כלים, פרק ד

משנה א

הַחֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי אָזְנוֹ,

אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ חִדּוּד וְהַחִדּוּד מַכְרִיעוֹ -

טָהוֹר.

נִטְּלָה הָאֹזֶן, נִשְׁבַּר הַחִדּוּד -

טָהוֹר.

רַבִּי יְהוּדָה - מְטַמֵּא.

חָבִית שֶׁנִּפְחֲתָה וְהִיא מְקַבֶּלֶת עַל דַּפְנוֹתֶיהָ,

אוֹ שֶׁנֶּחְלְקָה כְּמִין שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת -

רַבִּי יְהוּדָה - מְטַהֵר,

וַחֲכָמִים - מְטַמְּאִין.

ברטנורא משנה א

החרס שאינו יכול לעמוד. כגון חרס הפורש מן החבית ומן הקדירה במקום האוזן, ואינו יכול לעמוד בלא סמיכה מפני כובד האוזן שמכביד ומכריעו, או מפני שהיה בו חידוד שהוא חד בתחתיתו ואינו יכול לשבת שלא מסומך.

נטלה האוזן טהור. דכלי חרס כיון שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם.

ורבי יהודה מטמא. דלית ליה הך סברא.

או שנחלקה. לארכה כמין שתי עריבות, ואינה יכולה לישב על תחתיה אלא על דפנותיה.

רבי יהודה מטהר. דסבר רבי יהודה דהא דתנן הדקים שבכלי חרס יושבים שלא מסומכים שהן טמאים, היינו מן השוליים ולא מן הדפנות, שצריך שיהיה שבר הכלי יושב על שוליו כדרך שיושב כשהוא שלם.

וחכמים מטמאין. דסברי כלים עשויין להושיבן על דפנותיהן לפרקים.

משנה ב

חָבִית שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִטַּלְטֵל

בַּחֲצִי קַב גְּרוֹגְרוֹת -

טְהוֹרָה.

גִּסְטְרָא שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת מַשְׁקִין,

אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת אֹכָלִין - טְהוֹרָה,

שֶׁאֵין שִׁירַיִן לְשִׁירַיִן.

ברטנורא משנה ב

ואינה יכולה להטלטל בחצי קב גרוגרות. מתוך שהיא רעועה והגרוגרות מכבידים נשברת לגמרי בטלטולה. ולכך שיערו בחצי קב, דהוא שיעור סעודה אחת. דקב גרוגרות הוא שיעור שתי סעודות, כדמוכח בסוף מסכת פאה גבי אין פוחתין לעני בגורן מקב גרוגרות. וכל דלא חזיא לטלטל בה שיעור סעודה אחת כשבורה דמיא.

גיסטרא. כלי חרס שנחלק לשנים. ונעשה גיסי תרי.

שאין שיריים לשיריים. כלי שלם חסים עליו ומשום סדק פורתא לא שדו ליה, ומביאין שיריים של כלי דהיינו שבר כלי ומשימין תחתיו, אבל שבר כלי מכי נסדק במוציא משקה משדא שדו ליה, שאין אומרים הבא שבר כלי אחר להניח תחת שבר כלי זה.

משנה ג

אֵיזוֹ הִיא גִּסְטְרָא?

כָּל שֶׁנִּטְּלוּ אָזְנֶיהָ.

הָיוּ בָּהּ חִדּוּדִים יוֹצְאִין,

כָּל הַמְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים -

מִטַּמֵּא בְּמַגָּע, וּכְנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בָּאֲוִיר;

וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים -

מִטַּמֵּא בְּמַגָּע, וְאֵין כְּנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בָּאֲוִיר.

הָיְתָה מֻטָּה עַל צִדָּהּ כְּמִין קַתֶּדְרָה,

כָּל הַמְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים -

מִטַּמֵּא בְּמַגָּע, וּכְנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בָּאֲוִיר;

וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים -

מִטַּמֵּא בְּמַגָּע, וְאֵין כְּנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בָּאֲוִיר.

