כלים, פרק ב

משנה א

כְּלֵי עֵץ, וּכְלֵי עוֹר, וּכְלֵי עֶצֶם, וּכְלֵי זְכוּכִית -

פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִים, וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִים.

נִשְׁבְּרוּ - טָהָרוּ.

חָזַר וְעָשָֹה מֵהֶם כֵּלִים -

מְקַבְּלִים טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא.

כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר טֻמְאָתָן שָׁוָה -

מִתְטַמְּאִין וּמְטַמְּאִין בָּאֲוִיר,

וּמִטַּמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִגַּבֵּיהֶן,

וּשְׁבִירָתָן הִיא טַהֲרָתָן.

ברטנורא משנה א

כלי עץ כלי עור כלי עצם. בפרשת מטות כתיב וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו, ומרבינן מוכל מעשה עזים, לרבות דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים, דהיינו כלי עצם, ואיתקש לכלי עור וכלי עץ.

ובפרשת שמיני איתקוש כלי עור וכלי עץ לשק, דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. הלכך פשוטיהן טהורים, דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. וכלי חרס אע"ג דפשוטיהן טהורים לא מצי למתני בהדי הנך, משום דכל הני טהורים כשאין להם בית קבול אף על פי שיש להן תוך, כגון חבית של עץ שאין לה שולים ומפולשת מעבר אל עבר טהורה, ובכלי חרס כההאי גוונא טמא, משום דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך אף על פי שאין לו בית קבול.

ופשוטיהן טהורים דתנן הכא, היינו מדאורייתא, אבל חכמים גזרו טומאה על פשוטי כלי עץ ועור ועצם, כדמוכח בגמרא בבא בתרא [דף סו]. ומדאורייתא נמי אינן טהורים אלא מטומאת מת או טומאת שרץ, אבל טמאים טומאת משכב ומושב אם הן ראויין למשכב ומושב.

וכלי זכוכית. רבנן גזרו עליהן טומאה, הואיל ותחלת ברייתן מן החול הוו ככלי חרס, וחמירי מכלי חרס שאינו מקבל טומאה מגבו, וכלי זכוכית מטמאין מגבן הואיל ונראה תוכן כברן. ופשוטיהן של כלי זכוכית טהורים אפילו מדרבנן, דעבדו רבנן הכירא כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים.

מקבלין טומאה מכאן ולהבא. אבל לא חזרו לטומאתן ישנה, דלא גזור רבנן שאם עשה מהם כלים חזרו לטומאתן ישנה אלא בכלי מתכות בלבד.

כלי נתר. כלים העשויין מאדמה שחופרים ממנה צריף. אלומ"י בלע"ז.

מיטמאין ומטמאין באויר. אם נתלית טומאה באויר הכלי, נטמא הכלי. חזר ותלה אוכלים באוירן, מטמאין את האוכלים אף על פי שלא נגעו, דכתיב (ויקרא י"א) כל אשר בתוכו יטמא. ואפילו מלא חרדל שאינו נוגע בדפנות הכלי.

ומיטמאין מאחוריהן. כלים שחקק בית מושבם מבחוץ כדרך שעושים לכוסות של כסף, ופעמים כופין אותן על פיהם ומשתמשין בבית קיבול שבאחוריהן. אם נגעה טומאה באותו בית קיבול, נטמא הכלי חרס. ומדלא ערבינהו ותנינהו, מיטמאין ומטמאין מאויריהן ואחוריהן, שמע מינה דאין מיטמא מאויר אחוריו, דלא חשיב תוך שלאחוריו תוך גמור דאורייתא ליטמא מאוירו, אבל מיטמא אם נגעה טומאה באותו חקק שלאחוריו.

ואין מיטמאין מגביהן. דכתיב (שם) וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, מתוכו הוא מיטמא ואינו מיטמא מגבו. ושאר כל הכלים חוץ מכלי חרס וכלי נתר אינן מיטמאין מאוירן עד שתגע הטומאה בעצמו של כלי, וכשנגעה הטומאה בעצמו של כלי בין מגבו בין מתוכו טמא.

