מכישירין, פרק ג
משנה א
שַֹק שֶׁהוּא מָלֵא פֵּרוֹת וּנְתָנוֹ עַל גַּב הַנָּהָר,
אוֹ עַל פִּי הַבּוֹר, אוֹ עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, וְשָׁאֲבוּ,
כָּל שֶׁשָּׁאֲבוּ - בְּכִי יֻתַּן;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַמַּיִם -
בְּכִי יֻתַּן,
וְכָל שֶׁאֵינוֹ כְּנֶגֶד הַמַּיִם -
אֵינוֹ בְּכִי יֻתַּן.
ברטנורא משנה א
שק שהוא מלא. מעלות המערה. המלאה מים.
כל ששאבו. הפירות מלחלוחית המים, הרי זה בכי יותן. דניחא ליה שישאבו הפירות מן המים, שמתוך כך הן נראין גסים ונפוחים.
רבי יהודה אומר כל שהוא כנגד המים כו'. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ב
חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַמַּשְׁקִין,
אוֹ מְלֵאָה מַשְׁקִין וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַפֵּרוֹת, וְשָׁאֲבוּ,
כָּל שֶׁשָּׁאֲבוּ - בְּכִי יֻתַּן.
בְּאֵלּוּ מַשְׁקִים אָמְרוּ?
בַּמַּיִם, וּבַיַּיִן, וּבַחֹמֶץ;
וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין - טְהוֹרִין.
רַבִּי נְחֶמְיָה - מְטַהֵר בַּקִּטְנִית,
שֶׁאֵין הַקִּטְנִית שׁוֹאֶבֶת.
ברטנורא משנה ב
חבית. של חרס, או של כלי אבן הרכים שהן כחרס. אבל שאר כלים לא בלעו כל כך עד שיהיו הפירות שבתוכן שואבים.
שאבו. נתלחלחו הפירות ומשקה טופח עליהן.
הכי גרסינן, ושאר כל המשקים טהורים. שאר שבעה משקים המכשירים לקבל טומאה, טהורים הפירות שבתוך החבית אם נתלחלחו מהן. דדוקא מים ויין וחומץ שהן דקים וצלולים, הן נבלעין בחבית מפני דקותן, והפירות שואבים מהן. אבל שמן דבש חלב דם טל, הן עבין, ומפני עביין אינן יכולין להבלע בתוך הכלי כל כך עד שיהיו הפירות שבתוך החבית שואבים מהן, הלכך אינן בכי יותן.
שאין הקטנית שואבת. כגון פולים ואפונים וכיוצא בהן. ואין הלכה כרבי נחמיה.
משנה ג
הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן -
רַבִּי מֵאִיר - מְטַמֵּא.
רַבִּי יְהוּדָה - מְטַהֵר.
רַבִּי יוֹסֵי - מְטַהֵר בְּשֶׁל חִטִּים, וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל שְֹעוֹרִים,
מִפְּנֵי שֶׁהַשְֹּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת.
ברטנורא משנה ג
הרודה פת חמה. שנילושה במי פירות ולא הוכשרה לקבל טומאה.
רבי מאיר מטמא. כלומר הוכשר הלחם לקבל טומאה מחמת היין שנבלעו בו.
אי נמי, אם היה היין טמא, מטמא רבי מאיר מחמת היין טמא הנבלע בה.
רבי יוסי מטהר בשל חטים. והלכה כרבי יוסי.
משנה ד
הַמְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ וְנָתַן בּוֹ חִטִּים, וְטָנְנוּ,
אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם - בְּכִי יֻתַּן;
וְאִם מֵחֲמַת הַסֶּלַע - אֵינָן בְּכִי יֻתַּן.
הַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בָּעֲרֵבָה, נָתַן בָּהּ חִטִּים, וְטָנְנוּ,
אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם - בְּכִי יֻתַּן;
אִם מֵחֲמַת עַצְמָן - אֵינָן בְּכִי יֻתַּן.
הַמְטַנֵּן בַּחוֹל - הֲרֵי זֶה בְּכִי יֻתַּן.
מַעֲשֶֹה בְּאַנְשֵׁי הַמָּחוֹז שֶׁהָיוּ מְטִנִּין בַּחוֹל,
אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים:
אִם כָּךְ הֱיִיתֶם עוֹשִֹים,
לא עֲשִֹיתֶם טַהֲרָה מִימֵיכֶם.
ברטנורא משנה ד
המרבץ את ביתו. מזלף בו מים כדי שלא יעלה האבק.
וטננו. נתלחלחו. לשון אם היתה שדה מטוננת, שפירושו שדה לחה, בפרק קמא דמועד קטן [דף ו'].
אם מחמת הסלע. צור שמששת ימי בראשית, והוא רצפת הבית, ומתוך כך נתלחלחו החטים.
המטנן בחול. מטמין הפירות בחול כדי שיטננו, כלומר שיתלחלחו, שיקבלו מלחלוחית החול.
הרי זה בכי יותן. דאין חול בלא מים.
משנה ה
הַמְטַנֵּן בְּטִיט הַנָּגוּב -
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם יֶשׁ בּוֹ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ - בְּכִי יֻתַּן;
וְאִם לָאו - אֵינוֹ בְּכִי יֻתַּן.
הַמְרַבֵּץ אֶת גָּרְנוֹ -
אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נָתַן בָּהּ חִטִּים וְטָנְנוּ.
