כלים, פרק כה

משנה א

כָּל הַכֵּלִים יֵשׁ לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ,

כְּגוֹן: הַכָּרִים, וְהַכְּסָתוֹת, וְהַשַֹּׂקִין, וְהַמַּרְצוּפִין; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ תּוֹבְרוֹת - יֶשׁ לוֹ אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ;

וְכָל שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְרוֹת - אֵין לוֹ אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ.

הַשֻּׁלְחָן וְהַדֻּלְפְּקִי - יֵשׁ לָהֶן אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם.

וְכֵן טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז.

ברטנורא משנה א

כל הכלים יש להם אחוריים ותוך. כלים שנטמאו במשקין טמאים, אם נגעו המשקין מאחוריהן של כלים נטמאו אחוריהן ולא נטמא תוכן, משום דטומאת משקים לטמא כלים לאו דאורייתא, הקלו חכמים בטומאתן. אבל אם נטמא תוכן, כגון שנגעו משקין טמאין בתוכן, נטמאו אחוריהם. והיינו דתנן יש להן אחוריים ותוך, כלומר שחלוק דין אחורייהם מדין תוכן.

כגון הכרים והכסתות. ואף על פי שמשתמשים בהן בתוכן ובאחוריהן, שראוי להפכן ולעשות תוכן אחורייהן ואחורייהן תוכן, אף על פי כן חלוק דין תוכן מדין אחורייהן.

מרצופין. שקין גדולים של עור שמוליכים בהן סחורות בספינות.

כל שיש לו תוברות. לולאות, כמו שיש למכנסים, תפורות לאחוריו של בגד.

יש לו אחוריים ותוך. דכיון דיש לו תוברות לא חזי להפכו, ותוכו חלוק מאחוריו. אבל כשאין לו תוברות, דחזי להפכו, אין תוכו חלוק מאחוריו, אלא כשנגעו משקים טמאים בין מאחוריו בין מתוכו נטמא כולו. והלכה כרבי יהודה.

השלחן והדלפקי. קסבר רבי יהודה, כיון דפניו משופים וחלקין, הפנים ההם נדונים תוכו. והלכה כרבי יהודה.

משנה ב

הַמַּרְדֵּעַ - יֶשׁ לוֹ אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ:

מִשִּׁבְעָה לַחַרְחוּר, מֵאַרְבָּעָה לַדָּרְבָן; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין לָהֶם,

לא הֻזְכְּרוּ אַרְבָּעָה וְשִׁבְעָה אֶלָּא לַשִּׁירַיִם.

ברטנורא משנה ב

מרדע. הוא מקל ארוך עגול ועב שליש טפח, ובראשו האחד ברזל רחב מחודד לחתוך בו שרשים, ושמו חרחור, ובראשו השני ברזל כמו מרצע, ושמו דרבן, שבו מלמד הפרה לתלמיה.

משבעה לחרחור מארבעה לדרבן. אם נפלו משקין טמאים על החרחור, אין טמא מן המרדע אלא שבעה טפחים ואם על הדרבן נפלו, אין טמא אלא ארבעה.

ורמב”ם פירש, שאם נפלו משקין טמאין במרדע חוץ לשבעה טפחים מן החרחור או חוץ לארבעה טפחים מן הדרבן, הוי ככלי שנטמאו אחוריו ולא נטמא תוכו, ואותן שבעה טפחים הסמוכים לחרחור והארבעה הסמוכים לדרבן לא נטמאו.

אלא לשיריים. כשנתנו חכמים שיעור לחרחור שבעה ולדרבן ארבעה, לא נתנו אלא לענין זה שאם נשבר המרדע ונשאר סמוך לחרחור שבעה טפחים או סמוך לדרבן ארבעה, טמא, מפני שראוי לעשות מעין מלאכתו. פחות מכאן, הוי כשברי כלי וטהור. והלכה כרבי יהודה.

משנה ג

מִדּוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן, וְזוֹמָאלִסְטְרָא,

וּמַסְנֶנֶת שֶׁל חַרְדָּל, וּמַשְׁמֶרֶת שֶׁל יַיִן -

יֵשׁ לָהֶן אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לָהֶם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ לָהֶם,

נִטְמְאוּ מֵאֲחוֹרֵיהֶן -

מַה שֶּׁבְּתוֹכָן טָהוֹר, וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל.

ברטנורא משנה ג

זומא ליסטרא. כלי שראשו אחד כף וראשו האחר מזלג בכף מעלין בו מרק מן הקדרה ובמזלג מעלין בו בשר.

רבי יהודה אומר אין להם. אחוריים ותוך. טעמא דרבי יהודה, משום דכל הני כלים יש מאחוריהן חקק בית מושב כעין שעושים לכלי כסף, ופעמים שכופהו על פיו ומשתמש בחקק שבאחוריו.

רבי שמעון אומר יש להם. לענין מה שבתוך הכלי יש להן דין אחוריים ותוך, שאם נטמאו אחוריו לא נטמא מה שבתוך הכלי. אבל לענין הכלי עצמו אין חלוק דין אחוריו מדין תוכו, שאם נטמאו אחוריו צריך להטביל את כולו כאילו נטמא תוכו. והלכה כרבי יהודה.

