כלים, פרק ג

משנה א

שִׁעוּר כְּלֵי חֶרֶס לִטַּהֵר:

הֶעָשׁוּי לְאֹכָלִין - שִׁעוּרוֹ בְּזֵיתִים.

הֶעָשׁוּי לְמַשְׁקִין - שִׁעוּרוֹ בְּמַשְׁקִין.

הֶעָשׁוּי לְכָךְ וּלְכָךְ -

מַטִּילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ בְּזֵיתִים.

ברטנורא משנה א

שיעור כלי חרס ליטהר. דתו לא מקבל טומאה, ואם היה טמא טהר כאילו נשבר כולו, דתו לא חזי למילתיה ולא חשוב תוך דידיה. אפילו היתה חבית זו מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים, וניקבה במוציא זית, טהורה, כל זמן שלא חזר ויחדה אחר כך לקבל בה רמונים וכיוצא בהן. אבל חזר ויחדה לקבל בה רמונים, טמאה עד שתנקב במוציא רמון, ומשניקבה במוציא רמון שוב אינה מקבלת טומאה.

שיעורו במשקין. בנקב שכשמשימין הכלי על גבי משקין נכנסין המשקין דרך אותו נקב לתוך הכלי, והוא נקב גדול ממוציא משקה.

לכך ולכך. כגון קדרה שמבשלים בה בשר. אף על פי שאין מניחין בה אוכל בלא משקה, ולמשקה לא חזיא שהרי ניקבה בכונס משקה, אפילו הכי אזלינן בה לחומרא, ואינה טהורה עד שתנקב במוציא זיתים.

משנה ב

חָבִית שִׁעוּרָהּ בִּגְרוֹגְרוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֶּאֱגוֹזִים.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּזֵיתִים.

הַלְּפָס וְהַקְּדֵרָה - שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים.

הַפַּךְ וְהַטְּפִי - שִׁעוּרָן בְּשֶׁמֶן.

וְהַצַּרְצוּר - שִׁעוּרוֹ בְּמַיִם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּן בְּזֵרְעוֹנִים.

נֵר - שִׁעוּרוֹ בְּשֶׁמֶן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּפְרוּטָה קְטַנָּה.

נֵר שֶׁנִּטַּל פִּיו - טָהוֹר;

וְשֶׁל אֲדָמָה שֶׁהֻסַּק פִּיו בַּפְּתִילָה - טָהוֹר.

ברטנורא משנה ב

חבית שיעורה בגרוגרות. רגילים היו להניח גרוגרות בחבית.

רבי מאיר אומר בזיתים. כסתם מתניתין דלעיל. והוי סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם. והלכה כרבי יהודה.

הלפס והקדירה שיעורן בזיתים. להחמיר. כדפרישנא לעיל.

הפך והטפי. כלי שמן הן. אלא שהטפי פיו צר מאד, לכך נקרא טפי שאין יורד ממנו אלא טפין טפין. וטפי דתנן בפרקין דלעיל שהוא טהור, היינו כשהתקינו לכסות בו סל של ענבים כדפרישנא לעיל.

בשמן. היינו כונס משקה של שמן. ואין שיעורו שוה למים, דשל שמן דק שהרי כלי שמחזיק מים או יין אינו מחזיק שמן.

הצרצור. כלי עשוי לשתות בו מים ועל פיו שבכה כמעשה רשת שלא יכנס לתוכו דבר רע ויטנפו המשקין.

שלושתן. הפך והטפי והצרצור, שיעורן בנקב מוציא זרעונים, כגון אפונים. דסבר רבי שמעון דלזרעונים נמי עבידי, והוו כמו העשוי לכך ולכך דלעיל דמטילין אותו לחומרו. ואין הלכה כרבי שמעון.

נר שיעורו בשמן. בכונס משקה של שמן. דסתם נר לשמן עביד.

רבי שמעון אומר בפרוטה קטנה. דסבר עביד נמי לאנוחי ביה פרוטות, ומטילין אותו לחומרו. ואין הלכה כרבי שמעון.

נר שנטל פיו. בטל שם נר ממנו.

ושל אדמה. אינו מקבל טומאה כל זמן שלא נצרף בכבשן. ואף על פי שהוסק פי הנר בפתילה הדולקת, לא חשיב בכך כאילו נצרף בכבשן, וטהור.

משנה ג

חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וַעֲשָֹאָהּ בְּזֶפֶת, וְנִשְׁבְּרָה,

אִם יֵשׁ בִּמְקוֹם הַזֶּפֶת מַחֲזִיק רְבִיעִית - טְמֵאָה,

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ.

חֶרֶס שֶׁנִּקַּב וַעֲשָֹאוֹ בְּזֶפֶת,

אַף עַל פִּי מַחֲזִיק רְבִיעִית - טָהוֹר,

מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלָיו.

ברטנורא משנה ג

חבית שניקבה. במוציא זית, וטהרה, כשחזר ועשאה בזפת, מקבלת טומאה מכאן ולהבא.

