נגעים, פרק א

 משנה א

מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה:

בַּהֶרֶת עַזָּה כַּשֶּׁלֶג, שְׁנִיָּה לָהּ כְּסִיד הַהֵיכָל.

וְהַשְֹּׂאֵת כִּקְרוּם בֵּיצָה, שְׁנִיָּה לָהּ כְּצֶמֶר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַשְֹּׂאֵת כְּצֶמֶר לָבָן, שְׁנִיָּה לָהּ כִּקְרוּם בֵּיצָה.

ברטנורא משנה א

מראות נגעים שנים. כתיבי בקרא בהדיא שאת ובהרת.

שהן ארבעה. יש לך לרבות עוד שנים אחרים דלא כתיבי בקרא, והן תולדה דשאת ותולדה דבהרת. דמרבינן להו מספחת, שאין ספחת שם נגע אלא לשון טפלה. וכן הוא אומר (שמואל א ב') ספחני נא אל אחת הכהונות. והטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת, לומר לך שיש תולדה לשאת ויש תולדה לבהרת.

בהרת עזה כשלג. לבנה ביותר. דכתיב (ויקרא י"ג) ואם בהרת לבנה היא, היא לבנה ואין למעלה ממנה לבנה.

שאת כקרום ביצה. דסבר האי תנא אין שאת אלא לשון גובה. וכן הוא אומר (ישעיה ב') ועל כל הגבעות הנשאות. ואין לך כהה בלבנונית בכל ארבעה מראות כקרום ביצה, לפיכך הוא גבוה יותר מכולן, כמראה צל גבוה מן החמה.

שניה לה כצמר לבן. והוא עז בלבנוניתו יותר מסיד ההיכל שהיא תולדה דבהרת. משום דאמר קרא שאת לבנה, לענין מאי קרייה רחמנא לבנה, על כרחך לתולדתה שהיא לבנה יותר מתולדה דבהרת.

שאת כצמר לבן. רבנן סברי, שני מראות עזות שהן שלג וצמר לבן, הן לשני אבות בהרת ושאת, ושני מראות כהות מהן שהן סיד ההיכל וקרום ביצה והן תולדות. תן תולדה גדולה לגדול, דהיינו סיד ההיכל לבהרת שהוא אב גדול, ותולדה קטנה לקטן דהיינו קרום ביצה לשאת שהוא קטן מבהרת.

ונפקא מינה בפלוגתייהו דרבנן ותנא קמא לענין צירוף, דחצי גריס מאב וחצי גריס מתולדה דידיה מצטרפין, וכן שני האבות שאת ובהרת מצטרפין, דדרשינן והיה בעור בשרו לנגע, מלמד שמצטרפין זה עם זה, מדכתיב והיה ולא כתיב והיו, עשה כל הנגעים אחד. אבל שתי התולדות אין מצטרפות, דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת, דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא, ולא אתולדות דאתו מרבויא.

והשתא, לתנא קמא שלג וקרום ביצה מצטרפין, שלג וצמר לבן אין מצטרפין. ולרבנן, שלג וצמר מצטרפין, שלג וקרום אין מצטרפין. והלכה כחכמים.

צמר לבן. צמר נקי של כבש בן יומו לאחר שרחצוהו ונתלבן.

משנה ב

הַפָּתוּךְ שֶׁבַּשֶּׁלֶג -

כְּיַיִן הַמָּזוּג בַּשֶּׁלֶג;

הַפָּתוּךְ שֶׁבַּסִּיד -

כְּדָם הַמָּזוּג בֶּחָלָב; דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲדַמְדַּם שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה -

כְּיַיִן הַמָּזוּג בַּמַּיִם,

אֶלָּא שֶׁל שֶׁלֶג עַזָּה וְשֶׁל סִיד דֵּהָה מִמֶּנָּה.

ברטנורא משנה ב  

הפתוך שבשלג. המעורב בלובן ואודם שבבהרת העזה כשלג נראה, כיין המזוג בשלג. שלבנוניתו מרובה ואדמימות שבו מועט.

