כלים, פרק יז

משנה א

כָּל כְּלֵי בַּעֲלֵי בָתִּים - שִׁעוּרָן בְּרִמּוֹנִים;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּמַה שֶּׁהֵן.

קֻפּוֹת הַגַּנָּנִים - שִׁעוּרָן בַּאֲגֻדּוֹת שֶׁל יָרָק,

שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים - בְּתֶבֶן,

שֶׁל בַּלָּנִין - בִּגְבָבָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֻּלָּן בְּרִמּוֹנִים.

ברטנורא משנה א

כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. אם ניקבו במוציא רמון, טהורים.

רבי אליעזר אומר כמה שהן. כל הכלים שיעורן כשאין ראויין להשתמש בהן מעין התשמיש שהיו משתמשים בהן תחלה, כגון כלים המיוחדים לתאנים שיעורן במוציא תאנה, והמיוחדים לזיתים שיעורן במוציא זית. ואין הלכה כרבי אליעזר.

קופות הגננים. קופות בעלי הגנות שעשויין ליתן בהם ירקות.

שיעורן במוציא אגודות ירק. ובהא מודה תנא קמא לרבי אליעזר דאין שיעורן במוציא רמון.

בתבן. במוציא תבן.

גבבא. תבן דק מעורב בזבל. תרגום לקושש קש (שמות ה'), לגבבא גילא. והבלנים דהיינו בעלי מרחצאות שורפין אותן במרחצאות.

כולן ברמונים. בין של בעלי בתים בין של גננים. ואין הלכה כרבי יהושע.

משנה ב

הַחֵמֶת -

שִׁעוּרָהּ בְּפַקְעָיוֹת שֶׁל שֶׁתִי.

אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שֶׁל שֶׁתִי,

אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֶּלֶת שֶׁל עֵרֶב -

טְמֵאָה.

בֵּית קְעָרוֹת שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל קְעָרוֹת,

אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַתַּמְחוּיִין - טָמֵא.

בֵּית הָרֵעִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מַשְׁקִין,

אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הָרֵעִי - טָמֵא.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל - מְטַהֵר,

מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְקַיְּמִין אוֹתוֹ.

ברטנורא משנה ב

בפקעיות של שתי. מטוה השתי דק משל ערב, כדמוכח בכתובות בפרק אף על פי [דף ס"ד]. ופקעיות של שתי הן קטנים מפקעיות של ערב. ופירוש פקעיות, גלומור"י בלע"ז. אי נמי מטאס"י בלע"ז.

אף על פי שמקבלת של ערב טמאה. הכי קאמר ואף על פי שאינה מקבלת של שתי אי מקבלת של ערב טמאה. ששיעורה במוציא ערב, שהוא גדול ממוציא שתי. וכן אף על פי שמקבל את התמחויין טמא, כלומר אף על פי שהנקב גדול שאינו מקבל את הקערות, אם מקבל את התמחויין שהם גדולים מן הקערות, עדיין מקרי חזי לתשמישו הראשון וטמא.

אף על פי שמקבל את הרעי. אף על פי שאינו מקבל את המשקין, אם מקבל את הרעי טמא. בית הראי, כמו בית הרעי. כלי שנפנה בו ויש בו צואה ומי רגלים.

מפני שאין מקיימין אותו. גרסינן.

ואית דגרסי, מפני שהן מקיימין אותו. ואמלתא דתנא קמא קאי, דאמר אם מקבל את הערב ואת התמחויין ואת הראי טמא, מפני שהן מקיימים ושומרים אותו, כיון דחזי להכי. ואין הלכה כרבי גמליאל.

משנה ג

הַסַּלִּין שֶׁל פַּת -

שִׁעוּרָן בְּכִכָּרוֹת שֶׁל פַּת.

אַפִּפְיָרוֹת שֶׁעָשָֹה לָהֶן קָנִים מִלְּמַטָּן לְמַעְלָה לְחִזּוּק -

טְהוֹרָה.