והיינו דתנן בפ"ק דחולין, הטהור בכלי חרס טמא בכל הכלים, והטהור בכל הכלים טמא בכלי חרס.

ושבירתן היא טהרתן. וכולהו כלים נמי שבירתן היא טהרתן. אלא כלי חרס וכלי נתר שבירתן בלבד מטהרתן, שאין להם טהרה בטבילה אלא בשבירה בלבד.

משנה ב

הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס,

וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן, וְדַפְנוֹתֵיהֶן, יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין:

שִׁעוּרָן מִכְּדֵי סִיכַת קָטָן; וְעַד לג.

מִלֹּג וְעַד סְאָה - בִּרְבִיעִית.

מִסְּאָה וְעַד סָאתַיִם - בַּחֲצִי לג.

מִסָּאתַיִם וְעַד שָׁלשׁ, וְעַד חָמֵשׁ סְאִין - בְּלג; דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲנִי אֵינִי נוֹתֵן בָּהֶן מִדָּה,

אֶלָּא הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס,

וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן, וְדַפְנוֹתֵיהֶן, יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין -

שִׁעוּרָן מִכְּדֵי סִיכַת קָטָן; וְעַד קְדֵרוֹת הַדַּקּוֹת.

מֵהַקְּדֵרוֹת הַדַּקּוֹת וְעַד חָבִיּוֹת לוּדִיּוֹת - בִּרְבִיעִית.

מִלּוּדִיּוֹת וְעַד לַחְמִיּוֹת - בַּחֲצִי לג.

מִלַּחְמִיּוֹת וְעַד חֲצָבִים גְּדוֹלִים - בְּלג.

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אוֹמֵר: חֲצָבִים גְּדוֹלִים שִׁעוּרָן בִּשְׁנֵי לֻגִּין;

הַפַּכִּים הַגְּלִילִים וְהֶחָבִיּוֹנוֹת -

שִׁעוּר קַרְקְרוֹתֵיהֶן כָּל שֶׁהֵן,

וְאֵין לָהֶם דְּפָנוֹת.

ברטנורא משנה ב

הדקין שבכלי חרס. כלי חרס הדקין וקטנים, בין שהן עצמן אינן מחזיקין אלא כדי סיכת קטן, בין שנשברו ונשארו קרקעותיהן. פירוש: כמו קרקעותיהן, דהיינו שולים שכלפי הקרקע, או נשארו דפנותיהן ויכולים לבדן לישב בלא סמיכה, עדיין כלים הן. ואם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן, כלומר כדי סיכת אצבע קטנה של קטן בן יומו, טמאין. והכי מפורש במסכת שבת, סיכת קטן, אבר קטן של קטן בן יומו.

עד לוג. שיעור זה של סיכת קטן, לשברי כלי שלא היה מתחלתו אלא לוג. דאם היה תחלתו יותר מלוג, בעינן שיעור גדול לשבריו יותר מכדי סיכת קטן.

מלוג ועד סאה. כלי שהיה מתחלתו מחזיק מלוג ויותר מלוג עד סאה, שיעור שבריו ברביעית הלוג. וליתר מסאה עד סאתים, שיעור שבריו בחצי לוג. וכן כולם.

אני איני נותן בהם מדה. לפי גודל הכלי וקטנו, אלא לפי המקומות שרגילין לעשותן ולפי צורת הכלים.

אלא הדקין שבכלי חרס וכו'. שאין להם צורת קדירות והם קטנים ביותר, שיעור שבריהן כדי סיכת קטן. ומשהגיעו להיות כתבנית קדרות קטנות, שיעורן ברביעית.

חביות לודיות. חביות שנעשות בלוד.

לחמיות. שנעשות בבית לחם. והן גדולות מאותן שנעשות בלוד.

חצבים גדולים. כדות גדולות כל מה שאפשר.

הפכין הגלילים. שנעשים בארץ הגליל.

והחביונות. חביות קטנות. והיינו דקין שבכלי חרס.

ואין להן דפנות. דדוקא השולים טמאות אם נשאר בהן כדי סיכת קטן, אבל הדפנות טהורות. והלכה כרבי עקיבא.