משנה ד

הָרֹבַע, וַחֲצִי הָרֹבַע;

נִטְמָא הָרֹבַע - לא נִטְמָא חֲצִי הָרֹבַע;

נִטְמָא חֲצִי הָרֹבַע - לא נִטְמָא הָרֹבַע.

אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא:

הוֹאִיל וַחֲצִי הָרֹבַע אֲחוֹרַיִם לָרֹבַע,

כְּלִי שֶׁנִּטְמָא תּוֹכוֹ, לא נִטְמְאוּ אֲחוֹרָיו?

אָמַר לָהֶן: שֶׁל כַּת קוֹדְמִין הִיא?

אוֹ שֶׁמָּא הָרֹבַע אֲחוֹרַיִם לַחֲצִי הָרֹבַע,

כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו, לא נִטְמָא תּוֹכוֹ!

ברטנורא משנה ד

הרובע וחצי רובע. כגון חתיכת עץ עבה וארוכה ובו שתי מדות חקוקות זו אצל זו, אחד מחזיק רובע ואחד מחזיק חצי רובע, ודופן מפסיק בין זו לזו.

כלי שנטמא תוכו. בתמיה. וכי כלי שנטמא תוכו לא נטמאו אחוריו, ואמאי תנן לא נטמא חצי רובע, והלא אחוריו של רובע היא.

[שלות] קודמין היא. כל אחת מהן לותה הקדימה מחברתה, כלומר שאין להם קדימה זו על זו. וכשם שאתה אומר שחצי רובע אחוריים לרובע, כך תאמר שהרובע אחוריים לחצי רובע. וכשנטמא הרובע, אחוריו של חצי רובע נטמאו ולא תוכו.

וגירסת רבותי, של כת קודמים היא, לפי שכתות של תלמידים היו יושבים לפניו שורות, אמר להם שאלה זו כבר שאלוה ממני הכת של תלמידים היושבת בשורה הקודמת, וכך השבתי להם או שמא וכו'.

משנה ה

נִטְמָא הָרֹבַע -

הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְמֵאִין,

חֲצִי הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְהוֹרִין.

נִטְמָא חֲצִי הָרֹבַע -

חֲצִי הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְמֵאִין,

הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְהוֹרִין.

נִטְמְאוּ אֲחוֹרֵי הָרֹבַע -

אֲחוֹרֵי חֲצִי הָרֹבַע טְהוֹרִין; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חוֹלְקִין אֶת הַגַּבַּיִן.

וּכְשֶׁהוּא מַטְבִּיל - מַטְבִּיל אֶת כֻּלּוֹ.

ברטנורא משנה ה

הרובע ואחוריו טמאים. הרובע היינו תוכו, ואחוריו היינו הדפנות המקיפות את הרובע מבחוץ. אבל דופן המפסיק בין שניהם, בכלל תוכו של חצי רובע, וטהור צד שכלפי חצי רובע. וכן כשנטמא חצי הרובע, חצי רובע ואחוריו טמאין. חצי הרובע היינו תוכו, ואחוריו היינו דפנות המקיפות חצי הרובע מבחוץ, ודופן המפסיק, צד של כלפי הרובע בכלל תוכו של רובע.

נטמאו אחורי הרובע. היינו דפנות המקיפות מבחוץ.

אין חולקין את הגביים. היינו האחוריים, וכל האחוריים טמאין כשנטמא אחד מן האחוריים.

מטביל את כולו. רובע וחצי רובע. ואין הלכה כרבי מאיר. ודין דופן האמצעי מפורש לעיל בסוף פרק ב', דרבי יונתן בן נורי אומר חולקין את עביו, המשמש לטמא טמא והמשמש לטהור טהור.

משנה ו

כַּנֵּי כֵלִים, וְאָגְנֵיהֶם, וְאָזְנֵיהֶם,

וִידוֹת הַכֵּלִים הַמְקַבְּלִים, שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין -

מְנַגְּבָן וְהֵם טְהוֹרִים.

וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים (שֶׁאֵינָם יְכוֹלִין לְקַבֵּל רִמּוֹנִים) שֶׁאֵין לָהֶם

אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ,

שֶׁנָּפְלוּ מַשְׁקִין עַל מִקְצָתוֹ -

כֻּלּוֹ טָמֵא.

כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין -

אֲחוֹרָיו טְמֵאִים;

תּוֹכוֹ, וְאָגְנוֹ, וְאָזְנוֹ, וְיָדָיו - טְהוֹרִין.

נִטְמָא תּוֹכוֹ - כֻּלּוֹ טָמֵא.

ברטנורא משנה ו

כני הכלים. בסיסי הכלים. לשון ואת כנו דמתרגמינן וית בסיסיה.

והוגניהן. כמו ואוגניהן, כלומר שפתותיהן.

ואזניהן. מקום שתוחבין בו הבית יד.

המקבלין. שיש להן תוך.