עָשָֹה לָהּ גַּפַּיִם כָּל שֶׁהֵן -

טְמֵאָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בַּגַּפַּיִם - טְהוֹרָה.

ברטנורא משנה ג

שיעורן בככרות של פת. שיעור שבירתן במוציא ככרות של פת.

אפיפיירות. כלי ארוג מקנים או זמורות.

שעשה לה קנים מלמטה למעלה. שנפחתו שוליהן והכניס קנים ממטה למעלה להחזיק השולים.

גפים. שגיפפו סביב. תרגום ויחבק, וגפיף.

פירוש אחר: גפים, שעשה להן אזנים.

אם אינה יכולה לינטל בגפים. שכשאוחז בגפים אין הכלי עולה עמו.

משנה ד

הָרִמּוֹנִים שֶׁאָמְרוּ -

שְׁלשָׁה אֲחוּזִין זֶה בָּזֶה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

בַּנָּפָה וּבַכְּבָרָה - כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל וִיהַלֵּךְ.

וּבַקֻּפָּה - כְּדֵי שֶׁיַּפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו.

וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל רִמּוֹנִים,

כְּגוֹן הָרֹבַע, וַחֲצִי הָרֹבַע, הַקְּנוֹנִים הַקְּטַנִּים -

שִׁעוּרָן בְּרֻבָּן; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּזֵיתִים.

נִפְרְצוּ - שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים.

נִגְמְמוּ - שִׁעוּרָן בְּמַה שֶּׁהֵן.

ברטנורא משנה ד

הרמונים שאמרו. הא דתנן בריש פרקין כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים, כשיהיו שלושה רמונים אחוזים זה בזה ויצא האחד דרך הנקב, זהו שיעור של מוציא רמון.

כדי שיטול ויהלך. שמתוך נענוע של נטילה והילוך ממהר הרמון לצאת דרך הנקב.

ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו. שמתוך הפשלה לאחוריו הוא ממהר לצאת.

שאינן יכולים לקבל רמונים. שהן קטנים.

כגון הרובע. רובע הקב.

שיעורן ברובן. כיון דנפחת רובו, טהור.

נפרצו. נפחתו וחסרו.

נגממו. בשפתותיהן.

שיעורן במה שהן. אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא, טמאין. והלכה כרבי שמעון.

משנה ה

הָרִמּוֹן שֶׁאָמְרוּ -

לא קָטָן וְלא גָּדוֹל, אֶלָּא בֵּינוֹנִי.

וּלְמָה הֻזְכְּרוּ רִמּוֹנֵי בָדָאן?

שֶׁיְּהוּ מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: לְשַׁעֵר בָּהֶן אֶת הַכֵּלִים.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְכָךְ וּלְכָךְ הֻזְכְּרוּ:

לְשַׁעֵר בָּהֶן אֶת הַכֵּלִים, וְיִהְיוּ מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לא הֻזְכְּרוּ רִמּוֹנֵי בָדָאן וַחֲצִירֵי גֶבַע,

אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ מִתְעַשְֹּׂרִין וַדַּאי בְּכָל מָקוֹם.

ברטנורא משנה ה

הרמון שאמרו. דכלי שניקב במוציא רמון טהור.

ולמה הוזכרו רמוני בדאן. כיון שאין משערין בהן אלא ברמון בינוני.

שיהו מקדשים בהן. שאם אחד מרמוני בדאן של ערלה או של כלאי הכרם נתערב עם אלף רמונים של היתר, נתקדשו כולן ונאסרו. מה שאין כן ברמונים של שאר מקומות. בדאן, שם מקום.

לשער בו את הכלים. קסבר דמוציא רמון דכלים, ברמוני בדאן משערינן.

אמר רבי יהודה לא הוזכרו רמוני בדאן וכו'. אבל לענין קידוש, אין חילוק בין רמוני בדאן לשאר רמונים, דכולן מקדשים. דסבר רבי יהודה כל שדרכו לימנות מקדש, בפרק התערובות ובריש מסכת ביצה.

