שבועות, פרק ו

משנה א

שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין -

הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַהוֹדָאָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה;

וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה - פָּטוּר.

כֵּיצַד?

שְׁתֵּי כֶסֶף לִי בְּיָדְךָ,

אֵין לָךְ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה -

פָּטוּר.

שְׁתֵּי כֶסֶף וּפְרוּטָה לִי בְּיָדְךָ,

אֵין לָךְ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה -

חַיָּב.

מָנֶה לִי בְּיָדְךָ,

אֵין לָךְ בְּיָדִי -

פָּטוּר.

מָנֶה לִי בְּיָדְךָ,

אֵין לָךְ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר -

חַיָּב.

מָנֶה לְאַבָּא בְּיָדְךָ -

אֵין לוֹ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר -

פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה.

ברטנורא משנה א   

שבועת הדיינין.  השבועה שהדיינים משביעים על ידי הודאה במקצת הטענה, צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף, שהוא שליש דינר.

שהדינר שש מעות והוא משקל תשעים וששה שעורות בינוניות, נמצאו שתי מעות משקל שלושים ושתים שעורות.  

וההודאה. שמחייבתו לישבע, לא תהא פחות משוה פרוטה. שאם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף, או מה שהודה פחות משוה פרוטה, אינו חייב שבועה דאורייתא. אבל משביעין אותו שבועת היסת מדברי סופרים.

והמחוייב שבועה דאורייתא נקיט חפצא בידיה, כגון ספר תורה או תפילין כשנשבע. והמחוייב שבועת היסת, לא נקיט הנשבע חפצא בידיה, אלא חזן הכנסת או המשביעו נקיט חפצא בידיה בשעה שחבירו נשבע לו.

ושלושה מיני שבועות הן דאורייתא, ולא יותר: המודה במקצת הטענה, ומי שעד אחד מעיד כנגדו שהוא נשבע להכחיש העד, ושבועת השומרים. וכל שאר שבועות הנזכרים במשנה, הם בתקנת חכמים והם כעין של תורה בנקיטת חפץ.

ואין הפרש בין שבועה דאורייתא לשבועות הנזכרות במשנה, אלא שהמחוייב שבועה דאורייתא ולא רצה לישבע, בית דין יורדין לנכסיו ונפרעים ממנו משלם. והמחוייב שבועה מדבריהם בתקנת חכמים ולא רצה לישבע, משמתין אותו עד שיפרע או עד שישבע. ואם עמד בנדויו שלושים יום ולא רצה לישבע ולא לשלם, מכין אותו מכת מרדות ומתירין לו נדויו והולך לו, ואין יורדין לנכסיו.

אין לך בידי אלא פרוטה - פטור.  שאין ההודאה ממין הטענה, שזה טענו כסף וזה הודה לו נחושת. ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף או יותר, אבל אם טענו מטבע כסף, הרי הודה לו במטבע.  

שתי כסף ופרוטה.  קא סבר טענו חטים ושעורים והודה לו על אחת מהן - חייב.  

מפני שהוא כמשיב אבידה.  שהוא פטור משבועה, כדתנן [גיטין דף מ"ח] :המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם:. ודוקא כשאין הבן טוען ודאי מנה לאבא בידך, אלא שמא. אבל טענו ודאי, ואמר הוא לא היה לו אצלו אלא חמשים, חייב שבועה דאורייתא, דאין זה משיב אבידה.

משנה ב

מָנֶה לִי בְּיָדְךָ,

אָמַר לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים: הֵן;

לְמָחָר אָמַר לוֹ: תְּנֵהוּ לִי -

נְתַתִּיו לָךְ - פָּטוּר,

אֵין לָךְ בְּיָדִי - חַיָּב.

מָנֶה לִי בְּיָדְךָ,

אָמַר לוֹ: הֵן;

אַל תִּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בְּעֵדִים;

לְמָחָר אָמַר לוֹ: תְּנֵהוּ לִי -

נְתַתִּיו לָךְ - חַיָּב,

מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִתְּנוֹ לוֹ בְּעֵדִים.

ברטנורא משנה ב   

מנה לי בידך ואמר לו הן.  בפני עדים. וכגון שאמר אתם עדי, דשוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך.  

פטור משבועה דאורייתא. אבל משביעין אותו היסת.  

אין לך בידי.  לא היו דברים מעולם.  

חייב לשלם. ואינו נאמן בשבועה, שהרי הוחזק כפרן. והוא שכפר בבית דין, אבל שלא בבית דין לא הוחזק כפרן.

