סנהדרין, פרק א

משנה א

דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלשָׁה.

גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת בִּשְׁלשָׁה.

נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק,

תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה בִּשְׁלשָׁה.

הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע בִּשְׁלשָׁה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹצִיא שֵׁם רַע בְּעֶשְֹרִים וּשְׁלשָׁה,

מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת.

ברטנורא משנה א

דיני ממונות. דהיינו הודאות והלואות.

בשלושה הדיוטות. ולא אצרכוהו רבנן לשלושה מומחין, שלא תנעול דלת בפני לוין, שמא יכפור הלוה ולא ימצא מומחין לכופו לדין, אלא או יחיד מומחה או שלושה הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בשלושה מומחין, ד"אלהים" כתיב בפרשת שומרים בואלה המשפטים שלוש פעמים. ומינה ילפינן שלושה מומחין.

נזק. אדם או שור המועד שהזיקו דמשלמים נזק שלם.

חצי נזק. שור תם שהזיק. ואף על גב דהיינו חבלות, איידי דבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו משלם כמו מה שהזיק, שמשלם יותר, תנא נמי חצי נזק שאינו משלם כמו שהזיק שהרי משלם פחות. ואיידי דתנא חצי נזק, תנא נמי נזק.

ומוציא שם רע. "לא מצאתי לבתך בתולים... וענשו אותו מאה כסף".

דיני נפשות. דאם אמת היה הדבר וזנתה תחתיו וסקלוה. ודיני נפשות בעשרים ושלושה כדלקמן. והלכה כחכמים.

משנה ב

מַכּוֹת בִּשְׁלשָׁה;

מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ:

בְּעֶשְֹרִים וּשְׁלשָׁה.

עִבּוּר הַחֹדֶשׁ בִּשְׁלשָׁה.

עִבּוּר הַשָּׁנָה בִּשְׁלשָׁה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ;

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

בִּשְׁלשָׁה מַתְחִילִין,

וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְֹאִין וְנוֹתְנִין,

וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה;

וְאִם גָּמְרוּ בִּשְׁלשָׁה מְעֻבֶּרֶת.

ברטנורא משנה ב

מכות. מלקות ארבעים.

בשלושה. דכתיב (דברים כ"ה) "ונגשו אל המשפט ושפטום", שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלושה.

רבי ישמעאל אומר בעשרים ושלושה. אתיא "רשע" "רשע", כתיב הכא (שם) "והרשיעו את הרשע", וכתיב התם (במדבר ל"ה) "אשר הוא רשע למות". מה להלן בעשרים ושלושה אף כאן בעשרים ושלושה.

עיבור החודש. קידוש החודש. ואיידי דבעי למתני עיבור שנה, תנא נמי עיבור החודש.

בשלושה מתחילין. לראות אם יש להושיב בית דין על כך. אם אחד מהשלושה אומר צריך בית דין לישב ולעיין אם צריכה [ה]שנה לעבר, מפני התקופה והאביב והפירות, ושנים אומרים אין צריך, שאין כאן ספק דודאי אינה צריכה עיבור, בטל יחיד במיעוטו. שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב, הולכין אחר השנים, ומוסיפין עוד שנים אחרים שישאו ויתנו בדבר, והרי כאן חמשה. שנים אומרים צריך לעבר ושלושה אומרים אין צריך, בטלו שנים במיעוטן. שנים אומרים אינה צריכה ושלושה אומרים צריכה, הולכים אחר הרוב, ומוסיפין עוד שנים שיהיו שבעה ומעברין אותה. ובגמרא מפרש, דהני שלושה חמשה ושבעה כנגד ברכת כהנים, שיש בפסוק ראשון שלוש תיבות, ובשני חמשה, ובשלישי שבעה. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

משנה ג

סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה בִּשְׁלשָׁה;

דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן ;

וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה.

הַחֲלִיצָה וְהַמֵּאוּנִין בִּשְׁלשָׁה.

נֶטַע רְבָעִי, וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין

בִּשְׁלשָׁה.

הַהֶקְדֵּשׁוֹת בִּשְׁלשָׁה.

הָעֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין בִּשְׁלשָׁה;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן.

וְהַקַּרְקָעוֹת תִּשְׁעָה וְכֹהֵן.

וְאָדָם כַּיּוֹצֵא בָהֶן.

