולם הקעקע תחלה ואחר כך הכתב. וקרא הכי משמע, וכתובת בתוך הקעקע לא תתנו בכם.

שיכתוב שם השם. בגמרא מפרש דשם עבודה זרה קאמר. הכי מפרש לקרא, לא תתנו בכם שם עבודה זרה, כי אני ה' ולא תשתפו אחרים עמי. ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ז

נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בַּיַּיִן כָּל הַיּוֹם -

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּשְׁתֶּה, אַל תִּשְׁתֶּה; וְהוּא שׁוֹתֶה -

חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

ברטנורא משנה ז

אינו חייב אלא אחת. על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה. ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעיות יין, ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שעורים שתלקה כך וכך מלקיות, חייב על כל שיעור ושיעור, אע"פ שלא התרו בו אלא התראה אחת.

משנה ח

הָיָה מִטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם -

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּטַּמֵּא, אַל תִּטַּמֵּא; וְהָיָה מִטַּמֵּא -

חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם -

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: אַל תְּגַלַּח, אַל תְּגַלַּח" וְהוּא מְגַלֵּחַ -

חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כָּל הַיּוֹם -

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּלְבַּשׁ, אַל תִּלְבַּשׁ; וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ -

חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

ברטנורא משנה ח

והוא פושט ולובש. ולא פושט לגמרי, אלא כיון שהוציא ראשו והחזירו חייב. ובגמרא קאמר דאינו פושט ממש, אלא ששהה בין התראה להתראה כדי לפשוט וללבוש, הוי כפושט וחוזר ולובש וחייב על כל התראה והתראה.

משנה ט

יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין:

הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מֻקְדָּשִׁים,

בְּכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם, וּבַשְּׁבִיעִית, וְיוֹם טוֹב,

וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטֻּמְאָה.

חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם.

אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ הַשֵּׁם.

אָמַר לָהֶם: אַף לא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם.

ברטנורא משנה ט

תלם אחת. שורה אחת של שדה. וחייב עליו משום שמונה לאוין. והוא שהתרו בו על כולם.

והן מוקדשים. שור קדשי מזבח, וחמור קדשי בדק הבית. ובשור אית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך, ובחמור אזהרה דמעילה ונפקא לן חטא חטא מתרומה, ולאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, הרי כאן שלושה לאוין.

וכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר, ועובר משום "לא תזרע כרמך כלאים". דקיימא לן המחפה בכלאים לוקה, אע"פ שלא זרען, אלא חפה עפר עליהן, הרי זה ארבעה לאוין.

והרמב"ם חשב כלאים בכרם שני לאוין: אחד משום כלאי זרעים, שהן שני מיני זרעים, חטה ושעורה, וחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן, ולא חשיב מוקדשים של שור וחמור אלא ללאו אחד.

שביעית. "שבת לה' שדך לא תזרע".

ויו"ט. "כל מלאכת עבודה לא תעשו".

כהן ונזיר. והוא בבית הקברות. וקעבר "לנפש לא יטמא בעמיו" האמור בכהנים, "ועל נפש מת לא יבוא" האמור בנזיר.

אף הלובש כלאים בשעה שהיה חורש.

אינו מן השם. לאו של לבישת כלאים אינו בשביל התלם.

אף כהן ונזיר. דחשבתו לאו, אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו תנא קמא חשיב להו בכלל לאוי התלם, לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים, אלא אם כן הולך עמהם ומנהיגם.

משנה י

כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ?

אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה, ב-ג) "בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים",

מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים?

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת הוּא לוֹקֶה.

וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְתֵרָה?

בֵּין כְּתֵפָיו.

ברטנורא משנה י

מנין שהוא סמוך לארבעים. שגורם לומר אחריו ארבעים, דהיינו תשע ושלושים. אי הוה כתיב "ארבעים במספר", הוה אמינא ארבעים במנינא, השתא דכתיב "במספר ארבעים", במספר הגורם לומר אחריו ארבעים, דהיינו תשע ושלושים.