והפתוך שבסיד ההיכל. והמעורב שבנגע שהוא כסיד ההיכל, נראה, כדם המזוג בחלב. שאדמימות שבו מרובה. ואע"ג דלא תני פתוך אלא בבהרת ותולדתה, הוא הדין דיש פתוך נמי בשאת ותולדתה, דתניא בתורת כהנים, שאת לבנה, מלמד שמטמאה חלקה. בהרת לבנה אדמדמת, מלמד שמטמאה פתוך. מנין ליתן את האמור של זה בזה, תלמוד לומר נגע צרעת.

שבזה ושבזה. שבשלג ושבסיד.

דיהה. חסרה מן הלובן, שאינה צחה בלבנונית כמותה. והלכה כרבי עקיבא.

משנה ג

אַרְבָּעָה מַרְאוֹת הָאֵלּוּ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה -

לִפְטוֹר, וּלְהַחֲלִיט, וּלְהַסְגִּיר.

לְהַסְגִּיר אֶת הָעוֹמֵד בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן.

לִפְטוֹר אֶת הָעוֹמֵד בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי.

לְהַחֲלִיט אֶת שֶׁנּוֹלַד לוֹ מִחְיָה, אוֹ שֵֹעָר לָבָן,

בַּתְּחִלָּה,

בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר.

לְהַחֲלִיט אֶת שֶׁנּוֹלַד לוֹ פִּשְֹיוֹן,

בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר.

לְהַחֲלִיט אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן מִתּוֹךְ הַפְּטוּר.

לִפְטוֹר אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אוֹ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר.

אֵלּוּ מַרְאוֹת נְגָעִים שֶׁכָּל נְגָעִים תְּלוּיִים בָּהֶן.

ברטנורא משנה ג  

מארבעה מראות הללו מצטרפין. גרסינן. ולא גרסינן ארבעה מראות, שאין כל הארבע מראות מצטרפין, דאין התולדה מצטרפת אלא עם אב שלה, ושתי תולדות זו עם זו אינן מצטרפין. אבל שני אבות מצטרפין. מדכתיב והיה בעור בשרו ולא כתיב והיו, משמע שעושה שאת ובהרת כאחד, דאי איכא חצי גריס מזה וחצי גריס מזה מצטרפין לכגריס.

ורמב”ם כתב, דכל הארבעה מראות מצטרפין, בין שתי התולדות זו עם זו בין אב עם תולדה שאינה שלו, כל מקרום ביצה ולמעלה מצטרפין. והתוספתא מסייעתו.

לפטור ולהחליט ולהסגיר. לכל הנך מילי מצטרפין. וכולהו מפרש להו.

להסגיר העומד בשבוע ראשון. דכתיב (ויקרא י"ג) וראהו הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו והסגירו הכהן שבעת ימים שנית.

ולפטור את העומד בסוף שבוע שני. שהעומד בשיעורו ולא פשה ועמד במראהו, אף על פי שלא ירד למטה מארבע מראות, פוטרו בסוף שבוע שני.

והא דכתיב (שם) וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע וגו' וטיהרו הכהן, לאו למימרא דאין מטהרו אלא אם כן כהה, אלא אשמעינן קרא דאפילו נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג לא אמרינן נגע אחר הוא וחוזר ומסגירו כתחילה, אלא כעומד דמי, ומטהרו.

להחליט את שנולד בו מחיה או שער לבן בתחלה. כשהובא בתחילתו אל הכהן ויש בו בהרת כגריס ומחית בשר כעדשה מרובעת בתוך מקום הבהרת, מחליטו מיד. וכן נמי שער לבן, אם היה שחור ולא הספיק להסגירו עד שהפך ללבן, מחליטו מיד. אבל פשיון לא מטמא בתחילה, אפילו פושה והולך עד שלא הסגיר.

בסוף שבוע ראשון. כלומר ולהחליט כמו כן בסוף שבוע ראשון, שמתחילה לא היו לו סימנין הללו והסגירו, ולסוף שבוע ראשון מצא בו מחיה או שער לבן, מחליטו.