בדאן וגבע. שתי מקומות של כותים הן, וניכרים היו רמונים וחציר של מקומות הללו [מרמון וחציר] של שאר מקומות. וכותאי ודאי לא מעשרי מאי דמזבני לאחריני, דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול, אף על גב דלנפשייהו מעשרי. הלכך מתעשרים ודאי בכל מקום.

חצירי. כרתי פורו"ש בלע"ז. כמו את החציר ואת הבצלים ( במדבר י"א). 

משנה ו

כַּבֵּיצָה שֶׁאָמְרוּ -

לא גְּדוֹלָה וְלא קְטַנָּה אֶלָּא בֵּינוֹנִית.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵבִיא גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת וּקְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת,

וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמַּיִם וְחוֹלֵק אֶת הַמַּיִם.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי מִי מוֹדִיעֵנִי אֵיזוֹהִי גְּדוֹלָה וְאֵיזוֹהִי קְטַנָּה?

אֶלָּא הַכֹּל לְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל רוֹאֶה.

ברטנורא משנה ו

כביצה שאמרו. גבי טומאת אוכלים, שאין מטמאין בפחות מכביצה.

ונותן לתוך המים. ממלא כוס מים, ונותן לתוכו גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות, וחולק המים היוצאין לשני חלקים, והחלק האחד הוא שיעור ביצה.

וכי מי מודיעני. כלומר, כשלוקח גדולה שבגדולות שמא יש יותר גדולה הימנה. וכן קטנה שבקטנות שמא יש יותר קטנה ממנה.

הכל לפי דעתו של רואה. לפי אומד דעתו שהיא בינונית למראה עיניו. והלכה כרבי יוסי.

משנה ז

כַּגְּרוֹגֶרֶת שֶׁאָמְרוּ -

לא גְּדוֹלָה וְלא קְטַנָּה אֶלָּא בֵּינוֹנִית.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, הִיא הַבֵּינוֹנִית שֶׁבַּמְּדִינוֹת.

ברטנורא משנה ז

כגרוגרת שאמרו. להוצאת שבת ולשיתופי מבואות. ואין הלכה כר"י.

משנה ח

כַּזַּיִת שֶׁאָמְרוּ -

לא גָּדוֹל וְלא קָטָן אֶלָּא בֵּינוֹנִי,

זֶה אֵגוֹרִי.

כַּשְֹּׂעוֹרָה שֶׁאָמְרוּ -

לא גְּדוֹלָה וְלא קְטַנָּה אֶלָּא בֵּינוֹנִית,

זוֹ מִדְבָּרִית.

כָּעֲדָשָׁה שֶׁאָמְרוּ -

לא גְּדוֹלָה וְלא קְטַנָּה אֶלָּא בֵּינוֹנִית,

זוֹ מִצְרִית.

כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה בְּעֹבִי הַמַּרְדֵּעַ -

לא גָּדוֹל וְלא קָטָן אֶלָּא בֵּינוֹנִי.

אֵיזֶה הוּא בֵּינוֹנִי?

כָּל שֶׁהֶקֵּפוֹ טֶפַח.

ברטנורא משנה ח

כזית שאמרו. כגון כזית מן המת ומן הנבלה שמטמא, ורוב שיעורים שבתורה בכזית.

אגורי. ששמנו אגור בתוכו.

כשעורה שאמרו. עצם כשעורה.

כעדשה שאמרו. שרץ מטמא בכעדשה, ומחיה בכעדשה.

מביאין טומאה. על אדם הנושאן.

בעובי המרדע. דהיינו מלמד הבקר.

ועביו אצבע ושליש אצבע בגודל, שהם שתי אצבעות בקטנות. שהטפח ארבע אצבעות בגודל, שהם שש אצבעות קטנות. ונמצא הקפו טפח. שכל שיש ברחבו טפח יש בהקפו שלושה טפחים. וגזרו על שיש בהקפו טפח, אטו על שיש בעביו טפח שהוא מביא את הטומאה מן התורה.

