סנהדרין, פרק ד

משנה א

אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, כב): "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם".

מַה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת?

דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלשָׁה;

וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְֹרִים וּשְׁלשָׁה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה;

וְדִינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת, וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד, בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה;

וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת,

וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה;

דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת,

וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת, הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְחוֹבָה;

דִּינֵי נְפָשׁוֹת, הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת,

וְאֵין הַכֹּל מְלַמְּדִין חוֹבָה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת,

הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, וְהַמְלַמֵּד זְכוּת מְלַמֵּד חוֹבָה;

דִּינֵי נְפָשׁוֹת,

הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת,

אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה;

דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם,

בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה;

דִּינֵי נְפָשׁוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם לִזְכוּת,

וּבְיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה;

לְפִיכָךְ, אֵין דָּנִין לא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלא בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב.

ברטנורא משנה א   

אחד דיני ממונות

שנאמר "משפט אחד יהיה לכם".  ובדיני נפשות כתיב (דברים י"ג) "ודרשת וחקרת". וזהו דין תורה. אבל אמרו חכמים שאין מאריכין בדרישה וחקירה בדיני ממונות, שלא תנעול דלת בפני לוין. אלא אם כן ראו בית דין שהדין מרומה. ו"דרישה וחקירה" הוא השאלה בענין בעצמו, כגון כמה הלוהו ומתי הלוהו ובאיזה ענין הלוהו ובאיזה מקום הלוהו. ויש מין אחר מן השאלה שנקראת "בדיקה" - ואינה בענין בעצמו, כגון שישאלו לו מה היה לבוש, כלים שחורים או כלים לבנים, עומד היה או יושב בשעה שהלוהו.

פותחים משאו ומתנו של דין. בין לזכות בין לחובה.  

מחזירין.  סותרין את הדין אחר שגמרוהו וידעו שטעו.

ואין הכל מלמדים חובה.  שאם אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו.  

דנים ביום וגומרין בלילה.  דכתיב (שמות י"ח) "ושפטו את העם בכל עת", וכתיב (דברים כ"א)  "והיה ביום הנחילו את בניו". הא כיצד? יום לתחילת דין, ולילה לגמר דין.  

דנין ביום וגומרין ביום.  דכתיב (במדבר כ"ה) "והוקע אותם לה' נגד השמש".  

גומרים בו ביום בין לזכות בין לחובה.  דאמר קרא (ישעיה א') "מלאתי משפט צדק ילין בה".  

לפיכך אין דנים לא בערב שבת.  שנמצא גמר דינו בשבת, ולהשהותו אחר שבת אי אפשר, מפני עינוי הדין, ולדונו בו ביום אי אפשר, שאין ארבע מיתות בית דין דוחין את השבת, שנאמר (שמות ל"ה)  "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", לימד על מחוייבי שריפה שאין שורפין אותן בשבת, והוא הדין לשאר חייבי מיתות.

משנה ב

דִּינֵי הַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל;

דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד.

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת,

וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת,

אֶלָּא כֹּהֲנִים, לְוִיִּם, וְיִשְֹרְאֵלִים הַמַּשִֹּׂיאִין לַכְּהֻנָּה.

ברטנורא משנה ב   

מן הצד. מן הקטנים בחכמה שהיו יושבים בצד. דאמר קרא (שם כ"ג) "לא תענה על ריב". וכתיב רב, כלומר לא תענה על מופלא שבבית דין ולנטות מדבריו, לפיכך אין שומעין דבריו אלא בסוף.  

הכל כשרים לדון ואפילו גר. והוא שתהא אמו מישראל. וממזר נמי כשר לדון דיני ממונות.  

ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות.  דכתיב (שמות י"ח) "והקל מעליך ונשאו אתך", בדומין לך, מה משה רבינו מיוחס אף בית דין מיוחסים.

משנה ג

סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גֹּרֶן עֲגֻלָּה,

כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה.

וּשְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין עוֹמְדִין לִפְנֵיהֶם,

אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְֹּׂמֹאל,

וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין, וְדִבְרֵי הַמְחַיְּבִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלשָׁה;

אֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין, וְאֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְחַיְּבִין,

וְהַשְּׁלִישִׁי כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּבִין.

