מכישירין, פרק ד
משנה א
הַשּׁוֹחֶה לִשְׁתּוֹת,
הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּפִיו וּבִשְֹפָמוֹ - בְּכִי יֻתַּן;
בְּחָטְמוֹ, וּבְרֹאשׁוֹ, וּבִזְקָנוֹ -
אֵינָן בְּכִי יֻתַּן.
הַמְמַלֵּא בֶּחָבִית,
הַמַּיִם הָעוֹלִים אַחֲרֶיהָ, וּבַחֶבֶל שֶׁהוּא מְכֻנָּן עַל צַוָּארָהּ,
וּבַחֶבֶל שֶׁהוּא לְצָרְכָּהּ - הֲרֵי זֶה בְּכִי יֻתַּן.
כַּמָּה הוּא צָרְכָּהּ?
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: טֶפַח.
נְתָנָהּ תַּחַת הַצִּנּוֹר - אֵינָן בְּכִי יֻתַּן.
ברטנורא משנה א
השוחה לשתות. בפיו ובשפמו הרי הן בכי יותן. היינו טעמא, לפי שאין המים נכנסים לפיו אלא אם כן נוגעים בשפמו תחילה, הלכך אחשבינהו.
הממלא בחבית, המים העולים אחריה, הרי הן בכי יותן, דאי אפשר שיכנס עד שיגעו לאחוריה. אבל הניחה תחת הצנור, אין שלאחריה בכי יותן, דאפשר לקילוח שירד לתוכה ולא יגע לאחוריה.
מכונן על צוארה. מסובב כמין טבעת מקיף לצואר החבית. מכונן לשון הוא עשך ויכוננך (דברים ל"ב.)
נתנה לחבית תחת הצנור לקבל המים. אינן בכי יותן. המים שלאחריה ושבחבל. דלא ניחא ליה אלא שיפלו המים לתוכה בלבד.
משנה ב
מִי שֶׁיָּרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים,
אֲפִלּוּ אַב הַטֻּמְאָה - אֵינָן בְּכִי יֻתַּן;
וְאִם נִעֵר - בְּכִי יֻתַּן.
עָמַד תַּחַת הַצִּנּוֹר לְהָקֵר אוֹ לִדּוֹחַ,
בַּטָּמֵא - טְמֵאִין, וּבַטָּהוֹר - בְּכִי יֻתַּן.
ברטנורא משנה ב
אפילו אב הטומאה. אפילו היה האדם הזה אב הטומאה ונטמאו המשקין שירדו עליו, ואנן אמרינן לעיל דמשקין טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון, אפילו הכי אינן מכשירין, כיון שירידת הגשמים עליו היתה שלא לרצון.
ואם ניער. כמו המנער טליתו [שבת קמ"ז]. שניער גופו להסיר הגשמים מעליו.
בכי יותן. המים הנופלים ממנו מכשירין הן.
להקר. לקרר עצמו.
או לידוח. לרחוץ גופו, כגון שהיה מלוכלך בטיט או בצואה.
בטמא. אם היה האדם טמא. טמאים המים. ואם נפלו על הפירות, הכשירום וטמאום כאחת.
ובטהור בכי יותן. ומכשירין.
משנה ג
הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכֹּתֶל בִּשְׁבִיל שֶׁתִּדּוֹחַ -
הֲרֵי זֶה בְּכִי יֻתַּן;
אִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכֹּתֶל -
אֵינָן בְּכִי יֻתַּן.
משנה ד
חָבִית שֶׁיָּרַד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יְשַׁבֵּר;
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: יְעָרֶה.
וּמוֹדִים שֶׁהוּא מוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ וְנוֹטֵל פֵּרוֹת מִתּוֹכָהּ -
וְהֵם טְהוֹרִים.
ברטנורא משנה ד
חבית שירד הדלף לתוכה. שלא לרצון, ובתוכה פירות ואינו רוצה שיוכשרו לקבל טומאה.
ישבר. שאם מערה, הרי מעביר המים מזה לזה לרצון ונמצאו הפירות מוכשרים.
ומודים. בית שמאי לבית הלל.
שהוא מושיט את ידו וכו' והן טהורין. כלומר לא הוכשרו בכך.
משנה ה
עֲרֵבָה שֶׁיָּרַד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ,
הַנִּתָּזִין וְהַצָּפִין - אֵינָן בְּכִי יֻתַּן.
נְטָלָהּ לְשָׁפְכָהּ -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּכִי יֻתַּן;
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָן בְּכִי יֻתַּן.
הִנִּיחָהּ שֶׁיֵּ רֵד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ,
הַנִּתָּזִין וְהַצָּפִין -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּכִי יֻתַּן;
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָן בְּכִי יֻתַּן.
נְטָלָהּ לְשָׁפְכָהּ -
אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁהֵן בְּכִי יֻתַּן.
הַמַּטְבִּיל אֶת הַכֵּלִים וְהַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בַּמְּעָרָה,
הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּיָדָיו - בְּכִי יֻתַּן;
בְּרַגְלָיו - אֵינָן בְּכִי יֻתַּן.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֵּ רֵד אֶלָּא אִם כֵּן נִטַּנְּפוּ רַגְלָיו,
אַף הָעוֹלִין בְּרַגְלָיו - בְּכִי יֻתַּן.
ברטנורא משנה ה
הנתזין. ממנה לחוץ.
והצפין. למעלה ויצאו לחוץ. כולהו אינן בכי יותן, לפי שהן שלא לרצון, וכן המים שבתוכה.
נטלה לשפכן. שלא שפכן במקומן אלא נטל העריבה לשפוך המים במקום אחר, הרי הן בכי יותן, דלרצון הן הואיל ולא שפכן מיד שם במקומן.
ובית הלל אומרים. כיון שלא הניחן שם אלא נטלה לשפכן, אינן בכי יותן.
הניחה. אם הניח את העריבה מתחילה כדי שירד הדלף עליה.
אלו ואלו. בית שמאי ובית הלל מודים שאף על פי שנטלה אחר כך ושפכה, הרי הן בכי יותן, הואיל וכבר חישב עליהן.
מים העולים בידיו. שמכבס בהן, ניחא ליה.
ברגליו. לא ניחא ליה.
אלא אם כן נטנפו רגליו. הוו בכי יותן. מידי דהוה אממלא בחבית דלעיל, דמים העולים אחריה בכי יותן, כדפרישנא לעיל, לפי שאי אפשר למים ליכנס לתוכה עד שיגעו לאחוריה.
משנה ו
קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה תֻּרְמוֹסִין וּנְתָנוּהָ לְתוֹךְ מִקְוֶה -
מוֹשִׁיט יָדוֹ וְנוֹטֵל תֻּרְמוֹסִין מִתּוֹכָהּ וְהֵם טְהוֹרִים;
הֶעֱלָם מִן הַמַּיִם,
הַנּוֹגְעִים בַּקֻּפָּה - טְמֵאִים,
וּשְׁאָר כָּל הַתֻּרְמוֹסִים - טְהוֹרִים.
צְנוֹן שֶׁבַּמְּעָרָה -
נִדָּה מַדִּיחַתּוּ, וְהוּא טָהוֹר.
הֶעֱלַתּוּ כָּל שֶׁהוּא מִן הַמַּיִם - טָמֵא.
ברטנורא משנה ו
והם טהורין. אף על פי שפשט אדם טמא את ידו ונטל. לפי שלא הוכשרו במים שבמקוה, דכתיב (ויקרא י"א) בכל כלי יטמא, מה כלי מיוחד שהוא תלוש ומכשיר, אף כל שהוא תלוש מכשיר, לאפוקי מים שבבורות שיחין ומערות שאינן תלושים מן הקרקע שאינן מכשירים כל זמן שלא נתלשו.
העלם מן המים. הוכשרו התורמסין לקבל טומאה במים התלושים.
הנוגעים בקופה טמאים. שהקופה נעשית ראשון כשנגע בה אדם טמא, והתורמסין הנוגעים בקופה הוו שני.
ושאר כל התורמסים. שאין נוגעים בקופה.
טהורים. דאין שני עושה שלישי בחולין.
נדה מדיחתו והוא טהור. דלא הוכשר לקבל טומאה במים שמחוברים במערה.
משנה ז
פֵּרוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ אַמַּת הַמַּיִם,
פָּשַׁט מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו טְמֵאוֹת וּנְטָלָן -
יָדָיו טְהוֹרוֹת, וְהַפֵּרוֹת טְהוֹרִים.
וְאִם חִשֵּׁב שֶׁיִּדּוֹחוּ יָדָיו -
יָדָיו טְהוֹרוֹת, וְהַפֵּרוֹת בְּכִי יֻתַּן.
ברטנורא משנה ז
ידיו טהורות. דלא בעינן כונה לחולין. אבל אם היו פירות מעשר וכל שכן של תרומה, ידיו טמאות כשהיו, עד שיכון להטביל ידיו.
והפירות טהורים. ולא הוכשרו, דלא אחשבה להך נפילה.
ואם בשביל שיודחו ידיו נתכוין ליטול את הפירות מן המים, הפירות הרי הן בכי יותן ומוכשרים לקבל טומאה מכאן ולהבא. דאחשבה להך נפילת פירות ליטול ידיו בהגבהתן, והוי ליה משקה שסופו לרצון, דאף על פי שאין תחילתו לרצון הרי זה בכי יותן.
