מקואות, פרק ד

משנה א

הַמַּנִּיחַ כֵּלִים תַּחַת הַצִּנּוֹר,

אֶחָד כֵּלִים גְּדוֹלִים וְאֶחָד כֵּלִים קְטַנִּים,

אֲפִלּוּ כְּלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה -

פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה.

אֶחָד הַמַּנִּיחַ וְאֶחָד הַשּׁוֹכֵחַ, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי ;

וּבֵית הִלֵּל - מְטַהֲרִין בְּשׁוֹכֵחַ.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל ;

וּמוֹדִים בְּשׁוֹכֵחַ בֶּחָצֵר, שֶׁהוּא טָהוֹר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: עֲדַיִן מַחֲלקֶת בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת.

ברטנורא משנה א  

המניח כלים תחת הצנור. מרזב שמי גשמים נכנסים בו ויורדים דרך פיו למקוה.

והכא מיירי בצנור של עץ שקבעו ולבסוף חקקו, דהואיל ולא היה תורת כלי עליו כשקבעו, אף על פי שחקקו אחרי כן לא חשיבי המים שבתוכו מים שאובים, הואיל ולא היה תורת כלי עליו בתלוש.

ואחד כלים קטנים. דלא תימא דלא חשיבי.

אפילו כלי גללים. דלא חשיבי כלים לענין טומאה, חשיבי כלים לפסול את המקוה, אפילו אם שברם או כפה אותם, דלא דמי למניח קנקנים בראש הגג לנגבן.

ובית הלל מטהרין בשוכח. בפרק קמא דשבת בגמרא, מוקמי פלוגתייהו כשהניחן תחת הצנור בשעת קישור עבים ונתפזרו ושכחן וחזרו ונתקשרו, דבית שמאי סברי משום פיזור עבים לא נתבטלה מחשבתו הראשונה, דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכן. ובית הלל סברי בטלה מחשבתו, דכי נתפזרו אסח דעתיה, דקסבר לא ירדו גשמים עוד. אבל הניחן תחת הצנור בשעת קישור עבים ואיחרו הגשמים לבוא ויצא למלאכתו ושכחן, דברי הכל הואיל ומתחילה לכך נתכוין לא בטלה מחשבתו בשכחתו. ואם הניחן בשעת פיזור עבים, דברי הכל טהורים, שלא נתכוין מתחילה לכך.

בשכח בחצר שהוא טהור. בחצר שלא תחת הצנור, ונתמלאו מן הנוטפין ונפלו למקוה. דדוקא תחת הצנור הוא דפליגי בית שמאי, דגלי דעתיה דרצה שיפלו לתוכן, ומשום פיזור לא בטלה מחשבה קמייתא. אבל מניח בחצר, אפילו בשעת קישור, לא מוכחא מעיקרא מחשבה קמייתא שפיר, הלכך בטלה כשנתפזרו.

עדיין מחלוקת במקומה עומדת. שלא עמדו למנין על כך ולא רבו תלמידי בית שמאי.

משנה ב

הַמַּנִּיחַ טַבְלָא תַּחַת הַצִּנּוֹר,

אִם יֶשׁ לָהּ לְבִזְבֵּז - פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה;

וְאִם לָאו - אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

זְקָפָהּ לִדּוֹחַ -

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

ברטנורא משנה ב  

המניח טבלא תחת הצנור. להמשיך המים למקוה.

אם יש לה לבזבז. שפה סביב מארבע רוחותיה, כדי שיהיה לה בית קיבול.

פוסלת את המקוה. דהוו להו מים שאובים. ומשום צנור לא הוה מפסול מקוה, דאיירי בצנור שקבעו ולבסוף חקקו כדפרישית.

זקפה לידוח. כדי שתודח מטנופת שבה.

אינה פוסלת את המקוה. דלא קיימא כדרך קבלתה.

משנה ג

הַחוֹטֵט בַּצִּנּוֹר לְקַבֵּל צְרוֹרוֹת,

בְּשֶׁל עֵץ - כָּל שֶׁהוּא, וּבְשֶׁל חֶרֶס - רְבִיעִית;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף בְּשֶׁל חֶרֶס כָּל שֶׁהוּא,

לא אָמְרוּ רְבִיעִית אֶלָּא בְּשִׁבְרֵי כְּלֵי חֶרֶס.

הָיוּ צְרוֹרוֹת מִתְחַלְחֲלִים בְּתוֹכוֹ -

פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה.

יָרַד לְתוֹכוֹ עָפָר וְנִכְבַּשׁ - כָּשֵׁר.

סִילוֹן שֶׁהוּא צַר מִכָּאן וּמִכָּאן, וְרָחָב מִן הָאֶמְצַע -

אֵינוֹ פּוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נַעֲשָֹה לְקַבָּלָה.

ברטנורא משנה ג  

החוטט בצנור. דרך צנור להיות פתוח משני צדדים, ואין פוסל את המקוה אלא אם כן חקק בו חקק מעט כדי לקבל צרורות המעכבים הלוך המים, וכשחקקו ולבסוף קבעו איירי, הואיל והיה עליו תורת כלי כשהיה תלוש, הרי המים העוברים בו שאובים הן ופוסלים את המקוה.

ובשל חרס. לא חשיב כלי אלא אם כן יש לו בית קיבול של רביעית.