הַמְלַקֵּט עֲשָֹבִים כְּשֶׁהַטַּל עֲלֵיהֶם, לְהָטֵן בָּהֶם חִטִּים -
אֵינָן בְּכִי יֻתַּן;
אִם נִתְכַּוַּן לְכָךְ -
הֲרֵי זֶה בְּכִי יֻתַּן.
הַמּוֹלִיךְ חִטִּין לִטְחוֹן וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים,
אִם שָֹמַח - בְּכִי יֻתַּן;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְֹמוֹחַ,
אֶלָּא - אִם עָמַד.
ברטנורא משנה ה
נגוב. יבש.
אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו. הכי קאמר, אם נתן בה חטים אינו חושש שמא טננו.
כשהטל עליהם. כגון שהיה משכיר למלאכתו וליקט עשבים עם הטל שעליהם, אבל הוא לא נתכוין בשביל הטל.
להטן בהם חטים. להטמין בהם חטים כדי שיטננו.
אם נתכוין לכך. לטל שעליהן.
אי אפשר שלא לשמוח. שהרי היה צריך ללותתן.
אלא אם עמד. נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים.
משנה ו
הָיוּ זֵיתָיו נְתוּנִים בַּגַּג וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים,
אִם שָֹמַח - בְּכִי יֻתַּן;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְֹמוֹחַ,
אֶלָּא - אִם פָּקַק אֶת הַצִּנּוֹר, אוֹ אִם חִלְחֵל לְתוֹכָן.
ברטנורא משנה ו
פקק הצנור. סתם הצנור כדי שלא יצאו המים.
או אם חלחל לתוכו. שנענע וניער הזיתים במים שבתוך הצנור. דסבירא ליה לרבי יהודה שאין המחשבה מועלת להכשיר עד שיעשה מעשה לגלות המחשבה שבלבו. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ז
הַחַמָּרִין שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בַּנָּהָר וְנָפְלוּ שַֹקֵּיהֶם לַמַּיִם,
אִם שָֹמְחוּ - בְּכִי יֻתַּן;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְֹמוֹחַ,
אֶלָּא - אִם הָפְכוּ.
הָיוּ רַגְלָיו מְלֵאוֹת טִיט, וְכֵן רַגְלֵי בְהֶמְתּוֹ, עָבַר
בַּנָּהָר,
אִם שָֹמַח - בְּכִי יֻתַּן;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְֹמוֹחַ,
אֶלָּא - אִם עָמַד וְהֵדִיחַ.
בָּאָדָם וּבִבְהֵמָה טְמֵאָה - לְעוֹלָם טָמֵא.
ברטנורא משנה ז
אם הפך השקים. לצד אחר, כדי שישורו במים משני צדדין, אז הוכשרו.
אם עמד והדיח. אם עמד במים להדיח רגלי בהמתו, אז מכשירים מים העולים ברגליהם אם נפלו על הפירות.
באדם ובבהמה טמאה. מכשירין המים העולים ברגליהן בין הדיח בין לא הדיח. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ח
הַמּוֹרִיד אֶת הַגַּלְגַּלִּים וְאֶת כְּלֵי הַבָּקָר
בְּשָׁעַת הַקָּדִים לַמַּיִם, בִּשְׁבִיל שֶׁיָּחוּצוּ -
הֲרֵי זֶה בְּכִי יֻתַּן.
הַמּוֹרִיד בְּהֵמָה לִשְׁתּוֹת,
הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּפִיהָ - בְּכִי יֻתַּן;
וּבְרַגְלֶיהָ - אֵינָן בְּכִי יֻתַּן.
אִם חִשֵּׁב שֶׁיִּדּוֹחוּ רַגְלֶיהָ,
אַף הָעוֹלִין בְּרַגְלֶיהָ - בְּכִי יֻתַּן.
בְּשָׁעַת הַיַּחַף וְהַדַּיִשׁ - לְעוֹלָם טָמֵא.
הוֹרִיד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן,
אַף עַל פִּי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁיִּדּוֹחוּ רַגְלֶיהָ -
אֵינוֹ בְּכִי יֻתַּן,
שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶֹה, וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה.
ברטנורא משנה ח
המוריד את הגלגלים. אופן מרכבותיו, מתרגמינן גלגלי רתיכיהון.
בשעת הקדים. בשעת החום רוח הקדים נושב. ודרך כלי עץ שהם מתבקעים מפני החום, ומורידין אותם למים והבקעים מתחברים. והיינו שיחוצו, כמו שיאוצו, כלומר כדי שיהדקו וידחקו הבקעים זה בזה.
הרי זה בכי יותן. המים הנתלים בהם מכשירין הזרעים לקבל טומאה, משום דניחא ליה שיהיו אותם המים נתלים בכלי להדק הבקעים.
בשעת היחף. שהבהמה יגעה ועיפה מטורח הדרך, וכן בשעה שהיא דשה בתבואה, המים שהיא מעלה ברגליה לעולם מכשירים הזרעים לקבל טומאה, לפי שהם לרצון, שהמים יפים לה לצננה ולקררה.
פירוש אחר: בשעת היחף והדיש, בשעת הקציר רוצה הוא שהבהמה תרחוץ רגליה בשביל שיהיו נקיות לדוש התבואה.