ברטנורא משנה ג   

כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואים זה את זה. דאמר קרא (שיר ז) "שררך אגן הסהר". "שררך אגן" - זו סנהדרין שיושבת בטבורו של עולם ומגינה על כל העולם כולו, והיא דומה ל"סהר", שיושבים בעגול כחצי ירח. תרגום ירח, סיהרא. ובעגולה שלימה אין יושבים, מפני שצריכים בעלי דינים והעדים ליכנס ולדבר בפני כולם.  

רבי יהודה אומר שלושה היו.  כדי שיהיו שני עדים על המזכין ושני עדים על המחייבין.

ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ד

וְשָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹשְׁבִין לִפְנֵיהֶם,

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ.

הָיוּ צְרִיכִין לִסְמוֹךְ

סוֹמְכִין מִן הָרִאשׁוֹנָה,

אֶחָד מִן הַשְּׁנִיָּה בָּא לוֹ לָרִאשׁוֹנָה,

וְאֶחָד מִן הַשְּׁלִישִׁית בָּא לוֹ לַשְּׁנִיָּה,

וּבוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד מִן הַקָּהָל וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בַּשְּׁלִישִׁית.

וְלא הָיָה יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן,

אֶלָּא יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם הָרָאוּי לוֹ.

ברטנורא משנה ד   

ושלוש שורות.  וכל שורה של עשרים ושלושה תלמידי חכמים. שמא יחלקו הדיינים ויהיו רובן מחייבין ומיעוטן מזכין, והטיה לרעה אינה על פי אחד כדכתיב (שמות כ"ג) "לא תהיה אחרי רבים לרעות", וצריך להוסיף שנים שנים עד שבעים ואחד, שלעולם אין מוסיפין על הדיינים יותר משבעים ואחד, הלכך צריך להושיב לפניהם ארבעים ושמונה להשלמת שבעים ואחד. ולאו אורח ארעא לעשות שורות תלמידים מרובה משל דיינים, הלכך עבדינן שלוש שורות.  

וכל אחד מכיר את מקומו.  לפי שכסדר חכמתם היו מושיבים אותם, לפיכך היה כל אחד צריך להכיר את מקומו.  

הוצרכו לסמוך.  כגון שמת אחד מן הדיינים.  

ולא היה יושב במקומו של ראשון.  ולא היה אותו שנברר מן הקהל יושב במקומו של ראשון, אלא במקום הראוי לו בסוף שורה השלישית. לפי שהקטן מן התלמידים שבשורות גדול מן הגדול שבקהל.

משנה ה

כֵּיצַד מְאַיְּמִין אֶת הָעֵדִים עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת?

הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן:

שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה,

עֵד מִפִּי עֵד, וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ;

אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין

שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדּוֹק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה;

הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת:

דִּינֵי מָמוֹנוֹת - אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ;

דִּינֵי נְפָשׁוֹת - דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִן בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם,

שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו,

שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד, י) "דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים" ;

אֵינוֹ אוֹמֵר: דַּם אָחִיךָ, אֶלָּא "דְּמֵי אָחִיךָ"

דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו.

דָּבָר אַחֵר:

"דְּמֵי אָחִיךָ",

שֶׁהָיָה דָּמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים.

לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי,

לְלַמְּדָךְ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְֹרָאֵל,

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא;

וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְֹרָאֵל,

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא.

וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת,

שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ.

וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים:

הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמַיִם.

וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד,

וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה;

וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן,

וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ.

לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר:

בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.

וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת?

וַהֲלא כְּבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה, א) "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם-לוֹא יַגִּיד" וְגוֹמֵר.

וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה?

וַהֲלא כְּבָר נֶאֱמַר (משלי יא, י) "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה".

ברטנורא משנה ה   

מאיימין על העדים שלא יעידו שקר.  

מאומד.   שהדעת נוטה שהוא כן.  

דיני ממונות.  אם העיד לחייב לזה ממון שלא כדין, מחזירו לו ומתכפר.  

לפיכך נברא יחידי.  להראותך שמאדם אחד נתישב מלואו של עולם.

רשויות הרבה.  אלהות הרבה יש וכל אחד ברא את שלו.  

מה לנו ולצרה הזאת. להכניס ראשנו בדאגה זו ואפילו על האמת.  

והלא כבר נאמר והוא עד. וחייבין אתם להגיד מה שראיתם.  

ושמא תאמרו מה לנו לחוב.  להיות מחוייבים בדמו של זה, נוח לנו לעמוד באם לא יגיד.  

הרי הוא אומר ובאבוד רשעים רנה.  ואם רשע הוא אין כאן עון כלל.