משנה ג

לִטְרָא זָהָב יֶשׁ לִי בְּיָדְךָ -

אֵין לָךְ בְּיָדִי אֶלָּא לִטְרָא כֶּסֶף - פָּטוּר;

דִּינַר זָהָב יֶשׁ לִי בְּיָדְךָ -

אֵין לָךְ בְּיָדִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף וּטְרִיסִית וּפֻנְדְּיוֹן וּפְרוּטָה -

חַיָּב,

שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אֶחָד.

כּוֹר תְּבוּאָה יֶשׁ לִי בְּיָדְךָ,

אֵין לָךְ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית - פָּטוּר;

כּוֹר פֵּרוֹת יֶשׁ לִי בְּיָדְךָ -

אֵין לָךְ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית - חַיָּב,

שֶׁהַקִּטְנִית בִּכְלָל פֵּרוֹת.

טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בַּשְֹּׂעוֹרִים - פָּטוּר;

וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל - מְחַיֵּב.

הַטּוֹעֵן לַחֲבֵרוֹ בְּכַדֵּי שֶׁמֶן וְהוֹדָה לוֹ בְּקַנְקַנִּים -

אַדְמוֹן אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה לוֹ מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה - יִשָּׁבַע;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.

טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת,

וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים -

פָּטוּר.

הוֹדָה בְּמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת - פָּטוּר;

בְּמִקְצָת הַכֵּלִים - חַיָּב,

שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת,

זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֶּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן.

ברטנורא משנה ג   

אלא ליטרא כסף פטור.  שאין כאן הודאה ממין הטענה.  

לתך.  חצי כור. חמשה עשר סאין.  

כדי שמן.  כדים מלאים שמן.  

והודה לו בקנקנים.  כדים רקים בלא שמן.  

הואיל והודה במקצת הטענה.  דהוה ליה כמו טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן. והלכה כאדמון, אבל אין הלכה כרבן גמליאל דמחייב בטענו חטין והודה לו בשעורים.  

פטור משבועה דאורייתא, לא על הקרקעות ולא על הכלים. שאין הודאת קרקעות מביאתו לידי שבועה, שאין דין שבועה בקרקעות.  

הודה במקצת כלים.  דאיכא הודאה וכפירה בלאו קרקעות. 

חייב לישבע אף על הקרקעות על ידי גלגול שבועה.  

זוקקין.  גוררין.

משנה ד

אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן,

וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן;

אֲבָל נִשְׁבָּעִים לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ.

ברטנורא משנה ד   

אין נשבעין על טענת חרש.  כגון שטוענו חרש ברמיזה. דחרש שאמרו חכמים בכל מקום, אינו שומע ואינו מדבר.  

וטענת קטן.  כגון שטוענו קטן. דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו, ואין בנתינת קטן כלום. [והחרש] והשוטה כקטן הוא. ודוקא שבועה דאורייתא הוא שאין נשבעין על טענת קטן, אבל שבועת היסת חייבין לישבע על טענתו.  

אבל נשבעין לקטן ולהקדש. הבא ליפרע מנכסי קטן, לא יפרע אלא בשבועה. וכן המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב ובא בעל חוב ליפרע מן הנכסים של הקדש, צריך שבועה.

משנה ה

וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן:

הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת.

אֵין בָּהֶם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע; נוֹשֵֹא שָֹכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

קָדָשִׁים שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן - נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן;

וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן - אֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן.

ברטנורא משנה ה   

העבדים והשטרות והקרקעות וכו'.  דכתיב (שמות כ"ב) "על כל דבר פשע", כלל. "על שור על חמור על שה על שלמה", פרט. "על כל אבידה", חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאע"פ שהם מיטלטלין אין גופן ממון. שכל אלו אין נשבעין עליהן. והקדש אין נשבעין עליו דכתיב (שם) "כי יתן איש אל רעהו", ולא של הקדש.  

אין בהן תשלומי כפל.  דבהני דוקא דרבינן כעין הפרט דכתיב באותה הפרשה ישלם שנים.  

ולא תשלומי ארבעה וחמשה.  דכל היכא דליכא כפל אינו משלם ארבעה וחמשה, דכיון דליכא כפל הוו להו תשלומי שלושה וארבעה, ותשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא, ולא תשלומי שלושה וארבעה.  

שומר חינם אינו נשבע.  שומר חינם אין עליו אלא שבועה, דכתיב (שם) "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו", ואותה הפרשה בשומר חינם נאמרה. ועל העבדים ועל הקרקעות ועל השטרות אינו נשבע, דילפינן לה מדכתיב "כי יתן איש אל רעהו", כלל. "כסף או כלים", פרט. "לשמור", חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל וכו', יצאו קרקעות דלאו מטלטלים וכו'. וכל הני דאמרינן בהו אינו נשבע, דוקא שבועה דאורייתא, אבל שבועת היסת לעולם חייבין לישבע.  