משנה ט

הָאַמָּה שֶׁאָמְרוּ - בָּאַמָּה הַבֵּינוֹנִית.

וּשְׁתֵּי אַמּוֹת הָיוּ בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:

אַחַת עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית,

וְאַחַת עַל קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית;

שֶׁעַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית -

הָיְתָה יְתֵרָה עַל שֶׁל מֹשֶׁה חֲצִי אֶצְבַּע;

שֶׁעַל קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית -

הָיְתָה יְתֵרָה עָלֶיהָ חֲצִי אֶצְבַּע,

נִמְצֵאת יְתֵרָה עַל שֶׁל מֹשֶׁה אֶצְבַּע.

וְלָמָּה אָמְרוּ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה?

אֶלָּא שֶׁהָאֻמָּנִין נוֹטְלִין בַּקְּטַנָּה וּמַחֲזִירִין בַּגְּדוֹלָה,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי מְעִילָה.

ברטנורא משנה ט

האמה שאמרו. לענין שבת ועירובין וסוכה ומדות וכלאים.

באמה בינונית. היא אמה בת ששה טפחים. דאיכא אמה בת חמשה [קטנה ממנה], ואיכא אמה גדולה בת ששה ואצבע. ואמה בת ששה היא הבינונית.

שתי אמות. שתי מדות שבהן מודדים האמות, וכל אחת מהן אמה.

בשושן הבירה. חדר אחד בנוי על שער מזרחי של עזרה, ועליו שושן הבירה מצויירת, כדי שתהא עליהם אימת מלכות.

על של משה. על אמה בת ששה טפחים.

שהאומנין נוטלים בקטנה. שהיה הגזבר מתנה עם האומנים כך וכך אמות בנין תעשו לבדק הבית מאמות של משה בכך וכך דמים, ומחזירים לו במדת האמה היתירה עליה אצבע, כדי שיוסיפו משלהם על תנאם, פן יפחתו ונמצאו באין לידי מעילה שנהנו מן ההקדש. ולמה שתים, חדא לכספא ודהבא, שכשמתנים עם צורפי זהב וכסף לעשות טבלה בת ארבע וחמש אמות באמה של משה, מחזירים למידה היתרה עליה חצי אצבע, לא למידה היתרה עליה אצבע, לפי שאומנות יקרה היא ואין מפסידין אותן כל כך.

משנה י

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָאַמּוֹת הָיוּ בֵּינוֹנִיּוֹת,

חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וְהַקֶּרֶן וְהַסּוֹבֵב וְהַיְסוֹד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַמַּת הַבִּנְיָן שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְשֶׁל כֵּלִים חֲמִשָּׁה.

ברטנורא משנה י

כל האמות היו בינונית. באמה בת ששה.

חוץ ממזבח הזהב. שהיה אמה על אמה.

והקרן. של מזבח הנחושת. שהיו לו על ארבע פינותיו ארבע אבנים של אמה גובה ואמה על אמה עובי. ואותה אמה היתה באמה בת חמשה.

והסובב והיסוד. של מזבח הנחושת. ובפרק ג' דמסכת מדות הן מפורשים.

אמת בנין. כגון חומת הבית ומזבח העולה.

אמת כלים. כגון ארון ושלחן ומזבח הזהב. והלכה כרבי מאיר.

משנה יא

וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ בְּמִדָּה דַּקָּה:

מִדּוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ שִׁעוּרָן בְּאִיטַלְקִי -

זוֹ מִדְבָּרִית.

וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם:

הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה, וְהַחוֹפֵן אֶת הַקְּטֹרֶת,

וְהַשּׁוֹתֶה כִּמְלא לֻגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,

וְכִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לָעֵרוּב.