והיכן הוא לוקה את היתירה. שאינה ראויה להשתלש. דתשע ושלושים ראויות להשתלש, שליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו, וזו של ארבעים היכן לוקה אותה.

בין כתפיו. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה יא

אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ.

אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים,

לָקָה מִקְצָת, וְאָמְרוּ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים -

פָּטוּר.

אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה,

מִשֶּׁלָּקָה אָמְרוּ שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים -

פָּטוּר.

עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין:

אֲמָדוּהוּ אֹמֶד אֶחָד - לוֹקֶה וּפָטוּר;

וְאִם לָאו -

לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה.

ברטנורא משנה יא

אין אומדין אותו וכו'. שכל הלוקין בבית דין היו צריכין לאמדן בתחלה שלא ימותו מחמת ההכאות. מדכתיב לא יוסיף, מכלל שאם צריך לגרוע גורעין.

אלא במכות הראויות להשתלש. ואין מוסיפין לעולם על האומד.

אמדוהו לקבל ארבעים. חסר אחת. אלא לישנא דקרא נקט.

אמדוהו אומד אחד. לשתי מלקיות. כגון אמדוהו ללקות ארבעים ושתים.

ואם לאו. שלא אמדוהו אלא למלקות אחת.

משנה יב

כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ?

כּוֹפֵת שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד הֵילָךְ וְהֵילָךְ,

וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו,

אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ,

עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ.

וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאַחֲרָיו,

חַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיה,ָ וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל בְּיָדוֹ,

כְּפוּלָה אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה,

וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ.

ברטנורא משנה יב

על העמוד. שהוא נעוץ בקרקע זקוף וגבוה כדי להשען עליו.

וחזן. שמש שליח בית דין.

נפרמו. נקרעו חוטי התפירה.

מאחוריו. של הלוקה.

ורצועה של עגל. שנאמר ארבעים יכנו, וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו.

כפולה לשנים ושנים לארבעה. ארבע רצועות תפורות זו על גבי זו. ושתי רצועות. דקות של חמור.

עולות ויורדות בה. כעין קלקלי של אוכף. וטעמא, משום דכתיב (ישעיה א') "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", אמר הקב"ה יבוא מי שמכיר אבוס בעליו, ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו.

משנה יג

יָדָהּ טֶפַח, וְרָחְבָּהּ טֶפַח,

וְרֹאשָׁהּ מַגַּעַת עַל פִּי כְרֵסוֹ.

וּמַכֶּה אוֹתוֹ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי יָדוֹת מִלְּאַחֲרָיו;

וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ לא עוֹמֵד וְלא יוֹשֵׁב, אֶלָּא מֻטֶּה,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברם כה, ב) "וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט".

וְהַמַּכֶּה מַכֶּה בְּיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ.

ברטנורא משנה יג

ידה טפח. בית יד שהרצועה תלויה בה, ארכו טפח.

ורחבה. של רצועה של עגל טפח.

וראשה מגעת על פי כריסו. לכך צריך שיהא בבית יד של רצועה נקב, שהחזן המלקה יכול להאריך ולקצר הרצועה כרצונו. שאין מלקין לאדם אלא ברצועה שראשה מגעת על פי כריסו שהוא טבורו.

שליש מלפניו. דכתיב (דברים כ"ה) "והכהו לפניו כדי רשעתו", "לפניו" כדי רשעתו אחת, ולאחריו כדי שתים. מלפניו, על לבו. מאחריו. שליש על כתף זו ושליש על כתף זו.

מכה בידו אחת. אבל כשמגביה הרצועה מגביה בשתי ידיו.

בכל כחו. דכתיב (שם) "מכה רבה".

משנה יד

וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא: "אִם לא תִשְׁמֹר לַעֲשׁוֹת" וְגוֹ',

"וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת" וְגוֹ' (דברים כח, נח_נט),

וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא.

("וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת" וְגוֹ (דברים כט, ח)

וְחוֹתֵם (תהלים עח, לח): וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן" וְגוֹ,

וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא).

וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ - פָּטוּר.

הוֹסִיף לוֹ עוֹד רְצוּעָה אַחַת, וָמֵת -

הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ.

נִתְקַלְקַל בֵּין בָּרֵעִי בֵּין בַּמַּיִם - פָּטוּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאִישׁ - בָּרֵעִי, וְהָאִשָּׁה - בַּמַּיִם.

ברטנורא משנה יד

והקורא קורא. דכתיב (ויקרא י"ט) "בקורת תהיה", בקריאה תהא, שקורין עליו "אם לא תשמור לעשות" וגו'. וגדול שבדיינים קורא, והסמוך לו מונה, והשלישי אומר על כל הכאה והכאה. ומצוה על הקורא לצמצם להשלים המקראות בסוף המלקות, ואם לא צמצם, חוזר וקורא פעם שניה, וממהר לקרוא ולהשלים כשישלים המלקה להלקות.

ואם מת תחת ידו פטור. מפני שמכהו ברשות.

הוסיף לו. כגון דטעה במנינא.

נתקלקל. שהוציא רעי מחמת ההכאה.

פטור. דכתיב (דברים כ"ה) "ונקלה אחיך לעיניך", והרי נקלה שנתלכלך.

ואשה אף במים, דבושתה מרובה.

ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה טו

כָּל חַיָּבֵי כָרֵתוֹת שֶׁלָּקוּ -

נִפְטְרוּ יְדֵי כָרֵתָן,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה, ג) “וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ" -

כְּשֶׁלָּקָה, הֲרֵי הוּא כְּאָחִיךָ; דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל.

אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: מָה אִם הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת נוֹטֵל נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ -

הָעוֹשֶֹה מִצְוָה אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּנָּתֶן לוֹ נַפְשׁוֹ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ הוּא לָמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח, כט)

"וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׁת" וְגוֹ' ;

וְאוֹמֵר (שם שם, ה) "אֲשֶׁר יַעֲשֶֹה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם",

הָא, כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלא עָבַר עֲבֵרָה -

נוֹתְנִין לוֹ שָֹכָר כְּעוֹשֶֹה מִצְוָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יב, כג)

"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" וְגוֹ' ;

וּמָה אִם הַדָּם שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ,

הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ מְקַבֵּל שָֹכָר -

גָּזֵל וַעֲרָיוֹת, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמְּדָתַן,

הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן,

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו,

עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.

ברטנורא משנה טו

נפטרו מידי כריתתן. אם עשו תשובה.

העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה.

אית דמפרשי, דעל חייבי כריתות שלקו קאמר, מי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה, על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו ויפטר מידי כרת, שמדה טובה מרובה על מדת פורענות.

ואית דמפרשי, דמלתא באנפיה נפשה קאמר, להודיע מתן שכרן של מצות, ק"ו מעונשן של עבירות.

ממקומו הוא למד. מחייבי כריתות דאיירי בהו אנו למדין שהיושב ולא עבר עבירה מעלין עליו שכר כעושה מצוה. דכתיב בעריות (ויקרא י"ח) "ונכרתו הנפשות", ואומר (שם) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וסמיך ליה "לא תקרבו לגלות ערוה", הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה הכתוב קוראו עושה מצוה, וכתיב ביה "וחי בהם", כדרך שהעניש כרת במי שעושה עבירה. וזה דוקא במי שבא עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה, כיוסף הצדיק וכיוצא בו.

משנה טז

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר:

רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְֹרָאֵל,

לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב, כא)

"ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".

ברטנורא משנה טז

לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהן בדילים מהם, אע"פ שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה בהן.

למען צדקו. להצדיק את ישראל ולזכות אותן.

סליק מסכת מכות