משנה ג

הַטְּהוֹרִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס:

טַבְלָה שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז, וּמַחְתָּה פְּרוּצָה, וְאַבּוּב שֶׁל קַלָּאִין,

וְסִילוֹנוֹת; אַף עַל פִּי כְּפוּפִין, אַף עַל פִּי מְקַבְּלִין;

וְכַבְכָּב שֶׁעֲשָֹאוֹ לְסַל הַפַּת, וּטְפִי שֶׁהִתְקִינוֹ לָעֲנָבִים,

וְחָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין, וְחָבִית דְּפוּנָה בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ,

וְהַמִּטָּה, וְהַכִּסֵּא, וְהַסַּפְסָל, וְהַשֻּׁלְחָן, וְהַסְּפִינָה,

וְהַמְּנוֹרָה שֶׁל חֶרֶס -

הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ בִּכְלֵי חֶרֶס,

אֵין לוֹ אֲחוֹרַיִם.

ברטנורא משנה ג

הטהורים שבכלי חרס. פשוטי כלי חרס שהן טהורים, דכתיב בהו (ויקרא י"א) אשר יפול מהם אל תוכו, את שיש לו תוך טמא את שאין לו תוך טהור.

טבלה שאין לה לזבז. לוח חלק שאין לו שפה סביב.

ומחתה. שחותים בה גחלים.

פרוצה. שאין לה דפנות.

אבוב של קלאים. כלי חרס שקולים בו קטניות על גבי האש. ופשוט הוא בלא בית קיבול, ומנוקב ככברה בשוליו כדי שתהא האור שולטת בו. קלאים. כמו קלוי באש.

וסילונות. מרזבות.

אף על פי כפופין. אף על פי שכפופין משני צדיהן. והוא שלא חקק בהן בית קיבול צרורות.

כבכב. כלי שמכסים בו סלים של פת. ויש גורסין כפכף. שכופין אותו על גבי הסל. ואפילו יש לו בית קיבול, טהור. שכל המשמש כפוי בכלי חרס, טהור.

והטפי. הוא כלי חרס שיש לו בית קיבול ומקבל טומאה, דהכי מוכח לקמן באידך פרקא. והאי דטהור הכא, משום דהתקינו לענבים ועשה בו שינוי, מוכיח דלכסות בו ענבים קא בעי ליה ולא נעשה לקבלה.

חבית של שייטין. כמין חבית חלולה, וסתומה היא ואין לה פה, כדי שלא תהא נשקעת במים. ונשענים עליה ולמדין לשוט בה. ואף על פי שיש לה בית קיבול, אינו עשויה לקבלה. וכל שאינה עשויה לקבלה אף על פי שיש לו בית קיבול אינו מקבל טומאה.

וחבית דפונה בשולי המחץ. מחץ הוא כלי גדול של חרס וכעין חבית עשוי לו בשוליו שאדם משים ידו לתוכה כשרוצה להגביה המחץ. ולפי שלא נעשית חבית זו לקבלה, אינה מקבלת טומאה.

דפונה. טמונה.

והמטה והכסא והספסל. כל אלו אין עשויין לקבלה.

והספינה. אף על פי שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס, טהורה. ובמסכת שבת ילפינן לה דכתיב (משלי ל') דרך אניה בלב ים, ופשיטא דאניה בים היא, אלא לומר לך מה ים טהור אף אניה טהורה.

כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים. חכמים גזרו על משקין טמאין שיטמאו כלים, ואף על פי שלא נטמאו המשקין אלא מחמת שרץ דהשתא הן ראשון לטומאה, מטמאים כלים מדברי סופרים ואם נגעו באחורי הכלי נטמאו אחוריו ולא נטמא תוכו.

והשתא קמ"ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא בכלי חרס שיש לו תוך. אבל כל שאין לו תוך אין לו טומאת אחוריים, ואם נגעו משקין טמאים מאחוריו לא נטמאו אחורי הכלי.

משנה ד

פַּנָּס שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל שֶׁמֶן - טָמֵא;

וְשֶׁאֵין בּוֹ - טָהוֹר.