חזרה ונשברה. לשברים הרבה. אותו השבר שיש בו הזפת מחזיק רביעית ויושב שלא מסומך, טמא. ובחבית המחזקת מלוג ועד סאה עסקינן, כדתנן בפרקין דלעיל מלוג ועד סאה ברביעית. ואף על פי שאין סתימה מועלת לנקב הבא לאחר שבירה, שאני הך סתימה שנעשית קודם שבטל שם כלי ממנה. דחבית שניקבה שם חבית עליה אף על פי שטהרה, אבל חרס הפורש מן החבית בטל שם כלי מעליו אף על פי שלא ניקב, לפיכך אין מועלת סתימה בנקב שלו.

משנה ד

חָבִית שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה וּטְפָלָהּ בִּגְלָלִים,

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת הַגְּלָלִים וְהַחֲרָסִים נוֹפְלִים -

טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ.

נִשְׁבְּרָה וְדִבֵּק מִמֶּנָּה חֲרָסִין,

אוֹ שֶׁהֵבִיא חֲרָסִין מִמָּקוֹם אַחֵר וּטְפָלָן בִּגְלָלִים,

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל הַגְּלָלִים וְהַחֲרָסִין עוֹמְדִים -

טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ.

הָיָה בָּהּ חֶרֶס מַחֲזִיק רְבִיעִית -

כֻּלָּהּ מִטַּמָּא בְּמַגָּע, וּכְנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בָּאֲוִיר.

ברטנורא משנה ד

חבית שנתרועעה. כמו כותל רעוע. שלא נפלו חרסיה אבל היא רעועה כל כך שאם יטלטלוה וחצי קב גרוגרות בתוכה תשבר לגמרי. וטהורה היא כדאמרינן לקמן באידך פרקין [מ"ב].

וטפלה. שטח פניה.

בגללים. כדי שלא יפלו החרסים.

נשברה. שנפלו החרסים ודיבק השברים בקולן של סופרים. או שהביא חרסים ממקום אחר ודבקן ואחר כך טפלן בגללים, טהורה. והוא הדין טפלן בטיט, כל זמן שלא חזר וצרפה בכבשן.

חרס מחזיק רביעית. וכגון שהחרס בא מחבית המחזקת מלוג ועד סאה, דשיעורה ברביעית כדפרישנא לעיל.

כולן מטמאין במגע. דכולן נעשים יד לאותו חרס, ומטמאין משום יד. וכנגדו בלבד מטמא באויר, דאין אויר ליד כלי חרס.

משנה ה

הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶס הַבָּרִיא -

רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - מְטַמְּאִים;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטּוֹפֵל אֶת הַבָּרִיא - טָהוֹר,

וְאֶת הָרָעוּעַ - טָמֵא.

וְכֵן בְּחִדּוּק הַקֵּרוּיָה.

ברטנורא משנה ה

כלי חרס הבריא. שאינו לא רעוע ולא שבור.

מטמאין. אם נטמא הכלי מאוירו, טמאים אוכלים ומשקים שנגעו בטפילה, מפני שהיא חשובה ככלי עצמו.

הטופל את הבריא טהור. דדוקא הכלי רעוע שצריך לאותה טפילה הוא דחשיבה הטפלה ככלי ונטמאו האוכלים הנוגעים בה כשהכלי טמא, אבל טפילת הבריא אינה חשובה ככלי. והלכה כחכמים.

וכן בחידוק קרויה. כשם שנחלקו רבי מאיר ורבי שמעון עם חכמים בטפילת הבריא, כך נחלקו בחידוק קרויה, והיא דלעת יבשה וחלולה ששואבין בה מים, ורגילים להדק סביבותיה בעגול של עץ או של ברזל כדי שלא תשבר אם תגוף באבן.

דרבי מאיר ורבי שמעון דמטמאין בטפילת הבריא מטמאין אף בזו, ואפילו היתה הקרויה בריאה.

וחכמים אומרים אם היתה הקרויה בריאה ואינה צריכה לעוגל זה לא חשיב העוגל כגופה של קרויה, ואם נטמאת הקרויה לא נטמא העוגל.

משנה ו

יַבְּלִית שֶׁטּוֹפְלִין בָּהּ הַפִּטָּסִין,

הַנּוֹגֵעַ בָּהּ - טָמֵא.

מְגוּפַת חָבִית אֵינָהּ חִבּוּר.

הַנּוֹגֵעַ בְּטִפּוּלוֹ שֶׁל תַּנּוּר - טָמֵא.

ברטנורא משנה ו

יבלית. מין עשב ששמו יבלא. ורגילין לטוח בו הכדות הגדולות שלא יפלטו היין שמזיעין.

פטסין. כדות גדולות. כמו הללו בעלי פטסין דבמסכת ביצה [דף טו.].

משנה ז

מֵחַם שֶׁטְּפָלוֹ בְּחֹמֶר וּבְחַרְסִית,

הַנּוֹגֵעַ בַּחֹמֶר - טָמֵא, וּבַחַרְסִית - טָהוֹר.

