כלים, פרק ט

משנה א

מַחַט אוֹ טַבַּעַת שֶׁנִּמְצְאוּ בִּנְחֻשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר,

נִרְאִין אֲבָל לא יוֹצְאִין,

אִם אוֹפֶה אֶת הַבָּצֵק וְהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן -

טָמֵא.

בְּאֵיזֶה בָּצֵק אָמְרוּ?

בְּבָצֵק הַבֵּינוֹנִי.

נִמְצְאוּ בִּטְפֵלַת הַתַּנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל,

אִם בְּטָמֵא - טְמֵאִין;

וְאִם בְּטָהוֹר - טְהוֹרִים.

נִמְצְאוּ בִּמְגוּפַת הֶחָבִית,

מִצִּדֶּיהָ - טְמֵאִים;

מִכְּנֶגֶד פִּיהָ - טְהוֹרִים.

נִרְאִין בְּתוֹכָהּ, אֲבָל לא לַאֲוִירָהּ -

טְהוֹרִין.

שׁוֹקְעִים בְּתוֹכָהּ, וְתַחְתֵּיהֶם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם -

טְהוֹרִין.

ברטנורא משנה א

מחט או טבעת. טמא.

שנמצאו בנחושתו של תנור. ברצפת הקרקע שהתנור מחובר בה.

נראין. בתנור.

אבל לא יוצאין. בחלל התנור. כגון שבלועים בעובי הרצפה של הקרקע ונראין באוירו של תנור אבל אין בולטין לתוכו.

אם אופה הוא את הבצק. אם בשעה שמדביק הפת לתוכו נוגע הבצק במחט או בטבעת, נחשב כאוירו של תנור וטמאוהו. ואם לאו, טהור, דתוכו כתב רחמנא, והאי לאו תוכו הוא. וכגון שהיו שם בלועים ברצפה קודם שחיברו התנור שם, דאם הכניסו אותם דרך פיו של תנור, משנכנסו לאוירו נטמא התנור.

בבצק הבינוני. לא שבלילתו רכה, שירד למטה לסדקין. ולא שבלילתו קשה, שאינו נדבק.

בטפילת התנור. היא הטפילה של טיט שעושים סביב התנור לעבותו כדי שיחזיק חומו.

מוקף צמיד פתיל. ומונח באוהל המת.

בטמא. אם התנור טמא.

טמאים. המחט והטבעת הנמצאים בטפילה של תנור.

ובטהור טהורים. דכיון שהתנור מוקף צמיד פתיל וניצול, גם הם ניצולים עמו, דבטילי לגבי טפילה.

נמצאו במגופת החבית. בטיט שרגילין לעשות בו כיסוי על פי החבית.

מצדיה. של חבית.

טמאים. שאין צדי החבית צריכים לטיט.

מכנגד פיה. אם המחט והטבעת נמשכים כנגד פי החבית.

טהורין. ובלבד שיהיו בתוך הטיט של מגופה ולא יכנסהו לאויר החבית. ואף על פי שהם נראים מתוכה, הואיל ואין נכנסין לאוירה טהורין.

שוקעים בתוכה ותחתיהן כקליפת השום. אם היה בין המחט והטבעת ובין אויר החבית מחיצה דקה כקליפת השום, שנמצא שהן בלועים לתוך המגופה ואין נכנס לאויר החבית כלל, טהורים, דבטילי לגבי המגופה. אבל אם נכנסים לתוך החבית, טמאים, שאין צמיד פתיל מציל באוהל המת אלא על כלי חרס ואוכלים ומשקים, דברים שאין להם טהרה במקוה, אבל על כלי מתכות כגון מחט וטבעת שיש להן טהרה במקוה, אין צמיד פתיל מציל בהן, הלכך אם נכנסים בתוך אויר החבית, שאין בטלים לגבי מגופה, אין ניצולים בצמיד פתיל. כך נראית בעיני פירוש משנה זו.

ורבותי לא פירשוה כך. ופירושם לא ידעתי להעמידו מכוון ולכך לא כתבתיו.

משנה ב

חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּמְנִיקִית בְּתוֹכָהּ,

מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְּאֹהֶל הַמֵּת -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין, וּמְנִיקִית טְמֵאָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מְנִיקִית טְהוֹרָה.

חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

ברטנורא משנה ב

ומניקת בתוכה. כמין קנה חלול עשוי ממתכת. שנותנים ראשו אחד בנקב החבית ומוצץ בפיו מראשו השני ויוצאין כל המשקין שבחבית דרך אותה מניקת.

החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה. החבית של חרס, ומניקת שבתוכה של מתכת. הלכך החבית והמשקין שאין להם טהרה במקוה, ואי מטהרת להו והם של עם הארץ לא אתי חבר לאשתמושי בהו, שהרי הם בדלים ממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא, לא גזרו בהו רבנן, ונצולים בצמיד פתיל, אבל מניקת של מתכת שיש לה טהרה במקוה, אם תטהרנה אתי חבר לאשתמושי בה, שישאלנה מעם הארץ ויטבילנה ויעריב שמשה וישתמש בה, כסבור אין בה אלא משום מגע טמא, והוא לא ידע שהיתה באוהל המת וצריכה הזאה שלישי ושביעי. ואף על פי שהיתה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, אין צמיד פתיל של כלים של עם הארץ מצילין מן הטומאה אצל חבר, שכל כליו של עם הארץ הם בחזקת טומאה אצל חבר וכלי טמא אינו מציל בצמיד פתיל, שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרס הטהור בלבד. ואילו באו חכמים לגזור שלא יציל שום כלי חרס של עם הארץ בצמיד פתיל, לא היו עמי הארצות מקבלין מהן, לפי שהן סבורין שהן בקיאין ושומרין כליהן בטהרה.

הלכך בכלי חרס ואוכלים ומשקין שאין להן טהרה במקוה, כשהיו בתוך צמיד פתיל של כלי עם הארץ אומרים להן טהורים הן וישתמשו בהן הן שמחזיקין כליהן בחזקת טהורים, ואין לחוש שמא ישאל החבר מהן, שהרי הן אצלו בחזקת טמאין ואין להן טהרה עולמית, אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל החבר מהם ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה שלישי ושביעי, עשו דין שוה לכל ואמרו דאין כלי שטף ניצול בצמיד פתיל.

ובית הלל אומרים אף מניקת טהורה. קודם ששמעו טעמן של בית שמאי לא היו יודעים מפני מה אוכלים ומשקין שבתוך צמיד פתיל טהורין וכלי מתכת טמאים, ולאחר ששמעו טעמן כדפרשינן חזרו להורות כדברי בית שמאי.

משנה ג

הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא לְמַטָּה מִנְּחֻשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר - טָהוֹר,

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: חַי נָפַל וְעַכְשָׁיו מֵת.

מַחַט אוֹ טַבַּעַת שֶׁנִּמְצְאוּ לְמַטָּה מִנְּחֻשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר -

טָהוֹר,

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר:

שָׁם הָיוּ עַד שֶׁלֹּא בָּא הַתַּנּוּר.

נִמְצְאוּ בְּאֵפֶר מַקְלֶה - טָמֵא,

שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה יִתְלֶה.

ברטנורא משנה ג

למטה מנחושתו של תנור. רצפה שמושיבין שם התנור. שהתנור עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שולים, ומתקנים לו רצפה בקרקע ומושיבין אותו שם, ואותה רצפה היא נחשתו של תנור.

חי נפל. ולא נטמא התנור. דאי מת נפל, היה התנור מיטמא באויר כשנפל דרך פיו של תנור. והא דלא תלינן שמא שם היה קודם שהושיבו שם התנור, לפי שלפעמים נמצא השרץ לח וניכר שמחדש מת והתנור יש ימים מרובים שהושיבוהו שם, והשתא אי אפשר לומר שהשרץ קדם שם לתנור, דאם כן מחום האש היה נשרף ונעשה אפר, אלא תלינן שמא חי נפל, ודרך שרצים לעשות חפירות בקרקע להטמן שם לפיכך נמצא למטה מנחשתו.

שם היו עד שלא בא התנור. קודם שהושיבוהו שם ולא ראה אויר התנור.

באפר מקלה. באפר שנעשה מחמת שריפת האש. והיינו למעלה בחלל התנור. ומשום דאשכחן עפר דאקרי אפר והכא באפר של שריפה משתעי, משום הכי תנא אפר מקלה לשון קלוי באש.

משנה ד

סְפוֹג שֶׁבָּלַע מַשְׁקִין טְמֵאִין וְנָגוּב מִבַּחוּץ,

וְנָפַל לַאֲוִיר הַתַּנּוּר - טָמֵא,

שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת.

וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל לֶפֶת וְשֶׁל גֶּמִי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ.

ברטנורא משנה ד

ונפל לאויר התנור טמא. דמשקין טמאין מטמאין כלי. ואף על פי שהמשקין בלועין לתוך הספוג, כפלוטים דמו, לפי שספוג עשוי להכניס ולהוציא בו.

וכן חתיכה של לפת ושל גמי. הוו כספוג. לפי שבגמי בודקין בו את היין והוי גם הוא עשוי להכניס ולהוציא כספוג. ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ה

חֲרָסִין שֶׁנִּשְׁתַּמַּשׁ בָּהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין וְנָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר,

הֻסַּק הַתַּנּוּר - טָמֵא,

שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת.

וְכֵן בְּגֶפֶת חֲדָשָׁה,

אֲבָל בִּישָׁנָה - טָהוֹר.