משנה ח
קְדֵרָה שֶׁהִיא מְלֵאָה מַיִם וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה,
וּפָשַׁט אַב הַטֻּמְאָה אֶת יָדוֹ לְתוֹכָהּ - טְמֵאָה;
מַגַּע טֻמְאוֹת - טְהוֹרָה.
וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין - טְמֵאִין,
שֶׁאֵין הַמַּיִם מְטַהֲרִים אֶת שְׁאָר הַמַּשְׁקִין.
ברטנורא משנה ח
ופשט אב הטומאה את ידיו לתוכה טמאה. דכלי חרס מקבל טומאה מאב הטומאה הנוגע בתוכו, ולא עלתה לו טבילה, ואף על פי שהוא בתוך המקוה, לפי שהמים שבתוכו חוצצים בינו ובין מי המקוה.
מגע טומאות טהורה. אם לא היה אב הטומאה שנגע בה, אלא ראשון לטומאה והוא הנקרא מגע טומאות, כלומר הנוגע באבות הטומאה, אז טהורה הקדירה, לפי שאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, ונמצא שלא נטמאת הקדירה אלא מחמת משקים טמאים שבתוכה שנטמאו וחוזרים ומטמאים אותה, ומשום הכי אינה מטמאה, שהרי הושקו המים שבתוכה במי מקוה ונטהרו.
אבל שאר משקים כגון יין שמן וחלב, אין המקוה מטהר אותם, דלא סלקא להו השקה, הלכך חוזרים ומטמאים את הקדירה, דרבנן גזרו על המשקים שיהו מטמאין, גזירה משום משקה זב וזבה.
משנה ט
הַמְמַלֵּא בְּקִילוֹן,
עַד שְׁלשָׁה יָמִים - טְמֵאִין.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם נָגְבוּ - מִיָּד טְהוֹרִים;
וְאִם לא נָגְבוּ -
אֲפִלּוּ עַד שְׁלשִׁים יוֹם טְמֵאִים.
ברטנורא משנה ט
הממלא בקילון. כשהמים מכונסים במקום אחד ומבקשים להביאן אל שדה אחר, עושים להן דרך שיבואו בו אותן המים, ושם אותו דרך שאותן המים נמשכים בו נקרא קילון, ועד שלושה ימים אין אותו קילון מתנגב מן המים שהמשיכו לתוכו, ומכשירין את הפירות שנפלו לתוכן, שהרי הן לרצון.
רבי עקיבא אומר אם נגבו מיד. רבי עקיבא לא פליג אתנא קמא. דסתם קילון אינו מתנגב עד שלושה ימים, ותנא קמא בסתם איירי.
והכי מוכח בהדיא בתוספתא, דמודה רבי עקיבא בסתם שהוא שלושה ימים.
משנה י
עֵצִים שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶם מַשְׁקִין וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים,
אִם רַבּוּ - טְהוֹרִים.
הוֹצִיאָם שֶׁיֵּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים,
אַף עַל פִּי שֶׁרַבּוּ - טְמֵאִים.
בָּלְעוּ מַשְׁקִים טְמֵאִים,
אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאָם שֶׁיֵּרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים - טְהוֹרִין,
וְלא יַסִּיקֵם אֶלָּא בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת בִּלְבַד.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הָיוּ לַחִין וְהִסִּיקָן,
וְרַבּוּ הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן עַל הַמַּשְׁקִין שֶׁבָּלְעוּ -
טְהוֹרִים.
ברטנורא משנה י
שנפלו עליהם משקים. טמאים.
אם רבו. מי גשמים על המשקים ההם, בטלום וטיהרום.
הוציאן כדי שירדו עליהן גשמים. דאחשבינהו לגשמים.
אף על פי שרבו טמאין. דנטמאו הגשמים עצמן.
בלעו משקין טמאים. כגון שהעצים נגובים מבחוץ ובתוכן משקין בלועין, אף על פי שהוציאן כדי שירדו עליהן גשמים דאחשבינהו לגשמים, אפילו הכי טהורין, דלא נגעו במשקין טמאין, שהרי בלעו.
לא יסיקם אלא בידים טהורות. שלא יטמאו הידים את מי הגשמים שהוחשבו ויחזרו ויטמאו את התנור, דמשקה מטמא כלי. אבל בידים טהורות, יכול להסיקם בתנור והתנור טהור, ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע לצאת מחמת ההיסק, דבעצים שהאש שולטת בהן ונאחז בהן האור כלין המשקים לתוכן, ואין יוצאים לחוץ כשמסיקן בתנור.
אם היו לחין. עצים הללו שבלעו משקין טמאין ומחמת לחותן יצאו משקין עצמן מהן, ואם אותן משקים פלטו משקה הטמא הבלוע ורבו משקין שמעצמן על משקה הבלוע.
טהורין. שביטלו אותן. ואין הלכה כרבי שמעון.