מנגבן והן טהורין. דלא חשיבי הני חיבור להביא טומאת משקין לכלי שיש בו בית קבול, וסגי בניגוב. אבל לכלי שאין לו תוך בעי טבילה.

ואזניו וידיו טהורין. עבדו רבנן ביה הכירא, כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. ודוקא בתרומה עבוד הכירא אבל לא בקדשים, כדתנן לקמן בפרקין.

משנה ז

כָּל הַכֵּלִים יֵשׁ לָהֶן אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ,

וְיֵשׁ לָהֶם בֵּית צְבִיעָה.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: לַעֲרֵבָה גְּדוֹלָה שֶׁל עֵץ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְכוֹסוֹת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְיָדַיִם הַטְּמֵאוֹת וְהַטְּהוֹרוֹת.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לא אָמְרוּ אֶלָּא לְיָדַיִם הַטְּהוֹרוֹת בִּלְבַד.

ברטנורא משנה ז

בית הצביטה. גרסינן. מקום שאוחזין הכלי כשמושיטין אותו מזה לזה. לשון ויצבט לה קלי (רות ב') שפירושו ויושט. ואית דגרסי, בית הצביעה. מקום שאוחז בו באצבעו.

ויש להן בית הצביטה. שאם נטמאו אחוריו, בית הצביטה טהור. ואם נטמא בית הצביטה אחוריו טהורין.

לעריבה גדולה של עץ. יש לה בית צביטה. אבל לשאר כלים, לא. שבעריבה גדולה יש הפרש בין בית הצביטה לאחוריים, שאם יש משקים באחורי העריבה וידיו טמאות, אוחז בבית הצביטה ואין חושש שמא יגע במשקין שבאחוריו ויחזרו ויטמאו את העריבה.

רבי עקיבא אומר לכוסות. אף לכוסות יש להן בית צביטה.

לידים הטמאות והטהורות. יש הפרש בין בית הצביטה לאחוריים, לידים הטמאות כדפרישית, ולטהורות כדמפרש לקמן כיצד.

ורבי יוסי סבר לידים טהורות בלבד לא חיישינן, אבל לידים טמאות חיישינן. והלכה כתנא קמא וכדמפרש רבי יוסי.

משנה ח

כֵּיצַד?

הָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת, וַאֲחוֹרֵי הַכּוֹס טְמֵאִים,

אֲחָזוֹ בְּבֵית צְבִיעָתוֹ -

אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִטְמְאוּ יָדָיו בַּאֲחוֹרֵי הַכּוֹס.

הָיָה שׁוֹתֶה בְּכוֹס שֶׁאֲחוֹרָיו טְמֵאִים -

אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁמָּא נִטְמָא הַמַּשְׁקֶה שֶׁבְּפִיו בַּאֲחוֹרֵי הַכּוֹס,

וְחָזַר וְטִמֵּא הַכּוֹס.

קֻמְקוּם שֶׁהוּא מַרְתִּיחַ -

אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁמָּא יָצְאוּ מַשְׁקִין מִתּוֹכוֹ וְנָגְעוּ בַּאֲחוֹרָיו,

וְחָזְרוּ לְתוֹכוֹ.

ברטנורא משנה ח

היו ידיו טהורות. ועליהם משקה טופח.

אינו חושש שמא נטמאו. משקין שעל ידיו באחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים.

משנה ט

כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ - אֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ,

וְאֵין לָהֶם בֵּית צְבִיעָה.

וְאֵין מַטְבִּילִים כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לְקֹדֶשׁ.

כָּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טֻמְאָתָן בְּמַחֲשָׁבָה,

וְאֵינָן עוֹלִים מִידֵי טֻמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶֹה;

שֶׁהַמַּעֲשֶֹה מְבַטֵּל מִיַּד הַמַּעֲשֶֹה וּמִיַּד מַחֲשָׁבָה,

וּמַחֲשָׁבָה אֵינָהּ מְבַטֶּלֶת לא מִיַּד מַעֲשֶֹה וְלא מִיַּד מַחֲשָׁבָה.

ברטנורא משנה ט

אין להם אחוריים ותוך. דהנוגע באחד מהן כנוגע בכולו. ויש להן אחוריים ותוך דתנן לעיל, דוקא לתרומה.

ואין מטבילין כלים לתוך כלים. כששניהם טמאים, מפני שכבדו של כלי חוצץ. וחשו לקודש יותר מבתרומה.

יורדים לידי טומאתן במחשבה. כגון טבעת בהמה שאינה מקבלת טומאה, חשב עליה ליתנה באצבע אדם, מקבלת טומאה מכאן ואילך במחשבה זו. אבל טבעת אדם שחשב עליה ליתנה לבהמה, לעולם היא מקבלת טומאה, עד שיעשה בה שינוי מעשה לשנות צורתה.

ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. אם לאחר שחשב על טבעת בהמה לעשותה לאדם שהיא מקבלת טומאה במחשבה זו חזר וחשב עליה להחזירה לבהמה, אין מחשבה זו השניה מעלה מידי טומאה שירדה לה במחשבה הראשונה.