וְאִם יָדוּעַ שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶן מַשְׁקִין,

אֲפִלּוּ לְאַחַר שָׁלשׁ שָׁנִים - נִטְמָא.

ברטנורא משנה ה

חרסים שנשתמש בהן משקין טמאים. כגון עביט של מימי רגלים של זב ושל זבה שנשבר וחרסיו בלעו מימי רגליהם. ומיירי כגון שהדיחום במים שלוש פעמים שלא נשאר בהן משקה טמא. דאי לא הדיחום, נטמא התנור מחמת המשקים הדבוקין בדפנותיו כאילו הן בעין.

שסוף משקה לצאת. כלומר, דרך משקה לצאת ע"י ליבון החרסים, וכיון שהיו אלו החרסים בתנור בשעת הסיקו יצאו המשקין מהן וטמאו התנור מאוירו.

גפת. פסולת של זיתים לאחר שהוציאו שמנן.

חדשה. תוך שנים עשר חודש.

ישנה. לאחר שנים עשר חודש, דבסתמא יצא כל המשקה שבהן.

משנה ו

הַגֶּפֶת וְהַזַּגִּין שֶׁנַּעֲשׁוּ בְּטַהֲרָה וְהִלְּכוּ עֲלֵיהֶם טְמֵאִים,

וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין -

טְהוֹרִין,

שֶׁמִּתְּחִלָּתָן נַעֲשׁוּ בְּטַהֲרָה.

כּוּשׁ שֶׁבָּלַע אֶת הַצִּנּוֹרָא, מַלְמָד שֶׁבָּלַע אֶת הַדָּרְבָן,

לְבֵנָה שֶׁבָּלְעָה אֶת הַטַּבַּעַת, וְהֵן טְהוֹרִים,

נִכְנְסוּ לְאֹהֶל הַמֵּת - נִטְמָאוּ.

הִסִּיטָן הַזָּב - נִטְמָאוּ.

נָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר - טִמְּאוּהוּ.

נָגַע בָּהֶן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה - טָהוֹר.

ברטנורא משנה ו

והלכו עליהן טמאים. בני אדם טמאים.

טהורים. שלא נטמאו בדריסתן, כיון שלא נקרא עליהם שם טומאה בעולם.

כוש. פלך שהאשה טווה בו ויש ברזל עקום בראשו ושמו צינורא, ופעמים נשקע הברזל בתוך העץ וכולו מכוסה בעץ.

מלמד. מקל ארוך ובראשו כעין מסמר דק, ומדריכים בו הפרה לתלמיה, לכך הוא קרוי מלמד הבקר. והמסמר שבראשו קרוי דרבן, כמו דברי חכמים כדרבונות (קהלת י"ב י"א).  

ולבינה שבלעה את הטבעת. שגבל הטבעת בטיט הלבינה ונצרפה עמה בכבשן.

נכנסו לאןהל המת. כשהן בלועים וטמונים בתוך הכוש או בתוך המלמד או בתוך הלבינה.

נטמאו. שאין מציל באוהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך, והאי לא דמי אלא לעצם כשעורה הכרוך בסיב.

הסיטן הזב. אף על פי שלא נגע בהן אלא שהכריען.

נטמאו. שהזב מטמא בהיסט. אפילו המוקף צמיד פתיל מיטמא בהיסט, כל שכן האי.

נגע בהן ככר של תרומה. כשהן בלועין.

טהור. הככר. ואף על פי שהוא של תרומה ושני פוסל בו. ואפילו הברזל הבלוע הוא אב הטומאה לא אמרינן נעשה העץ המכסה אותו ראשון או שני ויהיה הככר שלישי ונפסל, אבל מטמאים את התנור ואף על פי שהן בלועין, לפי שהתנור מיטמא מאוירו ואפילו לא נגעה הטומאה בו, וטומאה בלועה מטמאתו כדפרישנא בפרקין דלעיל.

משנה ז

סְרִידָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל פִּי הַתַּנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל,

נִסְדַּק מִן הַתַּנּוּר לַסְּרִידָה -

שִׁעוּרוֹ מְלא פִּי מַרְדֵּעַ, שֶׁלֹּא נִכְנָס.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִכְנָס.

נִסְדְּקָה סְרִידָה -

שִׁעוּרוֹ כִּמְלא פִּי מַרְדֵּעַ נִכְנָס.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא נִכְנָס.

הָיָה עָגֹל, אֵין רוֹאִין אוֹתוֹ אָרֹךְ,

אֶלָּא שִׁעוּרוֹ כִּמְלא פִּי מַרְדֵּעַ נִכְנָס.

ברטנורא משנה ז

סרידה. כמין עריבה קטנה שהנחתום משתמש בה, והיא פשוטה ואינה מקבלת טומאה.