נושא שכר אינו משלם. גניבה ואבידה הכתוב בו לחיוב, דכתיב (שם) "אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו". ועבדים וקרקעות ושטרות אינו משלם, דכתיב בשומר שכר (שם) "כי יתן איש אל רעהו", כלל. "חמור או שור או שה וכל בהמה", פרט. "לשמור", חזר וכלל וכו', כדאמרינן לעיל. רעהו כתיב בשומר חינם ובשומר שכר, דמשמע רעהו ולא הקדש. ושואל ושוכר לא הוזכרו כאן למעוטי בהו עבדים וקרקעות ושטרות והקדשות, דלא שייך שאילה בקרקעות, ולא בשטרות על הרוב, וכל שכן שכירות שאינו שייך בשטרות, וכן לא שייך שאלה ושכירות בהקדש שאסור להשאיל ולהשכיר ההקדשות.

משנה ו

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן בַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע;

וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ.

כֵּיצַד?

עֶשֶֹר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לָךְ,

וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ -

רַבִּי מֵאִיר - מְחַיֵּב שְׁבוּעָה;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע.

אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבַּמִּדָּה וְשֶׁבַּמִּשְׁקָל וְשֶׁבַּמִּנְיָן.

כֵּיצַד?

בַּיִת מָלֵא מָסַרְתִּי לָךְ, וְכִּיס מָלֵא מָסַרְתִּי לָךְ,

וְהַלָּה אוֹמֵר:

אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל - פָּטוּר.

זֶה אוֹמֵר: עַד הַזִּיז, וְזֶה אוֹמֵר: עַד הַחַלּוֹן -

חַיָּב.

ברטנורא משנה ו   

רבי מאיר אומר יש דברים שהם כקרקע.  ענבים העומדות ליבצר הוא דאיכא בין חכמים לרבי מאיר, דרבי מאיר סבר ענבים העומדות ליבצר כבצורות דמיין, וחכמים סברי לאו כבצורות דמיין. והלכה כחכמים.

ודוקא בדין שומרים, אבל גבי מקח וממכר ואונאה ומודה במקצת הטענה, בכל הני קיימא לן דדבר העומד ליבצר כבצור דמי. וכן הלכה.  

עד הזיז.  קורה של עליה הבולטת מתוך הבית.

וכללא דמלתא, לעולם אינו חייב שבועה דאורייתא עד שיטעננו דבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין, ויודה לו במקצת המדה או במקצת המשקל או מקצת מנין.

משנה ז

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן;

אָמַר לוֹ: סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה;

וְהַלָּה אוֹמֵר: לא כִי,

אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה -

פָּטוּר.

סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה;

וְהַלָּה אוֹמֵר: לא כִי,

אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁלשָׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה -

חַיָּב.

סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה;

וְהַלָּה אוֹמֵר: לא כִי,

אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה -

פָּטוּר.

סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה;

וְהַלָּה אוֹמֵר: לא כִי,

אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וַחֲמִשָּׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה -

חַיָּב.

וּמִי נִשְׁבָּע?

מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ,

שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן.

ברטנורא משנה ז   

המלוה את חבירו על המשכון.  נעשה עליו שומר שכר, לא שנא משכנו בשעת הלואתו, לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו. ואם אבד או נגנב והיה המשכון כנגד החוב, יצא משכונו בחובו ואין להם זה על זה כלום. ואם החוב יתר על המשכון, משלם לוה למלוה מה שהיה החוב יותר. ואם המשכון יותר על החוב, משלם מלוה ללוה. ואם נאבד באונס ששומר שכר פטור, גם המלוה פטור, ונשבע שבאונס נאבד וגובה חובו כולו.  

שקל.  חצי סלע.  

לא כי.  לא כן היה.  

אלא סלע הלויתני עליו ושלושה דינרים היה שוה חייב.  שהרי הוא הודה במקצת הטענה, שהסלע שוה ארבעה דינרין. וכיון שהלוה חייב לישבע כמה היה שוה המשכון שלו, והמלוה חייב לישבע על המשכון שאינו ברשותו ואע"פ שמשלם דמיו משום דחיישינן שמא עיניו נתן בו, בית דין משביעין את המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו, ואחר כך משביעין את הלוה כמה היה שוה. שמא ישבע הלוה תחלה ולא דקדק בשומא ויוציא המלוה את המשכון ויפסלנו לעדות ולשבועה. והא דתנינן בסיפא מי נשבע, מי נשבע תחלה קאמר.  

מי שהפקדון אצלו.  המלוה שהיה המשכון אצלו נשבע שאין המשכון ברשותו.