שׁוּלֵי קֻרְפָיוֹת וְשׁוּלֵי קוֹסִים הַצִּידוֹנִיִּים,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לֵישֵׁב שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין -

טְמֵאִין, שֶׁלְּכָךְ נַעֲשׁוּ מִתְּחִלָּתָן.

ברטנורא משנה ג

כל שנטלו אזניה. חשובה גסטרא, ואפילו היא שלימה, הואיל ואין לה אזנים לטלטלה ממקום למקום. ואם נתרועעה, שיעורה כמוציא משקה.

היו בה חדודים. סתם חרס שנשבר יוצאין ממנו חידודים. כמו [איוב מ"א כ"ב] חדודי חרס.

כל המקבל עמה בזיתים. אם אין כזית יוצא בין חידוד לחידוד, חשוב תוך כמו הגסטרא עצמה ומטמא אפילו באויר. אבל אם יוצא זית מבינתים, אינו מטמא באויר. אבל מטמא במגע מטעם יד.

היתה מוטה על צדה. שנחלקה לארכה כמין עריבה ואינה יושבת אלא על דפנותיה ויש לה חידודים.

כל המקבל עמה בזיתים. כדרך שמטמאה כשיושבת על שוליה, כך מטמאה יושבת על צדה. וסתם מתניתין כחכמים דלעיל דמטמאין בחבית שנחלקה כמין שני עריבות.

קתדרא. כסא של נשים ההולכות על העגלה.

קורפיות. על שם מקומן. והן כלים חדים שאין יושבים שלא מסומכין.

וקוסים. לשון קשות הנסך. ובסנהדרין הגונב את הקסוא והוא שם לכלי שרת. וקוסין הן מיני כלים ששוליהן חדין וכשמבשלים בהן מניחין אותן על כלי ברזל שקורין טריפיד"י בלע"ז, וכשמורידים אותן סומכין אותן באפר הכירה.

הצידונין. שנעשים בצידון.

משנה ד

כְּלִי חֶרֶשׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׁלשׁ שְֹפָיוֹת,

הַפְּנִימִית עוֹדֶפֶת - הַכֹּל טָהוֹר;

הַחִיצוֹנָה עוֹדֶפֶת - הַכֹּל טָמֵא;

הָאֶמְצָעִית עוֹדֶפֶת -

מִמֶּנָּה וְלִפְנִים טָמֵא, מִמֶּנָּה וְלַחוּץ טָהוֹר.

הָיוּ שָׁווֹת -

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוֹלְקִין הָאֶמְצָעִית;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַכֹּל טָהוֹר.

כְּלֵי חֶרֶס מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה?

מִשֶּׁיִּצָּרְפוּ בַּכִּבְשָׁן, וְהִיא גְּמָר מְלַאכְתָּן.

ברטנורא משנה ד

שפאיות. מלשון שפה. שיש לו שלוש שפתות לפיו ואויר בינתים. בין שפה לשפה.

הפנימית עודפת הכל טהור. כל מה שהוא חוץ ממנה נחשב כגבו של כלי ואין כלי חרס מיטמא מגבו. אבל מה שבתוך הפנימית טמא.

החיצונה עודפת הכל טמא. דהוי חוצה לה כגבו של כלי ולפנים ממנה חשוב תוך. וכן אם אמצעית גבוהה, ממנה ולחוץ חשוב גב ולפנים חשוב תוך, שהכלי מתמלא עד הגבוהה.

היו שוות. שאין אחת מן השפתות עודפת על חברתה.

וחכמים אומרים הכל טהור. השפה שנפלה הטומאה באוירה בלבד היא טמאה, והשאר הכל טהור. וכן הלכה.

משיצרפם בכבשן. וקודם צירוף הן כלי אדמה ואין מיטמאין.

והוא גמר מלאכתן. ואע"ג דלאחר צירוף הכבשן צריכין תיקון למרחן להחליקן ולהשוות שפתן, אעפ"כ משיצרפם בכבשן חשיב נגמרה מלאכתן ומיטמאין.