ברטנורא משנה ג

סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של צבור. ויש במשמעות הדברים גם מינוי הדיין, שהגדול הסמוך צריך שיצרף עמו שנים כשרוצה לסמוך חכם כדי שיקרא רבי וידון דיני קנסות. ולשון סמיכה, משום דכתיב (במדבר כ"ז) "ויסמוך את ידיו עליו". ולאו דבעי מסמך ידיה עליה, אלא בשמא קרו ליה רבי. ואין סמיכה בחוצה לארץ, אלא צריך שהסומך והנסמך יהיו כולן בארץ ישראל, ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפילו בחוץ לארץ, לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אחר שנסמכו בארץ.

וכתב רמב"ם, שנראה לו שבזמן הזה שאין לנו סמוך איש מפי איש עד משה רבינו, אם היו מסכימים כל החכמים שבא"י לסמוך יחיד או רבים, הרי אלו סמוכים ויכולים לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. והדבר צריך הכרע.

ועריפת העגלה בשלושה. דכתיב (ויקרא ד) "זקני העדה", מיעוט זקני שנים, ואין בית דין שקול, הוסיף עליהם עוד אחד הרי שלושה.

רבי יהודה אומר בחמשה. "וסמכו", שנים. "זקני", שנים. ואין בית דין שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי חמשה. והלכה כרבי יהודה.

מצות חליצה בשלושה. דכתיב (דברים כ"ה) "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים", "זקנים", שנים. ואין בית דין שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי שלושה. ושנים אחרים שמוסיפין אינו אלא לפרסומי מילתא.

מיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה, ויוצאה במיאון שממאנת בבעלה, צריך שיהיה בשלושה. וביבמות מוכח דמיאון בפני שנים מספיק.

נטע רבעי. אם בא לחללו על המעות, וכן מעשר שני, ואין דמיהן ידועים. כגון פירות והרקיבו שאין להם שער ידוע.

וההקדשות. הבא לפדותן צריך שלושה לשומן.

הערכין המיטלטלין. הרי שאמר ערך פלוני עלי, ואין לו מעות ליתן כפי הדמים הקצובים בפרשה, ובא ליתן מטלטלין, צריך שלושה לשום אותן מטלטלים.

אחד מהן כהן. דבערכין כהן כתיב (ויקרא כ"ז) "כערכך הכהן".

והקרקעות. ואם אין לו מיטלטלין, ובא ליתן קרקע, צריך שישומו עשרה אנשים, ואחד מהן כהן, אותה קרקע שיהיה כפי הערך שיש עליו ליתן.

ואדם כיוצא בהן. ואם אמר "דמי פלוני עלי" ששמין אותו כמה הוא יפה לימכר בשוק ונותן דמיו, צריך גם כן שיהיו עשרה ואחד מהן כהן בשומא זו.

משנה ד

דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְֹרִים וּשְׁלשָׁה.

הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע בְּעֶשְֹרִים וּשְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ, טז)

"וְהָרַגְתָּ אֶת-הָאִשָּׁה וְאֶת-הַבְּהֵמָה",

וְאוֹמֵר (שם שם, טו) " וְאֶת-הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ".

שׁוֹר הַנִּסְקָל בְּעֶשְֹרִים וּשְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, כט)

"הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם-בְּעָלָיו יוּמָת",

כְּמִיתַת הַבְּעָלִים, כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר.

הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ

מִיתָתָן בְּעֶשְֹרִים וּשְׁלשָׁה;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַקּוֹדֵם לְהָרְגָן זָכָה;

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִיתָתָן בְּעֶשְֹרִים וּשְׁלשָׁה.

ברטנורא משנה ד

והרגת את האשה ואת הבהמה. היינו רובע. ואתקש לאשה, מה אשה בעשרים ושלושה אף בהמה בעשרים ושלושה.

ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב. למדנו רובע ונרבע.

כמיתת הבעלים. כלומר כמו שהיה הבעל נדון בעשרים ושלושה, אם היה חייב מיתה.

כל הקודם להורגן זכה. כשהמיתו את האדם. ואין צריך להביאם לבית דין.

רבי עקיבא אומר וכו'. בגמרא מפרש דאיכא בין תנא קמא לרבי עקיבא נחש. דלתנא קמא נחש מיתתו בעשרים ושלושה, ולרבי עקיבא הזאב הארי והדוב והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלושה, אבל נחש, הקודם להרגו זכה, שסילק המזיק מן העולם. והלכה כרבי עקיבא.

משנה ה

אֵין דָּנִין לא אֶת הַשֵּׁבֶט וְלא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר

וְלא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל,