סנהדרין, פרק ה

משנה א

הָיוּ בּוֹדְקִין אוֹתָן בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת:

בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ?

בְּאֵיזוֹ שָׁנָה?

בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ?

בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ?

בְּאֵיזֶה יוֹם?

בְּאֵיזוֹ שָׁעָה?

בְּאֵיזֶה מָקוֹם?

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

בְּאֵיזֶה יוֹם?

בְּאֵיזוֹ שָׁעָה?

בְּאֵיזֶה מָקוֹם?

מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ?

הִתְרֵיתֶם בּוֹ?

הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה:

אֶת מִי עָבַד?

וּבַמֶּה עָבַד?

ברטנורא משנה א   

היו בודקין אותן.  אחר שאיימו עליהן היו בודקין אותן בשבע חקירות.  כנגד שבעה לשונות שנאמר במקרא בחייבי מיתות בית דין, "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים י"ג) הרי כאן שלושה. ושאלת אינו מן המנין שממנו למדו בדיקות. ובמקום אחר הוא אומר (שם י"ז) "והוגד לך ושמעת ודרשת היטב", יש כאן שנים אחרים, הרי לך חמשה, ובמקום אחר אומר (שם י"ט) "ודרשו השופטים היטב", שנים אחרים, הרי כאן שבעה.  

באיזה שבוע.  של יובל.  

באיזו שנה.  של שבוע.  

באיזה יום.  של שבת.

באיזו שעה.  של יום. שכל שבע חקירות הללו מביאות אותן לידי הזמה, ושמא אין עדים להזימן לכל היום, ויש עדים להזימן לאותה שעה.  

רבי יוסי אומר. אין צריך אלא שלוש חקירות, באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום. ואין הלכה כרבי יוסי, אלא אפילו אמרו העדים אתמול הרגו, בודקין אותם בשבע חקירות, כדי שתטרף דעתן עליהן ויודו אם יש פסול בעדותן.  

מכירין אתם אותו ההרוג. שמא נכרי הוא. וזו אינה מן החקירות שמביאות לידי הזמה, אלא כשאר בדיקות שאינן אלא לעשות העדות מוכחשת שמא לא יאמר האחד כדברי חבירו, והוא והן יהיו פטורים.  

את מי עבד.  לפעור או למרקוליס.  

ובמה עבד.  בזיבוח או בהשתחויה.

משנה ב

כָּל הַמַּרְבֶּה בִּבְדִיקוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

מַעֲשֶֹה, וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעֻקְצֵי תְאֵנִים.

וּמַה בֵּין חֲקִירוֹת לִבְדִיקוֹת?

חֲקִירוֹת, אֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ עֵדוּתָן בְּטֵלָה;

בְּדִיקוֹת,

אֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ,

וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים: אֵין אָנוּ יוֹדְעִין

עֵדוּתָן קַיֶּמֶת.

אֶחָד חֲקִירוֹת וְאֶחָד בְּדִיקוֹת,

בִּזְמַן שֶׁמַּכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה

עֵדוּתָן בְּטֵלָה.

ברטנורא משנה ב   

בן זכאי.  רבן יוחנן בן זכאי. ותלמיד דן לפני רבו היה באותה שעה, לכך קוראו בן זכאי.  

בעוקצי תאנים.  שהיו מעידים אותו שהרגו תחת התאנה. ובדק בן זכאי, תאנה זו עוקציה דקים או גסים. עוקץ, זנב הפרי מקום חיבורו לאילן.  

אמר אחד איני יודע עדותן בטלה.  דשוב אי אתה יכול להזימן באותה חקירה, וכל זמן שאי אפשר לקיים תורת הזמה באחד מן העדים, כל העדות בטלה, ואפילו הן מאה, דאין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולן.  

בדיקות. אפילו אמרו כולן אין אנו יודעים, מצות הזמה ראויה להתקיים, דאין הזמה תלויה אלא בחקירה לומר עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר.  

עדותן בטלה.  כל עדותן בטלה, הוא והן פטורים.

משנה ג

אֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ,

וְאֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׁלשָׁה בַּחֹדֶשׁ

עֵדוּתָן קַיֶּמֶת,

שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ.

אֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׁלשָׁה, וְאֶחָד אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה

עֵדוּתָן בְּטֵלָה.

אֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת,

וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת

עֵדוּתָן קַיֶּמֶת.

אֶחָד אוֹמֵר: בְּשָׁלשׁ, וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּחָמֵשׁ

עֵדוּתָן בְּטֵלָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קַיֶּמֶת.

אֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ, וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּשֶׁבַע

עֵדוּתָן בְּטֵלָה,

שֶׁבְּחָמֵשׁ חַמָּה בַּמִּזְרָח, וּבְשֶׁבַע חַמָּה בַּמַּעֲרָב.

ברטנורא משנה ג   

שזה ידע בעיבורו של חודש.  זה שאמר בשנים, ידע שהחודש שעבר מלא היה, ויום ראשון של חודש שהוא יום שלושים, מחודש שעבר היה. ודוקא עד חצי החודש, אבל מחצי החודש ואילך עדותן בטילה, שחזקה אין עובר חצי החודש עד שכל העולם יודעים מתי קידשו בית דין את החודש.  

רבי יהודה אומר קיימת.  דעביד אינש דטעי כולי האי.  

חמה במזרח. ממקום זריחת החמה עד אמצע הרקיע קרוי מזרח, ומאמצע הרקיע עד מקום השקיעה קרוי מערב.

משנה ד

וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ.

אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִין פּוֹתְחִין בִּזְכוּת.

אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים:

יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת,

אוֹ אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים:

יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה

מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.

אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים:

יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת

מַעֲלִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶן,

וְלא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ.

אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו שׁוֹמְעִין לוֹ.

וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר:

יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת שׁוֹמְעִין לוֹ,

וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו.

ברטנורא משנה ד   

נמצאו דבריהם מכוונים.  ומעתה צריכין לישא וליתן בדבר.  

פותחין בזכות.  אם לא עברת - אל תירא.  

אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות.  אפילו זכות, וכל שכן חובה. משתקים אותו, דכתיב (במדבר ל"ה) "ועד אחד לא יענה", בין לזכות בין לחובה.

אמר אחד מן התלמידים.  היושבים לפני הדיינים. יש לי ללמד עליו חובה.

משתקין אותו.  דכתיב (שם) "ועד אחד לא יענה בנפש למות", למות הוא דאינו עונה, הא לזכות עונה.  

אינו יורד משם כל היום.  ואפילו שאין ממש בדבריו. אבל יש ממש בדבריו, אינו יורד משם לעולם.

משנה ה

אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ;

וְאִם לָאו מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר.

הָיוּ מִזְדַּוְּגִין זוּגוֹת זוּגוֹת,

וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל, וְלא הָיוּ שׁוֹתִים יַיִן כָּל הַיּוֹם,

וְנוֹשְֹאִין וְנוֹתְנִין כָּל הַלַּיְלָה,

וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לְבֵית דִּין.

הַמְזַכֶּה אוֹמֵר:

אֲנִי מְזַכֶּה, וּמְזַכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמִי;

וְהַמְחַיֵּב אוֹמֵר:

אֲנִי מְחַיֵּב, וּמְחַיֵּב אֲנִי בִּמְקוֹמִי.

הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת,

אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה.

טָעוּ בַּדָּבָר, שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין מַזְכִּירִין אוֹתָן.

אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ;

וְאִם לָאו עוֹמְדִים לַמִּנְיָן.

שְׁנֵים עָשָֹר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָֹר מְחַיְּבִין

זַכַּאי.

שְׁנֵים עָשָֹר מְחַיְּבִין וְאַחַד עָשָֹר מְזַכִּין;

וַאֲפִלּוּ אַחַד עָשָֹר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָֹר מְחַיְּבִין,

וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ;

וַאֲפִלּוּ עֶשְֹרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין,

וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ

יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִין.

עַד כַּמָּה מוֹסִיפִין?

שְׁנַיִם שְׁנַיִם, עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד.

שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּבִין

זַכַּאי;

שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּבִין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין

דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ,

עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין.

ברטנורא משנה ה   

מעבירין אותו למחר.  מעבירין את הדין עד למחר, משום הלנת הדין.  

שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין. והטייתך לרעה על פי אחד ליתא, הלכך יוסיפו דיינים.  

ואפילו שנים ועשרים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים.  דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתא דמי, ואין דנין דיני נפשות לא לזכות ולא לחובה בפחות משלושה ועשרים. 

שנים שנים.  אם נתחלקו השנים שהוסיפו זה לכאן וזה לכאן, דאכתי ליכא הטיה לא לטובה על פי אחד ולא לרעה על פי שנים, צריך להוסיף עוד שנים. וכן עד שבעים ואחד.  

עד שיראה אחד מן המחייבים דברי המזכין.  דאיכא הטיה לטובה על פי אחד. והוא הדין אם יראה אחד מן המזכים דברי המחייבים. דבשעת גמר דין קיימא לן דאף המלמד זכות יכול ללמד חובה. והאי דלא תני או עד שיראה אחד מן המזכין דברי המחייבין, דתנא אזכות קמהדר.