שבועות, פרק ד

משנה א

שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת -

בָּאֲנָשִׁים וְלא בַּנָּשִׁים,

בָּרְחוֹקִין וְלא בַּקְּרוֹבִין,

בַּכְּשֵׁרִים וְלא בַּפְּסוּלִין,

וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּרְאוּיִין לְהָעִיד;

בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ;

וּמִפִּי אֲחֵרִים - אֵין חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים -

אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין.

ברטנורא משנה א   

שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים.  דכתיב (ויקרא ה') "והוא עד", בראוי להעיד הכתוב מדבר, ואשה אינה ראויה להעיד, דכתיב (דברים י"ט) "ועמדו שני האנשים", אנשים ולא נשים. וההוא קרא בעדים הוא דכתיב, נאמר כאן שנים ונאמר להלן שנים, "על פי שנים עדים" (שם י"ז).

ולא בקרובים.  דפסולי עדות נינהו, דכתיב (שם כ"ד) "לא יומתו אבות על בנים", בעדות בנים. והוא הדין לשאר קרובים.  

ולא בפסולים.  כגון חייבי מיתות וחייבי מלקיות וגזלן. דאיקרו רשעים, והתורה אמרה "אל תשת רשע עד".

ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד.  לאפוקי מלך שאינו מעיד, והפסולים לעדות מדרבנן כגון משחקי בקוביא ומפריחי יונה.  

בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו.  אם מפי עצמו נשבע שבועה שאיני יודע לך עדות, חייב, בין נשבע בפני בית דין בין שלא בפני בית דין.  

ומפי אחרים.  כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני, ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות.  

אינם חייבין עד שיכפרו בבית דין.  דכתיב (ויקרא ה') "אם לא יגיד ונשא עונו", במקום שאילו היה מגיד היה מועיל. וקרא במושבע מפי אחרים כתיב.

ואין הלכה כרבי מאיר.

משנה ב

וְחַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת,

וְאֵינָן חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתָהּ.

וּמַה הֵן חַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה?

קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.

ברטנורא משנה ב   

וחייבין.  קרבן עולה ויורד  על זדון השבועה.  שהרי לא נאמר בה "ונעלם".

ועל שגגתה עם זדון העדות.  שיודעים ששבועה זו אסורה, אבל אין יודעים שחייבים עליה קרבן.  

ואין חייבים על שגגתה.  אם שוגגים הם לגמרי, כסבורים שאין יודעין לו עדות ואחר כך נזכרו. שהרי הן אנוסים, ולא קרינן בהו "ונשבע על שקר".

משנה ג

שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד?

אָמַר לִשְׁנַיִם: בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי -

שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת;

אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת -

מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, וְאָמְרוּ: אָמֵן -

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.

הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין,

וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ - פְּטוּרִים;

כָּפְרוּ - חַיָּבִים עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וְכָפְרוּ -

אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:

מַה טַּעַם?

הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת.

ברטנורא משנה ג   

ובאו לבית דין והודו פטורים.  ואפילו כפרו חוץ לבית דין על כל שבועה. שאין כפירה חוץ לבית דין חשובה כפירה.  

כפרו בבית דין חייבין על כל אחת ואחת. דאמר קרא (ויקרא ה') "והיה כי יאשם לאחת מאלה", לחייב על כל אחת ואחת.

מה טעם.  אין חייבים אלא אחת אפילו שתקו וכפרו לבסוף, ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו לחייבם על כל אחת ואחת.  

הואיל ואילו כפרו בבית דין בפעם ראשונה שוב לא היו יכולין לחזור ולהודות, שכבר הגידו שאינם יודעים לו שום עדות ושוב אין חוזרים ומגידים. הלכך אף על גב דלא כפרו אלא לבסוף, כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה. דאם מה ששתקו בראשונה כפירה היא, שוב אינם ראויים להשביען; ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין, ומה זו שבועה על שבועה. על כרחך כי כתיב "לאחת" לחייב על כל אחת ואחת, אשבועת חוץ לבית דין וכפרו בבית דין כתיב, דשבועות חוץ לבית דין שהיה משביען שיבואו לבית דין ויעידו לא יצאו לבטלה, וראויות לחלק, שאם כפרו שם בראשונה, היה ראוי לחזור ולהשביען.

משנה ד

כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת - שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין;

בְּזֶה אַחַר זֶה - הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר.

כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד - הַכּוֹפֵר חַיָּב.

הָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים,

כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה -

שְׁתֵּיהֶן חַיָּבוֹת,

מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁתֵּיהֶן.

ברטנורא משנה ד   

כפרו שניהם כאחד.  בתוך כדי דיבור.  

בזה אחר זה.  שהיה בין זה לזה יותר מכדי דיבור.  