מְגוּפַת הַיּוֹצְרִין שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ בָּהּ - טְהוֹרָה;

וְשֶׁהוּא גּוֹמֵר בָּהּ - טְמֵאָה.

מַשְׁפֵּךְ שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים - טָהוֹר;

וְשֶׁל רוֹכְלִין - טָמֵא,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׁל מִדָּה; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַטֵּהוּ עַל צִדּוֹ, וּמֵרִיחַ בּוֹ לַלּוֹקֵחַ.

ברטנורא משנה ד

פנס. כמין עששית של חרס עשויה נקבים בדפנותיה שמהן האורה יוצאת, ומניחים הנר בתוכה שלא יכבנה הרוח.

שאין לו. בית קיבול שמן. אף על פי שיש לו בית קיבול נר.

טהור. שבית קיבול נר אין לו תוך אלא הנר מונח עליו.

מגופת היוצרים. כעין אבנים של חרס שהיוצרים עושים הכלים עליהן.

את שהוא פותח בה. כלומר המגופה שהיוצר משליך עליה הטיט ומפתח עליה בידיו צורת הכלי.

טהורה. לפי שאין לה שפה סביב ואין כאן תוך.

ושהוא גומר בה. והמגופה שמעמיד עליה הכלי לאחר שנגמרה צורתו יש לו תוך, ולכך היא טמאה.

ורבותי פירשו, שיש כלי ליוצרים שנקרא מגופה ויש מהן שפתחיהן צר ויש שפתחיהן רחב, את שהוא פותח בה כלומר שעתיד להרחיב פתחה, טהורה, שעדיין לא נגמרה מלאכתה והויא כגולמי כלי חרס. ושהוא גומר בה, שמניחה כך בפתח צר, טמאה.

ומתניתין רבי מאיר היא דאמר כלי חרס מאימתי מקבלים טומאה משעה שנגמרה מלאכתן. ולא כרבנן דאמרי משיצרפו בכבשן. ופירוש ראשון נראה לי עיקר.

משפך. כלי שנותנין על פי חבית או על פי הנוד כשרוצין למלאותו יין או שמן.

ושל רוכלים. שהוא קטן ועשוי להכניס שמן לפכין קטנים, ומחזיק לוג או שני לוגים והרוכל מניח אצבעו מתחתיו כנגד הנקב ומודד בו שמן, ומסיר אצבעו והשמן יורד לכליו של לוקח. ועשוי לקבלה הוא ומקבל טומאה.

רבי עקיבא אומר מפני שמטהו על צדו. כלומר אפילו אינו של מדה, משפך של רוכלים לעולם מיטמא, מפני שמטהו על צדו לקבל בו מעט כדי שיריח בו הלוקח, ונמצא עשוי לקבלה. והלכה כרבי עקיבא.

משנה ה

כִּסּוּי כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וְכִסּוּי חָבִיּוֹת נְיָרוֹת -

טְהוֹרִין.

וְאִם הִתְקִינוֹ לְתַשְׁמִישׁ - טְמֵאִים.

כִּסּוּי הַלְּפָס:

בִּזְמַן שֶׁהוּא נָקוּב, וְיֶשׁ לוֹ חִדּוּד - טָהוֹר;

אִם אֵינוֹ נָקוּב וְאֵין לוֹ חִדּוּד - טָמֵא,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסַנֶּנֶת לְתוֹכוֹ אֶת הַיָּרָק.

רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהִיא הוֹפֶכֶת עָלָיו אֶת הָרוּנְקִי.

ברטנורא משנה ה

כיסוי כדי יין וכו'. וכל המשמש כיסוי בכלי חרס, טהור, דתוכו כתיב, והאי לאו תוך דידיה הוא.

וכסוי חביות נייריות. על שם מקומן. ולרבותא נקטינהו, מפני שהיה לכיסוי חביות שלהן בית קיבול. ואית דגרסי והניירות, כלומר, הניירות שמכסים בהן פי הצלוחית.

הלפס. כמו אלפס. מחבת גדולה שמבשלים בה בשר וירק, ועושים לה כסוי של חרס. וכשהוא נקוב אינו ראוי לכלום, ואפילו אינו נקוב ויש לו חידוד אין יכול לישב מפני החידוד, אבל כשאינו נקוב ואף אין לו חידוד, טמא, שראוי להפכו ולהושיבו, ואשה נותנת בתוכו ירק לסננו להמצות ממנו המים.