לא אמרו רביעית אלא בשברי החרס. דוקא בכלי חרס לאחר שנשבר בעינן שיהא השבר מחזיק רביעית, אבל מתחילתו אפילו כל שהוא חשוב כלי ואין הלכה כרבי יוסי.

מתחלחלים. מתגלגלים בתוך בית קיבול, שאינם מהודקים בו אף על פי שנתמלא מהם אלא מתנענעים אילך ואילך. לשון ותתחלחל המלכה (אסתר ד').  

פוסלין את המקוה. דלא נתבטל קיבולו.

ירד לתוכו. לתוך בית קיבולו.

עפר ונכבש. שהעפר נקבע ונעשה מהודק יפה והמים עוברים עליו. תרגום במסלה נעלה (במדבר כ') באורח כבישא ניסק.

כשר. דאין כאן בית קיבול.

סילון וצינור ומרזב, אחד הוא. שהוא צר מכאן ומכאן. משני פיותיו, ממקום שהמים נכנסים בו וממקום שיורדים ממנו למקוה.

ורחב באמצע. אפילו הכי לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק בו לקבל צרורות.

משנה ד

מַיִם שְׁאוּבִין וּמֵי גְשָׁמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ

בֶּחָצֵר, וּבָעוּקָה, וְעַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה,

אִם רֹב מִן הַכָּשֵׁר - כָּשֵׁר,

וְאִם רֹב מִן הַפָּסוּל - פָּסוּל;

מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - פָּסוּל.

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁמִּתְעָרְבִים עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַמִּקְוֶה.

הָיוּ מְקַלְּחִין בְּתוֹךְ הַמַּיִם,

אִם יָדוּעַ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים,

עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְתוֹכוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין - כָּשֵׁר;

וְאִם לָאו - פָּסוּל.

ברטנורא משנה ד  

מים שאובים. שהן פסולים למקוה.

ומי גשמים. הכשרים.

שנתערבו בחצר או בעוקה. גומא שהמים מתקבצים בהן, או על מעלות המערה, ומשם נמשכו וירדו למקוה.

אם רוב מן הכשר. כגון שכ"א סאה מהן מי גשמים וי"ט מים שאובין, כשר.

היו מקלחין בתוך המים. שלא ירדו למקוה על ידי המשכה דרך החצר והעוקה ומעלות המערה, אלא מן הכלים עצמן היו מקלחין לתוך המקוה.

ואם לאו פסול. דשלושה לוגין מים שאובין פוסלים כשנפלו למקוה שלא כדרך המשכה.

אבל דרך המשכה אין פוסלין עד שיהיו הרוב מים שאובים, אפילו המים שאובין בפני עצמן שלא נתערבו בכשרים אין פוסלין דרך המשכה אלא ברוב. כגון מקוה שיש בו כ"א סאה מי גשמים, ממלא בכתף וממשיך לתוכו י"ט סאה מים שאובים וכשר, הואיל והרוב מים כשרים. וכן הלכה.

משנה ה

הַשֹּׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע -

אֵין מְמַלְאִין מִמֶּנָּה, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ, וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה,

וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

הָיְתָה כְּלִי וְחִבְּרָהּ בְּסִיד -

מְמַלְאִין בָּהּ, וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ, וּמַזִּין מִמֶּנָּה,

וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

נִקְבָה מִלְּמַטָּה, אוֹ מִן הַצַּד,

וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַבֵּל מַיִם כָּל שֶׁהֵם - כְּשֵׁרָה.

וְכַמָּה יִהְיֶה בַּנֶּקֶב?

כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא:

מַעֲשֶֹה בְּשֹׁקֶת יֵהוּא שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם,

וְהָיְתָה נְקוּבָה כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד,

וְהָיוּ כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם נַעֲשׁוֹת עַל גַּבָּהּ,

וְשָׁלְחוּ בֵּית שַׁמַּאי וּפְחָתוּהָ;

שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּפָּחֵת רֻבָּהּ.

ברטנורא משנה ה  

השוקת. אבן חלולה שעל שפת המעין, והמים נכנסין לה דרך חור שבדופנה, ומשקין בה הבהמות.

אין ממלאים ממנה. מים למי חטאת.

ואין מקדשין בה. אין נותנים אפר פרה על המים שבתוכה, דאינה חשובה כלי. והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו, ואפילו תלוש שחיברו ולבסוף חקקו, הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש אינו חשוב כלי.

ואינה צריכה צמיד פתיל. אם היא באוהל המת מצלת על מה שבתוכה בכיסוי לבד בלא צמיד פתיל, לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילים על מה שבתוכם בכיסוי לבד.

ואינה פוסלת את המקוה. אם נפלו מי גשמים מתוכה למקוה אין נחשבים מים שאובים לפסול את המקוה.

וכמה יהא בנקב. לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מטעם שאיבה.

כשפופרת הנאד. ושיעורו שיהיו שתי אצבעות של יד הסמוכות לגודל חוזרות ברחבן בריוח בתוך הנקב.

שוקת יהוא. כך היתה נקראת.

וכל טהרות של ירושלם נטבלים על גבה. שמטבילים בתוכה ועושים טהרות. ולא היה בשוקת ארבעים סאה, אלא מקוה שלם היה בצדה ומי השוקת מתערבים בו דרך נקב כשפופרת.

עד שתפחת רובה. אפילו יש בנקב כשפופרת הנאד לעולם תורת כלי עליה עד שתשבר רובה.