הראשון חייב.  אבל השני פטור, שכיון שכפר הראשון שוב אין השני ראוי להעיד, שהוא יחידי.  

שתיהן חייבות.  בגמרא פריך, ראשונה אמאי חייבת, הא קיימא כת שניה, ומה הפסידוהו הראשונים בכפירתם? ומשני, דמתניתין איירי כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהן, שלא היו כשרים להעיד כשכפרה כת ראשונה, ונשותיהן גוססות. מהו דתימא כיון דקיימא לן רוב גוססים למיתה, הוו להו כאילו מתו, ותפטר כת ראשונה דהא קיימא שניה; קמשמע לן השתא מיהא לא שכוב, ונמצא שלא היה שם בשעת כפירה אלא כת ראשונה בלבד, ולפיכך חייבין.

משנה ה

מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לא תָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי,

שֶׁיֶּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׁוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה -

שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת -

אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת;

שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין, שֶׁיֶּשׁ לָךְ בְּיַד פְּלוֹנִי,

פִּקָּדוֹן וּתְשׁוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה -

חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לא תָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי,

שֶׁיֶּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן: חִטִּין וּשְֹעוֹרִים וְכֻסְּמִין -

שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת -

אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת;

שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת שֶׁיֶּשׁ לָךְ בְּיַד פְּלוֹנִי,

חִטִּין וּשְֹעוֹרִין וְכֻסְּמִין -

חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

ברטנורא משנה ה   

תשומת יד.  הלואה. ששם בידו ממון.  

ואבידה.  שמצא אבידתי.  

חטין ושעורין וכוסמין.  רישא אשמועינן מין אחד ותביעות חלוקות. וסיפא אשמועינן תביעה אחת כולם פקדון, ומינין חלוקים.

משנה ו

מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לא תָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי,

שֶׁיֶּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי

נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק,

תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה,

וְשֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתִּי, וּפִּתָּה אֶת בִּתִּי,

וְשֶׁהִכַּנִי בְּנִי,

וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי וְשֶׁהִדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים -

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.

ברטנורא משנה ו   

נזק וחצי נזק. בחצי נזק צרורות דממונא הוא ולא קנסא. דאמרינן בעדות של קנס אין חייבין.  

תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה.  משום קרנא.  

ושאנס איש פלוני ופיתה את בתי.  משום בושת ופגם דממונא הוא.  

ושהכני בני.  הכאה שאין בה חבורה, שאינו חייב עליה מיתה. וכיון דליכא מיתה איכא ממון.  

ושחבל בי חברי ביום הכיפורים.  ונקט לה, דאף על גב דענוש כרת חייב ממון.

משנה ז

מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לא תָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי,

שֶׁאֲנִי כֹּהֵן, שֶׁאֲנִי לֵוִי,

שֶׁאֵינִי בֶּן גְּרוּשָׁה, שֶׁאֵינִי בֶּן חֲלוּצָה,

שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי כֹּהֵן, שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי לֵוִי,

שֶׁאֵינוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה, שֶׁאֵינוֹ בֶּן חֲלוּצָה,

שֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתּוֹ, וּפִּתָּה אֶת בִּתּוֹ,

וְשֶׁחָבַל בִּי בְּנִי,

וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי וְשֶׁהִדְלִיק גְּדִישִׁי בְּשַׁבָּת -

הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

ברטנורא משנה ז   

שאני כהן.  פטורין, שאין העדים חייבין אלא כשכפרו בדבר שיש בו תביעות ממון.  

שאנס איש פלוני או פיתה בתו של פלוני.  ובתו דקתני, אאיש פלוני כהן דלעיל קאי, [דתנא לעיל מיניה שאיש פלוני כהן או לוי ואינו בן גרושה, ועליה קאי] או שהשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו פלוני דאיירי ביה עד השתא. פטורים, דבעינן שישמעו מפי התובע. ובגמרא מוקי לה בבא בהרשאה. ואי תביעת ממון אחר הוי, היו חייבים. ואשמועינן דאין נחשב המורשה בעל דין בזה כשאר ממון, דכיון דממון שהוא שואל לא מטא לידיה מעולם, לא מצי למכתב הרשאה עליה.  

ושחבל בי בני.  חבלה היא חבורה. פטורין, שאם העידוהו היה מתחייב מיתה ולא ממון.  

ושחבל בי חברי ושהדליק את גדישי בשבת.  דתרוייהו חיוב מיתה נינהו ופטורים מן הממון.

משנה ח

מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לא תָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי,

שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִתֵּן לִי מָאתַיִם זוּז וְלא נָתַן לִי -

הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים,

שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל תְּבִיעַת מָמוֹן כַּפִּקָּדוֹן.