מְזוֹנוֹ לְחֹל אֲבָל לא לְשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְשַׁבָּת אֲבָל לא לְחֹל.

אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְכַּוְּנִין לְהָקֵל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשְּׁתֵי יָדוֹת לְכִכָּר, מִשָּׁלשׁ לְקַב.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מִכִּכָּר בְּפֻנְדְּיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע.

ברטנורא משנה יא

במדה דקה. של מדבר קרויה מדה דקה. לפי שיש מדברית ירושלמית וצפורית, ומדברית קטנה שבכולן.

מדות הלח. הין וחצי הין.

והיבש. עשרון וחצי עשרון.

באיטלקי. במדה של איטליאה של יון. וזו היא מדברית שהיתה בימי משה.

כפי מה שהוא אדם. בין קטן בין גדול.

קומץ המנחה. דכתיב (ויקרא ב') וקמץ ממנו מלוא קומצו.

וחפני קטורת. של יוה"כ, דכתיב (שם ט"ז) ומלא חפניו קטורת סמים דקה.

כמלוא לוגמיו. אם שתה מלוא לוגמיו ביוה"כ חייב. ולפי לוגמיו של שותה משערינן.

כמזון שתי סעודות לעירוב. עירובי תחומין אינו בפחות ממזון שתי סעודות.

מזונו לחול. כמזון לשתי סעודות של חול שאוכל מעט, ולא כמזון שתי סעודות של שבת דאכיל טפי משום דבסים תבשיליה, ורווחא לבסומי שכיח.

לשבת אבל לא לחול. דאדרבה, שתי סעודות של שבת פחותים משתי סעודות של חול, כיון דבשבת סעיד שלוש סעודות אינו מרבה לאכול בכל סעודה.

ואלו ואלו מתכוונים להקל. כל אחד מהן מתכוין למעט בככר של עירוב.

משתי ידות לככר משלוש לקב. די לעירוב בשתי ידות של ככר של שלוש ככרות לקב. נמצא ככר שלם שלישית הקב, ושתי ידותיה הוי ככר של עירוב.

מככר בפונדיון. ככר הלקוח בפונדיון מן הנחתום כשנמכרים ארבעה סאים בסלע. וארבעה סאים הן עשרים וארבע קבין שכל סאה היא ששה קבין, והסלע הוא ארבע דינרים והדינר ששה מעין, נמצא הסלע עשרים וארבע מעין, ונמצאו כ"ד קבין לכ"ד מעין קב לכל מעה, והמעה שני פונדיונים, הרי הככר הנמכר בפונדיון הוא חצי קב. אבל מפני שהחנוני רוצה להשתכר, ויציאת האפיה והטחינה, לא יהיה הככר הנמכר בפונדיון כשנמכרים ארבע סאין בסלע אלא רובע קב, והרובע האחר הולך בשכר החנוני ויציאת האפיה והטחינה. הרי ככר הלקוח בפונדיון הוא רובע הקב דהיינו ששה ביצים, והוא שיעור שתי סעודות, והיינו ככר של עירוב. וכן הלכה.

משנה יב

וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ בְּמִדָּה גַּסָּה:

מְלא תַרְוָד רָקָב -

כִּמְלא תַרְוָד גָּדוֹל שֶׁל רוֹפְאִים;

וּגְרִיס נְגָעִים -

כִּגְרִיס הַקִּלְקִי;

הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים

כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ;

וְנוֹדוֹת יַיִן וְשֶׁמֶן -

שִׁעוּרָן כְּפִיקָה גְּדוֹלָה שֶׁלָּהֶן;

וּמָאוֹר שֶׁלֹּא נַעֲשָֹה בִּידֵי אָדָם -

שִׁעוּרוֹ כִּמְלא אֶגְרוֹף גָּדוֹל;

זֶה הוּא אֶגְרוֹפוֹ שֶׁל בֶּן בָּטִיחַ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יֶשְׁנוֹ כְּרֹאשׁ גָּדוֹל שֶׁל אָדָם;

וְשֶׁנַּעֲשָֹה בִּידֵי אָדָם -

שִׁעוּרוֹ כִּמְלא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה,

שֶׁהוּא כְּפֻנְדְּיוֹן הָאִיטַלְקִי, וּכְסֶלַע הַנִּירוֹנִית,

וְכִמְלא נֶקֶב שֶׁבָּעֹל.

