כלים, פרק ז

משנה א

הַקַּלָּתוּת שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים

שֶׁנִּפְחֲתָה פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה טְפָחִים -

טְמֵאָה,

שֶׁהוּא מַסִּיק מִלְּמַטָּן וּקְדֵרָה בְּשֵׁלָה מִלְמַעְלָן;

יָתֵר מִכָּאן - טְהוֹרָה.

נָתַן אֶבֶן אוֹ צְרוֹר - טְהוֹרָה.

מֵרְחָהּ בְּטִיט -

מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא.

זוֹ הָיְתָה תְּשׁוּבַת רַבִּי יְהוּדָה,

בַּתַּנּוּר שֶׁנְּתָנוֹ עַל פִּי הַבּוֹר אוֹ עַל פִּי הַדּוּת.

ברטנורא משנה א

הקלתות של בעלי בתים. בסיס העשוי לכירה ומקום מושבה נקרא קלת.

שנפחתה. קרקעיתה. והיה עומק הפחת פחות משלושה טפחים, הרי הכירה מקבלת טומאה, שאם יסיק בפחת מלמטה תתבשל הקדרה שבכירה מלמעלה.

יתר מכאן. אם היה הפחת עמוקה יותר משלושה טפחים.

טהורה. שהרי האש רחוקה מן הקדירה שבכירה ואינה מתבשלת.

נתן אבן או צרור. על מקום הפחת כדי שלא יהיה עומק הפחת שלושה טפחים, טהורה, לפי שאינה חשובה מקרקעית הכירה.

מרחה. לאבן זו בטיט.

מקבלת טומאה. הכירה, מכאן ולהבא. שאבן זו מקרקעית הכירה היא נחשבת, והרי אין עומק הפחת שלושה טפחים.

וזו היא תשובת רבי יהודה. כשנחלקו רבי יהודה וחכמים לעיל בפרק תנור תחלתו ארבעה.

בתנור שנתנו על פי הבור ועל פי הדות. מכאן הביא רבי יהודה ראיה לדבריו, דכי היכי דבעינן הכא שיהא מסיק מלמטה וקדרה בשלה מלמעלה, הכי נמי בעינן התם.

משנה ב

דָּכוֹן שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל קְדֵרוֹת -

טָהוֹר מִשּׁוּם כִּירָה, וְטָמֵא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל.

הַצְּדָדִין שֶׁלּוֹ -

הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם אֵינוֹ טָמֵא מִשּׁוּם כִּירָה.

הָרַחַב שֶׁלּוֹ -

רַבִּי מֵאִיר - מְטַהֵר,

וְרַבִּי יְהוּדָה - מְטַמֵּא.

וְכֵן הַכּוֹפֶה אֶת הַסַּל וְעוֹשֶֹה עַל גַּבָּיו כִּירָה.

ברטנורא משנה ב

דכון. לשון מקום. כמו דוך פלן [ברכות יח.]. והוא מקום בולט מן הכירה שכשמוציאין הקדרה מן הכירה מושיבין אותה על אותה הבליטה, ופעמים יש לו בית קבול שתי קדירות או שלוש.

טהור משום כירה. דאם נטמאת הכירה לא נטמא הוא.

אי נמי, אינו מטמא במחובר ככירה.

הצדדים שלו. כותליו של דכון שאינן מן הכירה.

הרחב שלו. הוא כותל הכירה עצמה לצד בית קיבולו של דכון. ולפי שהדכון מרחיב והולך לצד הכירה קרי לה רחב.

רבי מאיר מטהר. דלא חשיב ככירה.

ורבי יהודה מטמא. דחשיב ככירה. והלכה כרבי יהודה.

וכן הכופה את הסל. ובנה על גביו כיר,. ובולט חוץ לכירה. והסל הוא מטמא משום כלי עץ, וכשבנה עליו כירה ורוחב הסל בולט חוץ לדופני הכירה ושופתים קדרות על אותה הבליטה, דינו כדכון.

משנה ג

כִּירָה שֶׁנֶּחְלְקָה לְאָרְכָּהּ - טְהוֹרָה;

וּלְרָחְבָּהּ - טְמֵאָה.

כֻּפָּח שֶׁנֶּחֱלַק בֵּין לְאָרְכּוֹ בֵּין לְרָחְבּוֹ - טָהוֹר.

חֲצַר הַכִּירָה,

בִּזְמַן שֶׁהִיא גְּבוֹהָה שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת -

מִטַּמְּאָה בְּמַגָּע וּבָאֲוִיר.

פְּחוּתָה מִכָּאן -

מִטַּמְּאָה בְּמַגָּע וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה בָּאֲוִיר.

כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ?

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: נוֹתֵן אֶת הַשְּׁפוּד מִלְמַעְלָן לְמַטָּן,

וּכְנֶגְדּוֹ מִטַּמְּאָה בָּאֲוִיר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: נִטְמְאָה הַכִּירָה - נִטְמֵאת הֶחָצֵר;

נִטְמְאָה הֶחָצֵר - לא נִטְמֵאת הַכִּירָה.

ברטנורא משנה ג

כירה שנחלקה לארכה טהורה. כירה מקום שפיתת שתי קדרות. וכשנחלקה לארכה בטלו שתי שפיתות, ואם נחלקה לרחבה שתי שפיתות קיימות זו לבדה וזו לבדה.

כופח. מקום שפיתת קדרה אחת. ובין שנסדק לארכו בין שנסדק לרחבו בטל מקום השפיתה.

חצר הכירה. כעין מחבת גדולה של חרס והכירה יושבת באמצע מחוברת לחצר.