קֻמְקוּם שֶׁנִּקַּב וַעֲשָֹאוֹ בְּזֶפֶת -

רַבִּי יוֹסֵי - מְטַהֵר,

שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אֶת הַחַמִּין כְּצוֹנֵן.

וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּכְלֵי זֶפֶת:

כְּלֵי נְחֹשֶׁת שֶׁזְּפָתָן - טְהוֹרִין.

וְאִם לְיַיִן - טְמֵאִין.

ברטנורא משנה ז

מיחם. כלי שמחממים בו המים.

בחומר. טיט עב.

חרסית. דק כחרס. ויש מפרשים, כתישת חרסים.

הנוגע בחומר טמא. לפי שהוא נדבק ומתחבר במיחם וחשוב כעצמו של כלי, הלכך אם נטמא המיחם נטמא החומר שסביבו כמותו, והאוכלים הנוגעים בחומר טמאים.

ובחרסית טהור. דחרסית אינו נדבק ומפריך ונפיל, ולא חשיב כעצמו של כלי.

קומקום. יותר גדול ממיחם. ובלע"ז קוראין לו קומקומ"ו.

שאינו יכול לקבל את החמין. שהזפת ניתך ונמס במים חמין. ואף על פי שיכול לקבל את הצונן אינו חשוב כלי וטהור.

וכן היה אומר בכלי זפת. כלים העשוים מן הזפת עצמו, שהן טהורין, הואיל ואין יכולין לקבל את החמין כצונן.

ורבותי פירשו, בכלי זפת, בכלים הזפותים, ומפרש ואזיל כיצד, כלי נחושת שזפתן טהורים. אם היו הכלים טמאים ונגע אדם או אוכלין ומשקין בזפת, טהורים, דאין הזפת חיבור ואינו נחשב כעצמו של כלי.

ואם ליין. ואם זפתן מתחלה לשום בתוכן יין ואין דעתו להשתמש בהן בחמין כלל.

טמאין. דאז הוי הכלי צריך לזפת והוי זפת חיבור.

משנה ח

חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וַעֲשָֹאָהּ בְּזֶפֶת יָתֵר מִצָּרְכָּהּ,

הַנּוֹגֵעַ בְּצָרְכָּהּ - טָמֵא,

יָתֵר מִצָּרְכָּהּ - טָהוֹר.

זֶפֶת שֶׁנָּטְפָה עַל הֶחָבִית,

הַנּוֹגֵעַ בָּהּ - טָהוֹר.

מַשְׁפֵּךְ שֶׁל עֵץ וְשֶׁל חֶרֶס שֶׁפְּקָקוֹ בְּזֶפֶת -

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה - מְטַמֵּא.

רַבִּי עֲקִיבָא - מְטַמֵּא בְּשֶׁל עֵץ, וּמְטַהֵר בְּשֶׁל חֶרֶס.

רַבִּי יוֹסֵי - מְטַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם.

ברטנורא משנה ח

יותר מצרכה. כנגד הנקב הוא צורכה, ומה שהוא שלא כנגד הנקב הוי יותר מצרכה, ולא חשיב חיבור, כיון דלא צריך לחבית.

ורמב”ם פירש, יותר מצרכה כגון שעשה הסתימה עבה ביותר עד שיוכל להנטל ממנה ותשאר סתומה, ואפילו הכל כנגד הנקב.

זפת שנטיפה על החבית. שאינה נקובה.

הנוגע בה. בטיפת הזפת.

טהור. אף על פי שהחבית טמאה. שאין הזפת חיבור לחבית כיון שאין החבית צריכה לה.

שפקקן בזפת. שסתם פי הנקב של המשפך העשוי להכניס ממנו יין לחבית.

רבי אלעזר בן עזריה מטמא. דחשיב ליה סתימה, בין בשל עץ בין בשל חרס.

ורבי עקיבא מטמא בשל עץ. מפני שהזפת הוא מינו, שהזפת יוצא מן העץ.

ומטהר בשל חרס. שאינו מינו ולא חשיב חיבור. ולא דמי סתימת פי המשפך לסתימת נקב החבית דחשיב חיבור, לפי שהנקב שבפי המשפך שעשאו היוצר מתחלה חלק הוא ונקלף הזפת ממנו ואינו מתקיים, אבל חבית שניקבה לאחר שהוסקה בכבשן אי אפשר לנקב להיות חלק ושוה ואין הזפת נקלף ממנו.

אי נמי, נקב שבפי המשפך סופו להסיר סתימתו כשירצה לשפוך יין בחבית, הלכך לא חשיבא סתימה אלא במשפך של עץ לפי שהוא מינו, אבל חבית שניקבה אין סופו להסיר הסתימה.

רבי יוסי מטהר בשניהם. דסתימת פי המשפך לא חשיבא סתימה, והרי הוא כאילו לא נסתם ואין לו בית קבול. והלכה כרבי עקיבא.