שהיא נתונה על פי התנור. וממורחת בטיט כדי להקיף בצמיד פתיל ולא יטמא התנור באוהל המת.

נסדק מן תנור לסרידה. היינו שנסדק המירוח.

מלוא פי מרדע שלא נכנס. המרדע הוא מלמד הבקר, ויש בהיקפו טפח ועביו שליש טפח, שכל שיש בעביו טפח יש בהקיפו שלושה טפחים. ושעור הסדק כשנסדק המירוח, לרבנן מלוא פי המרדע בשוה, ואף על פי שאין הנקב גדול שיכנס פי מרדע במלואו, הואיל ושוה הסדק מלוא פי המרדע אין כאן צמיד פתיל, ולרבי יהודה לעולם הוי צמיד פתיל עד שיהיה הסדק גדול שיכנס בו פי המרדע.

נסדקה סרידה עצמה. לרבנן קיל מכשנסדק המירוח, ולרבי יהודה קיל כשנסדק המירוח מנסדקה סרידה עצמה. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ח

תַּנּוּר שֶׁנִּקַּב מֵעֵינוֹ -

שִׁעוּרוֹ מְלא כוּשׁ, נִכְנָס וְיוֹצֵא, דּוֹלֵק.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא דּוֹלֵק.

נִקַּב מִצִּדּוֹ -

שִׁעוּרוֹ כִּמְלא כוּשׁ, נִכְנָס וְיוֹצֵא, שֶׁלֹּא דּוֹלֵק.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דּוֹלֵק.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִן הָאֶמְצַע - נִכְנָס; מִן הַצַּד - אֵינוֹ נִכְנָס.

וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּמְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּקְּבָה,

שִׁעוּרָהּ מְלא מִצָּה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן,

מִן הָאֶמְצַע - נִכְנָס; מִן הַצַּד - אֵינוֹ נִכְנָס.

וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בַּחֲצָבִים גְּדוֹלִים שֶׁנִּקְּבוּ,

שִׁעוּרָם מְלא מִצָּה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה,

מִן הָאֶמְצַע - נִכְנָס;

מִן הַצַּד - אֵינוֹ נִכְנָס.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׁוּ לְיַיִן,

אֲבָל אִם נַעֲשׁוּ לִשְׁאָר מַשְׁקִין,

אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא - טְמֵאִים.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בִּזְמַן שֶׁלֹּא נַעֲשׁוּ בִּידֵי אָדָם,

אֲבָל אִם נַעֲשׁוּ בִּידֵי אָדָם,

אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא - טְמֵאִים.

נִקָּבוּ,

הֶעָשׁוּי לְאֹכָלִין - שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים.

הֶעָשׁוּי לְמַשְׁקִים - שִׁעוּרָן בְּמַשְׁקִים.

הֶעָשׁוּי לְכָךְ וּלְכָךְ -

מַטִּילִים אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ

בְּצָמִיד פָּתִיל וּבְכוֹנֵס מַשְׁקֶה.

ברטנורא משנה ח

שנקב מעינו. עין של תנור, הוא הנקב שעושים בו כדי שיצא ממנו העשן. ומירחו עינו בטיט וסתמוהו וניקב אחר כך במקום המירוח.

נכנס ויוצא דולק. שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח.

ניקב מצדו. של עין.

וכן היה אומר במגופת החבית. וכן היה רבי שמעון אומר בכל הני, דדינם מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס. ואין הלכה כרבי שמעון.

מלוא מיצה שניה של שיפון. מלוא קשר שני של קנה של שיפון. שהשני דק מן הראשון ועבה יותר מן השלושה, שהקנה עב מלמטה ומתדקדק ועולה. שיפון, ויינ"א בלע"ז.

לשאר משקין. כגון שמן דבש וחלב.

אפילו כל שהן טמאים. אפילו נקב כל שהן אין מצילין בצמיד פתיל וטמאים.

שלא נעשו בידי אדם. שלא ניקבו במתכוין אלא מאליהן.

ניקבו העשוי לאוכלים שיעורו בזיתים. השתא מיירי בשנפחת הכלי עצמו וניקב. וכל הנך שיעורים דלעיל כשנפחתה סתימה שבפתחו.

שיעורן בזיתים. אם נפחת במוציא זית בעי מירוח, ובפחות מכאן לא בעי מירוח. ובגמרא במסכת שבת [צו.] מוכיח דכלי גדול שניקב במוציא רמון וכלי קטן שנפחת ברובו אין מירוח וסתימה מועילין בו, ושוב אינו מציל בצמיד פתיל כיון דבטל מתורת כלי. ואם מירחו נעשה כאוכלים שגבלן בטיט שאין הטיט מצילן.

שיעורן במשקין. בכונס משקה.

העשוי לכך ולכך. למשקין ולאוכלין.

מטילין אותו לחומרו. ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצמיד פתיל עד שיומרח.