שלוש אצבעות. שכותלי החצר גבוהים שלוש אצבעות. כשם ששיעור כירה תחלתה שלוש, כדתנן לעיל בפרק התנור, כך שיעור חצר הכירה גבהו אין פחות משלוש, ופחות משלוש אין אויר שלה חשוב. ומיהו מטמאה במגע מדרבנן.

אי נמי, משום דהוי כמו יד לכירה, ויד יש לו מגע ואין לו אויר.

כיצד משערין אותה. משום דכירה גבוהה מחצר הרבה וצריכים אנו לשער מה נחשב אויר החצר.

נותן את השפוד. ראשו אחד על כותל החצר הנמוך וראשו אחר על כותל הכירה הגבוה, וכל שלמטה מן השפוד אם נתלה שם שרץ אף על פי שהוא למעלה מכותלי החצר כאילו נתלה למטה, דכל זה נחשב אויר החצר.

לא נטמאת הכירה. דחצר טפלה לכירה, ואין כירה טפלה לחצר. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

משנה ד

הָיְתָה מֻפְרֶשֶׁת מִן הַכִּירָה,

בִּזְמַן שֶׁהִיא גְּבוֹהָה שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת -

מִטַּמְּאָה בְּמַגָּע וּבָאֲוִיר;

פְּחוּתָה מִכָּאן, אוֹ שֶׁהָיְתָה חֲלָקָה - טְהוֹרָה.

פִּטְפּוּטֵי כִירָה,

שְׁלשָׁה שֶׁל שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת -

מִטַּמְּאִים בְּמַגָּע וּבָאֲוִיר.

פָּחוֹת מִכָּאן -

כָּל שֶׁכֵּן הֵן טְמֵאִים, וַאֲפִלּוּ הֵן אַרְבָּעָה.

ברטנורא משנה ד

היתה מופרשת. שלא בנה האומן מתחלה החצר והכירה מחוברים יחד, אלא זו לעצמה וזו לעצמה.

חלקה. בלא בית קיבול כלל. וזו ואין צריך לומר זו קתני.

פטפוטי כירה. רגלי הכירה, שהם שלושה רגלים והם גבוהים שלוש אצבעות, נחשבים ככירה ומיטמאים במגע ובאויר ככירה עצמה, וכל שכן אם הן פחותים משלוש אצבעות שהם נידונים ככירה.

ואפילו הן ארבעה. רגלים, נידונים ככירה.

משנה ה

נִטַּל אֶחָד מֵהֶן -

מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע וְאֵינָם מִטַּמְּאִים בָּאֲוִיר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מְטַהֵר.

עָשָֹה שְׁנַיִם זֶה כְּנֶגֶד זֶה -

מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע וּבָאֲוִיר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מְטַהֵר.

הָיוּ גְּבוֹהִין מִשָּׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת,

מִשָּׁלשׁ וּלְמַטָּן - מִטַּמְּאִים בְּמַגָּע וּבָאֲוִיר;

מִשָּׁלשׁ וּלְמַעְלָן -

מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין בָּאֲוִיר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מְטַהֵר.

הָיוּ מְשׁוּכִים מִן הַשָֹּׂפָה,

בְּתוֹךְ שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת -

מִטַּמְּאִים בְּמַגָּע וּבָאֲוִיר;

חוּץ מִשָּׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת -

מִטַּמְּאִים בְּמַגָּע, וְאֵינָם מְטַמְּאִים בָּאֲוִיר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מְטַהֵר.

ברטנורא משנה ה

ניטל אחד מהן. היו שלושה וניטל אחד מהן, אכתי חזו קצת להיות שופת עליהם את הקדירה וחשיב כנתוץ ולא כנתוץ, הלכך מיטמאים במגע ואין מיטמאין באויר.

ורבי שמעון מטהר. שהיה רבי שמעון אומר כל פטפוטי כירה שאין מיטמאין באויר אין מיטמאין במגע. ואין הלכה כרבי שמעון.

עשה שנים. עשה האומן מתחלתה הכירה בשני פטפוטין.

מיטמאים במגע ובאויר. דהוו להו כשתי אבנים שעשאן כירה, דתנן לעיל שהיא טמאה.

היו גבוהים. הפטפוטים.

ורבי שמעון מטהר. אותו העודף על שלוש אצבעות ולמעלה, בין במגע בין באויר. דכל פטפוט למעלה משלוש אצבעות לא חשיב ככירה.

היו משוכים מן השפה. כמין בליטות עשויין בגוף הכירה, ומאותן בליטות נמשכין הפטפוטין שהן רגלי הכירה, והשתא נמצאים הפטפוטים חוץ מן השפה. ומה שיש מהן בתוך שלוש לשפה נחשב ככירה עצמה ומיטמא במגע ובאויר, ובמה שיש מהן מחוץ לשלוש בהא פליגי רבי מאיר ורבי שמעון. ובכולהו הלכה כרבי מאיר.

משנה ו

כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָן?

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן אֶת הַכַּנָּה בֵּינֵיהֶן,

מִן הַכַּנָּה וְלַחוּץ - טָהוֹר;

מִן הַכַּנָּה וְלִפְנִים, וּמְקוֹם הַכַּנָּה - טָמֵא.

ברטנורא משנה ו

כיצד משערין אותם. לפי שהפטפוטים רחוקים זה מזה, וכשנמצא שרץ ביניהם אין אנו יכולים לדעת אם הוא בתוך שלוש לשפה וטמא, או חוץ לשלוש וטהור לרבי מאיר באויר ולרבי שמעון בין במגע בין באויר. הלכך מודד לפטפוט זה שלוש אצבעות מן השפה, וכן לשני, ונותן האמה שמסרגלים בה את הספרים בינתים מזה לזה, והיא נקראת כנה, ומסרגל, ומן הסרגל ולפנים טמא, דהיינו נמי מקום הכנה, ומן הסרגל ולחוץ טהור.