ברטנורא משנה ח   

שאמר איש פלוני ליתן לי וכו' פטורים. דכתיב בשבועת העדות "תחטא", וכתיב בשבועת הפקדון "תחטא", מה שבועת הפקדון על תביעת ממון שיש לו על חבירו, אף שבועת העדות צריך שתהיה על תביעת ממון שיש לו עליו, וזה שטוען שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז, אינה תביעת ממון שיש לו על חברו, שאפילו הוא כדבריו, שאמר לו חברו שיתן לו מאתים זוז, אין חברו חייב בו כלום בשביל אמירה זו.

משנה ט

מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם,

כְּשֶׁתֵּדְעוּן לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי -

הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים,

מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה שְׁבוּעָה לָעֵדוּת.

ברטנורא משנה ט   

מפני שקדמה שבועה לעדות.  ורחמנא אמר (ויקרא ה') "ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע", שקדמה העדות לשבועה, ולא שקדמה שבועה לעדות.

משנה י

עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאָמַר:

מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת,

שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי -

הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין,

עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן לָהֶם.

ברטנורא משנה י   

אם יודעים אתם לי עדות וכו' פטורין.  דכתיב "והוא עד", עד שייחד את עדיו.

משנה יא

אָמַר לִשְׁנַיִם: מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי,

שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי -

שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת,

וְהֵם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת עֵד מִפִּי עֵד,

אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל -

הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

ברטנורא משנה יא   

והם יודעים לו עדות עד מפי עד וכו' פטורים.  שאם העידוהו לא היתה עדותן מועלת לו כלום.

משנה יב

שִׁלַּח בְּיַד עַבְדּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע:

מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת,

שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּהוּ -

הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין,

עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ.

ברטנורא משנה יב   

עד שישמעו מפי התובע.  דכתיב (שם) "אם לוא יגיד", מלא בוי"ו ואל"ף. למדרש הכי, אם לו לא יגיד, כלומר לתובע, ונשא עונו, הא אם לאחר לא יגיד פטור.

משנה יג

מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם,

אוֹסֶרְכֶם אֲנִי -

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.

בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ - הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

באל"ף דל"ת, ביו"ד ה"א, בְּשַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת,

בְּחַנּוּן וְרַחוּם, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וּבְכָל הַכִּנּוּיִין -

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.

הַמְקַלֵּל בְּכֻלָּן - חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

וַחֲכָמִים - פּוֹטְרִין.

הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ בְּכֻלָּן - חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

וַחֲכָמִים - פּוֹטְרִין.

הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵרוֹ בְּכֻלָּן - עוֹבֵר בְּלא תַּעֲשֶֹה.

יַכְּכָה אֱלהִים, וְכֵּן יַכְּכָה אֱלהִים -

זוֹ הִיא "אָלָה" הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה (ויקרא ה, א)

אַל יַכְּךָ, וְיְבָרֶכְךָ וְיֵיטִיב לָךְ -

רַבִּי מֵאִיר - מְחַיֵּב,

וַחֲכָמִים - פּוֹטְרִין.

ברטנורא משנה יג   

מצוה אני עליכם וכו'.  והוא שיאמר מצוה אני עליכם בשבועה, אוסרכם אני בשבועה.  

המקלל בכולם.  מברך את השם באחד מהם.  

רבי מאיר מחייב. סקילה.  

וחכמים פוטרין.  דעל שם המיוחד דוקא בסקילה, דכתיב (ויקרא כ"ד) "בנקבו שם יומת". ועל הכינויים באזהרה "דאלהים לא תקלל" (שמות כ"ב). ובשבועת העדות מודים חכמים לרבי מאיר דחייב על הכינויים כמו שחייב על השם המיוחד. דבשבועת [עדות] כתיב (ויקרא ה') "ושמעה קול אלה".  

המקלל עצמו.  דכתיב (דברים ד') "השמר לך ושמור נפשך מאד", וכל "השמר" "פן" ו"אל" - אינו אלא לא תעשה.  

והמקלל חבירו.  דכתיב (ויקרא י"ט) "לא תקלל חרש", אפילו חרש שאינו שומע ולא קפיד אקללתו לא תקלל, וכל שכן שאר כל אדם דשמע וקפיד.  

יככה אלהים, וכן יככה אלהים.  אם אמר לעדים "יככה אלהים אם לא תעידוני". או ששמע אחד שקורא בקללות שבתורה "יככה אלהים", ואמר הוא לעדים "וכן יככה אלהים אם לא תעידוני". או שאמר "אל יככה אלהים אם תעידוני", או "יברכך ה' אם תעידוני", "וייטיב לך אלהים אם תעידוני", בכל אלו רבי מאיר מחייב, דמכלל לאו אתה שומע הן: "אל יככה אלהים אם תעידוני", הא אם לא תעידוני – "יככה". וכן "יברכך אלהים אם תעידוני", הא אם לא תעידוני - יקללך.

ובכל אלו אין הלכה כרבי מאיר.