ברטנורא משנה יב

מלא תרווד רקב. מלא כף עפרורית מן המת אחר שכלה כל ליחות שבו.

מלוא תרווד גדול של רופאים. שהוא גדול משאר תרוודים. ושיעורו מלא חפנים.

כגריס הקלקי. כחצי פול הבא ממקום ששמו קלקי, והפולים שבו גדולים משאר פולים. ושיעור מקום גריס הקלקי תשע עדשות שלוש על שלוש מרובעות. ומקום עדשה, ארבע שערות, נמצא מקום הגריס שלושים ושש שערות.

כותבת הגסה. גדולה משאר תמרים. ושיעורה מעט פחות מכביצה.

כמוה וכגרעינתה. שצריך למעך חללה.

ונודות יין ושמן. של עור שניקבו, שיעור הנקב שלהן, כפיקה גדולה. שמשימים בפלך כשהנשים טוות בו.

ומאור. כמין חלון שממנו האורה נכנסת לבית.

שלא נעשה בידי אדם. כגון חור שחררוהו מים או שרצים, או שנפל העפר מאליו ונעשה שם נקב. ואם לא חשב עליו לתשמיש או למאור, שיעורו להביא את הטומאה מאהל המת לבית לדרך הנקב, כאגרופו של בן אבטיח. דהיינו אדם ידוע אצלם, ובן בטיח שמו, שהיה אגרופו גדול.

ושנעשה בידי אדם. שעשאו אדם להכניס את האורה.

נירונית. מטבע של נירון קיסר.

כמלוא נקב שבעול. מלוא מקדח של לשכה. ופונדיון האטלקי וסלע הנירונית ומלוא נקב שבעול, כולן שיעור אחד להן, ויש מקומות שהיו יודעים באחד מהן ולא באחר, הלכך תנינהו לכולהו.

משנה יג

כָּל שֶׁבַּיָּם טָהוֹר,

חוּץ מִכֶּלֶב הַמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ לַיַּבָּשָׁה; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

הָעוֹשֶֹה כֵּלִים מִן הַגָּדֵל בַּיָּם וְחִבֵּר לָהֶם מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ,

אֲפִלּוּ חוּט, אֲפִלּוּ מְשִׁיחָה,

דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה - טָמֵא.

ברטנורא משנה יג

כל שבים טהור. כל בריות שבים אם עשה מעורן כלים אין מקבלין טומאה, דכתיב (ויקרא י"א) או בגד או עור או שק, מה בגד מן הגדל מן הארץ אף עור מן הגדל מן הארץ.

חוץ מכלב המים. לפי שכל שאר בריות שבים אין אחד מהם בורח ליבשה כשבאים לצוד אותם, אלא כלב הים בלבד, הלכך הוי בכלל עורות היבשה, ואם עשה כלי מעורו מקבל טומאה. והלכה כרבי עקיבא.

אפילו חוט אפילו משיחה. ובלבד שיחברנו לו בדרך שאם היו שניהם מן הגדל בארץ מחוברים בחבור כזה היה טמא האחד כשנטמא חבירו.

משנה יד

וְיֵשׁ בַּמֶּה שֶׁנִּבְרָא בְּיוֹם הָרִאשׁוֹן טֻמְאָה,

בַּשֵּׁנִי אֵין בּוֹ טֻמְאָה, בַּשְּׁלִישִׁי יֶשׁ בּוֹ טֻמְאָה,

בָּרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי אֵין בָּהֶם טֻמְאָה,

חוּץ מִכְּנַף הָעוֹז וּבֵיצַת נַעֲמִית הַמְצֻפָּה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי:

מַה נִּשְׁתַּנָּה כְּנַף הָעוֹז מִכָּל הַכְּנָפַיִם?