הרונקי. הירקות לאחר שנתבשלו ודבוקים זה בזה ונעשים גוף אחד נקראים רונקי. והיא מלה יונית.

משנה ו

גִּסְטְרָא שֶׁנִּמְצֵאת בַּכִּבְשָׁן,

עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ - טְהוֹרָה;

מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ - טְמֵאָה.

טִטְרוֹס -

רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק - מְטַהֵר;

רַבִּי יוֹסֵי - מְטַמֵּא,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹצִיא פְּרוּטוֹת.

ברטנורא משנה ו

גסטרא. שבר כלי חרס. ודבר שנחלק לשנים קרוי גסטרא. ולשון גסטרא, גיסי תרי.

שנמצאת בכבשן. ולא ידעינן אם נשבר קודם שנצרף בכבשן, ובשעה שנגמרה מלאכתו לא היה תורת כלי עליו ותו לא מטמא משום גסטרא, או אחר כך נשבר ומטמא. וכיצד מבררים את הדבר, רואין אם היו שבריה שוין ותוכה מאדים, בידוע שנגמרה מלאכתה ואחר כך נשברה, ומטמאה, דעביד לקיבול, שדרך לתת גסטרא תחת החבית לקבל המשקה הנוטף ממנה.

טיטרוס. כלי שהוא מנוקב מלמטה נקבים הרבה דקים כמלוא נקב מחט ומלמעלה נקב אחד כמלוא כוש, דהיינו פלך שהנשים טוות בו, וכשממלאים אותו מים ואדם משים אצבעו בנקב מלמעלה שלא ישלוט בו הרוח אין טיפה אחת יוצאת מן הנקבים דקים שלמטה, וכשמסיר אצבעו המים יוצאים.

רבי אלעזר בר צדוק מטהר. לפי שנקוב בכונס משקה.

ורבי יוסי מטמא. שכך הוא דרך תשמישו, וחשיב בית קיבול הואיל והמים עומדים על ידי הנחת אצבע, ואפילו בלא הנחת אצבע אין המים יוצאים אלא כמוציא פרוטות מעט מעט טיפה אחר טיפה, ומשום הכי לא חשיב נקוב ככונס משקה ליטהר בכך. והלכה כרבי יוסי.

משנה ז

הַטְּמֵאִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס:

טַבְלָה שֶׁיֶּשׁ לָהּ לִזְבֵּז, וּמַחְתָּה שְׁלֵמָה,

וְטַבְלָה שֶׁהִיא מְלֵאָה קְעָרוֹת.

נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶם בְּשֶׁרֶץ - לא נִטְמְאוּ כֻּלָּם.

אִם יֶשׁ לָהּ לִזְבֵּז עוֹדֵף,

נִטְמְאָה אַחַת מֵהֶם - נִטְמְאוּ כֻּלָּן.

וְכֵן בֵּית תַּבְלִין שֶׁל חֶרֶס, וְקַלְמָרִים הַמֻּתְאֶמֶת.

וּבֵית תַּבְלִין שֶׁל עֵץ שֶׁנִּטְמָא אֶחָד בְּמַשְׁקֶה -

לא נִטְמָא חֲבֵרוֹ.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: חוֹלְקִין אֶת עָבְיוֹ,

הַמְשַׁמֵּשׁ לַטָּמֵא - טָמֵא;

הַמְשַׁמֵּשׁ לַטָּהוֹר - טָהוֹר.

אִם יֶשׁ לוֹ לִזְבֵּז עוֹדֵף,

נִטְמָא אֶחָד מֵהֶם - נִטְמָא חֲבֵרוֹ.

ברטנורא משנה ז

טבלא שיש לה לזבז ומחתה שלימה שיש לה דפנות, טמאים, שיש להן בית קיבול. ומרישא דהטהורים שבכלי חרס הוה שמעינן דהנך טמאים, אלא אורחיה דתנא הכי, כדתנן בפרק ואלו טריפות [דף מ"ג] ואלו כשרות, והכי איכא טובא במשנה.

טבלא. של חרס.

שהיא מלאה קערות. שהיא עשויה קערות קערות, והקערות הן מגופה ומחוברין בה.

ואם יש לה לזבז עודף. אם שפת הטבלא סביב עודף ועולה למעלה יותר מפיהן של קערות.

נטמאה אחת מהן נטמאו כולן. דכשנכנס השרץ בפי הקערה כבר נכנס באויר הלזבז העודף סביב, ונטמאת כל הטבלא, דכלי חרס מטמא מאוירו, וכשנטמאת הטבלא כולה נטמאו כל הקערות שהן מגופה.

בית התבלין. כלי חרס עשוי רבועים רבועים, לתת בכל רבוע ורבוע מין אחד של תבלין ולא יתערבו זה בזה.

קלמרים המתואמות. כלי עשוי לתת בתוכו הדיו והקולמוס והכלים הצריכים לסופר. ועשוי גם הוא רבועים רבועים תאומים, ובארצנו מהם הרבה, וקורים להם בלע"ז קלמר"י.

בית תבלין של עץ. שעשוי גם הוא רבועים רבועים ואין לו לזבז עודף.

שנטמא אחד מהן במשקה. דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים, גזירה משום משקה זב וזבה, שהם מטמאים כלים דאורייתא. ודוקא כשנטמא במשקה לא נטמא חברו, שכלי שנטמאו אחוריו במשקים לא נטמא תוכו, הלכך כשנטמא אחד מהן במשקין הוי דופן של הטמא אחוריו של חברו ולא נטמא חברו.

אבל בטומאת שרץ דאורייתא דכל היכא דנגע בכלי עץ בין מאחוריו בין מתוכו נטמא כולו, אם נטמא אחד מהן נטמא חברו, שהטומאה נוגעת בו מאחוריו. ובכלי חרס דאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, אפילו בטומאת שרץ אם נטמא אחד מהן לא נטמא חבירו, דתוכו של זה נעשה גב לחבירו, וכלי חרס אין מיטמא מגבו. אבל כלי עץ מיטמא מגבו בטומאת שרץ, אבל לא בטומאת משקין להיות נטמא כולו.

חולקים את עביו. דופן עב ורחב שבין שני הרבועים, רמינן פלגא להאי גיסא ופלגא להאי גיסא בטומאת משקים דרבנן, וחצי עובי הדופן שלצד הטהור טהור. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי.

משנה ח

הַלַּפִּיד - טָמֵא.

וּבֵית שִׁקְעוֹ שֶׁל נֵר - מִטַּמֵּא בָּאֲוִיר.

הַמַּסְרֵק שֶׁל צַרְצוּר -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְטַהֵר,

וַחֲכָמִים - מְטַמְּאִין.

ברטנורא משנה ח

הלפיד. כעין קערה של חרס מחודדת מלמטה ותוחבים חידודה בראש קונדס, ובתוך אותה קערה נותנים חתיכות בגד ושמן ועטרן ומדליקין ומגביהין למעלה והיא מאירה למרחוק. ומפני שהיא מחודדת ואינה יכולה לעמוד בפני עצמה, סלקא דעתך אמינא שלא תיטמא, קמ"ל דהואיל ומקום מושבה מתוקן ומיוחד להושיבה בראש הקונדס הרי זו מיטמאה.

ובית שקעו של נר. כלי חרס עשוי להיות הנר יושב ומשוקע בו.

מטמא באויר. דחשיב כתוך לטמא באויר, אף על פי שאין כל הנר משוקע בו כי אם מעט ממנו.

מסרק של צרצור. כלי חרס שעושים על פיו שבכה כמין מכבר מעשה רשת, והמערה ממנו מטיל המים ממקומות הרבה, ורוב הכלים ששותין בהם מים בארץ ישמעאל עשויים כך, וסביב אותה שבכה בולטים שינים כשיני המסרק, שעושים אותן לנוי. ואם נתלה שרץ באויר אותן שינים פליגי בה רבי אליעזר ורבנן אי חשיב תוך כלי חרס אי לא. והלכה כחכמים דחשבי לה תוך ומטמאין.