וְכָל שֶׁנִּבְרָא בְּיוֹם הַשִּׁשִּׁי - טָמֵא.

ברטנורא משנה יד

יש במה שנברא ביום הראשון טומאה. הכי קאמר, יש דברים שנבראו ביום ראשון שהעושה כלים מהם יש בהם טומאה, כגון הארץ שנבראת ביום ראשון, וכלי חרס הנעשים ממנה טמאים.

בשני אין בו טומאה. שבו נברא רקיע ואין בו טומאה.

בשלישי. נבראו אילנות, וכלי עץ הנעשים מהם מקבלים טומאה.

ברביעי. נתלו המאורות, ואין בהם טומאה.

בחמישי. עופות ודגים, ואם עשה מהן כלים אין מקבלים טומאה.

חוץ מכנף העוז. כנף העזניה. דרבנן גזרו טומאה בכלים הנעשים ממנה, דאתי לאחלופי בשאר כלים.

וביצת הנעמית המצופה. בת היענה מתרגמינן נעמיתא. ורבנן גזרו טומאה בביצתה כשהיא מצופה, כיון דבלא ציפוי נמי עומדת. אבל בשאר ביצים, אפילו במצופה לא גזרו, כיון דבאינה מצופה לא קיימא כלל.

כל שנברא ביום הששי טמא. חיות ובהמות ושרצים ואדם, אם עשה כלים מעצמותיהן או מעורותיהן מקבלים טומאה.

משנה טו

הָעוֹשֶֹה כְּלִי קִבּוּל מִכָּל מָקוֹם - טָמֵא.

הָעוֹשֶֹה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִכָּל מָקוֹם - טָמֵא.

הָעוֹשֶֹה כִּיס מֵעוֹר הַמַּצָּה, מִן הַנְּיָר - טָמֵא.

הָרִמּוֹן, הָאַלּוֹן וְהָאֱגוֹז,

שֶׁחֲקָקוּם הַתִּינוֹקוֹת לָמוֹד בָּהֶם אֶת הֶעָפָר,

אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם - טָמֵא,

שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַעֲשֶֹה וְאֵין לָהֶם מַחֲשָׁבָה.

ברטנורא משנה טו

העושה כלי קבול מכל מקום. ואפילו לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו.

משכב ומושב מכל מקום. לישיבה מועטת. כגון שהיה נשען או נתלה בו.

מעור המצה. דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ.

ומן הנייר. העשוי מעשבים.

שיש להן מעשה. כיון שחקקום.

ואין להם מחשבה. אם חשבו למוד בהן עפר כמות שהן חקוקים מאליהן ולא עשו בהן מלאכה, אין מחשבתן מביאתן לידי טומאה.

משנה טז

קְנֵה מֹאזְנַיִם וְהַמָּחוֹק שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית קִבּוּל מַתְּכוֹת,

וְהָאֵסֶל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל מָעוֹת,

וְקָנֶה שֶׁל עָנִי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל מַיִם,

וּמַקֵּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל מְזוּזָה וּמַרְגָּלִיּוֹת -

הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין.

וְעַל כֻּלָּן אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי:

אוֹי לִי אִם אֹמַר, אוֹי לִי אִם לא אֹמַר.

ברטנורא משנה טז

קנה המאזנים. הרמאים עושין אותו חלול ומניחין בחללו כסף חי, וכששוקלין מטין בקנה מעט והולך הכסף חי לצד הדבר הנשקל ומכביד ומכריעו.

והמחוק. שמוחקין בו המדה כשהיא גדושה. ואם עושין אותה של דלעת וכיוצא בה מן הדברים הקלים הוא מיקל ורע למוכר, ואם עושים אותה ממתכת הוא מכביד ורע ללוקח. אבל עושים אותה של זית ושל אגוז ושל אשכרוע. והרמאי עושה המחוק של זית ושל אגוז חלול, כשהוא מוכר מכניס בו מתכת כדי שיכביד, וכשהוא קונה מסלקו.

והאסל. מוט שנושאים בו בכתף. וכשיש פועלים מרובים, לאחר שקבל שכרו משים בבית קיבול שבמוט את שכרו, ואומר לבעה"ב לא נתת לי שכרי, וכשמחפשים אותו אין נותנים לב לחפש שם.

קנה של עני שיש בו בית קבול מים. ושותה מהן, וכששואלים אותו אם טעם כלום, אומר אני מתענה היום.

ורבותי פירשו, בית קבול מים, בית קיבול משקין. וכשטורח אצל בעל הבית בבית הבד גונב בו מן השמן.

מקל שיש לו בית קיבול מזוזה ומרגליות. ועושין כן כדי לגנוב בו את המכס.

אוי לי אם אומר. שמא ילמדו ממני בני אדם לרמות.

ואוי לי אם לא אומר. שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאים במעשה ידינו, ומתוך כך יבואו לרמות יותר. ולמה אמרם, משום דכתיב (הושע י"ד) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

משנה יז

תַּחְתִּית הַצּוֹרְפִים - טְמֵאָה,

וְשֶׁל נַפָּחִין - טְהוֹרָה.

מַשְׁחֶזֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שֶׁמֶן - טְמֵאָה,

וְשֶׁאֵין בָּהּ - טְהוֹרָה.

פִּנְקֵס שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה - טְמֵאָה,

וְשֶׁאֵין בָּהּ - טְהוֹרָה.

מַחֲצֶלֶת הַקַּשׁ וּשְׁפוֹפֶרֶת הַקַּשׁ -

רַבִּי עֲקִיבָא - מְטַמֵּא;

וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי - מְטַהֵר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶן.

מַחֲצֶלֶת קָנִים וְשֶׁל חֵלֶף - טְהוֹרָה.

שְׁפוֹפֶרֶת הַקָּנֶה שֶׁחֲתָכָהּ לְקַבָּלָה -

טְהוֹרָה, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכָּכַי.

ברטנורא משנה יז

תחתית הצורפים. צורפי זהב וכסף יש תחתיהם כלי ששמו תחתית, והוא עשוי לתת בתוכו גרוטאות של כסף ושל זהב. אבל של נפחים אין עשוי לקבל, ולא מיוחד נמי לישיבה.

משחזת. של עץ שמשחיזין בה את הסכין. ועושין לה בית קבול שמן שמושחין בה שמן להשחיז.

פנקס של שעוה. שיש לחנוני ולשולחני שכותב עליו בחרט.

קש. זנבות השבולים. ועושים מהם מחצלאות.

ושפופרת הקש. שהוא חלול ויש לו בית קיבול.

רבי עקיבא מטמא. ואף על פי שקיבולו מועט. דהא תנן לעיל העושה כלי קבול מכל מקום טמא.

וקמיפלגי אי הוי דבר העומד אי לא, דאין טמא אלא דבר העומד מאליו. ורבי עקיבא חשיב ליה דבר העומד, ורבי יוחנן בן נורי לא חשיב ליה דבר העומד. והלכה כרבי עקיבא.

פקועות. דלעת מדברית. וי"א אבטיחים קטנים מרים, וקנה שלהן חלול כשפופרת של קש.

חלף. מין עשב הוא ועושים ממנו חלפים ומחצלאות. וקורין לו בערבי חלפא.

טהורה. מטומאת שרץ. אבל לא ממשכב ומושב. שהיא מטמאה משכב ומושב דאורייתא אם אינה עשויה לסכך.

קנה שחתכו לקבלה. לתת בו כחול וכיוצא בו.

הככי. המוח הלבן שבתוך הקנה. וקודם לכן אין לקנה טומאה ואפילו מדברי סופרים.