או בסוף שבוע שני. כגון דבסוף שבוע ראשון עמד בעיניו ולא היה בו לא שער לבן ולא מחיה, [והסגירו פעם שנית], ובסוף שבוע שני נולדו בו סימנים הללו, מחליטו.

לאחר הפטור. כלומר ואפילו לאחר הפטור שבסוף שבוע שני לא נולדו בו סימני טומאה ופטרו, ולאחר כמה ימים נולדו, מחליטו.

להחליט את שנולד לו פשיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני. כגון בהרת כגריס שאין בה מחיה ולא שער לבן והסגירה, אם פשתה בסוף שבוע ראשון או לא פשתה אלא בסוף שבוע שני, מחליטו. ואם לא פשתה לא בשבוע ראשון ולא בשבוע שני ופטרו ולאחר כמה ימים פשתה, מחליטו.

להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור. אם אחר שפטרו וטיהרו הכהן פרחה הצרעת בכולו, טמא מוחלט.

לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר. אם לאחר שטמאו הכהן, או לאחר שהוזקק להסגר קודם שטמאו, פרחה הצרעת בכולו, פוטרו וטהור, שהפריחה עושה מן הטהור טמא ומן הטמא טהור. והמסוגר טמא מקרי.

אלו מראות נגעים. ארבעה מראות אלו שהזכרנו, חלקות או פתוכות.

משנה ד

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: מַרְאוֹת נְגָעִים שִׁשָּׁה עָשָֹר.

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר: מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה.

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: אֵין רוֹאִים אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְאַחַר הַשַּׁבָּת,

שֶׁשָּׁבוּעַ שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת;

וְלא בַּשֵּׁנִי,

שֶׁשָּׁבוּעַ שֵׁנִי שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת;

וְלא בַּשְּׁלִישִׁי לַבָּתִּים,

שֶׁשָּׁבוּעַ שְׁלִישִׁי שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְעוֹלָם רוֹאִים;

חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת - מַעֲבִירִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת.

וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר.

ברטנורא משנה ד  

מראות נגעים שלושים וששה. גרסינן. ולא גרסינן מראות נגעים ששה עשר. ושלושים ושש הוו, ארבעה מראות חלקות וארבעה מראות פתוכות דעור בשר, וכנגדן בשחין ומכוה, ששחין ומכוה אחת הן ולא חלקן הכתוב אלא לומר לך שאין מצטרפין, וכנגדן בנתקים, וכנגדן בקרחת וגבחת, שקרחת וגבחת אחת הן, הרי שלושים ושנים מראות, וירקרק ואדמדם דנגעי בגדים, וירקרק ואדמדם דנגעי בתים הרי שלושים וששה.

עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושתים. הנך שלושים וששה בתחילה כשהובא אל הכהן, ושלושים וששה אחריני כנגדן בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני של הסגר או בסוף שבוע שלישי לנגעי בתים להבחין בין מראה שלכתחלה למראה שבסוף, הרי שבעים ושנים.

כך פירשן רמב"ם, וישר הוא. אלא דקשיא לי בגוה שהוא מונה שמנה מראות דנתקין, ואנן קיי"ל דנתקין מטמאין בכל מראות ואין להם מראות מיוחדות כשאר נגעים.

ששבוע שני שלו חל בשבת. דשתי הסגרות, שלושה עשר יום. דיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן, דכתיב (ויקרא י"ג) והסגירו שבעת ימים שנית, מלמד שיום שביעי עולה לו מן המנין מלפניו ומאחריו. וכן שלושה שבועות דנגעי בתים אינם אלא תשעה עשר יום, דראשון ושביעי של שבוע אמצעי עולין לפניהם ולאחריהם.

חל להיות בתוך השבת. שביום השבת חל שביעי, אין רואים אותו בשבת, מפני שהוא נראה כדן את הדין בשבת, אלא ממתין עד לאחר השבת. ואין הלכה כרבי עקיבא.

משנה ה

כֵּיצַד לְהָקֵל?

הָיָה בּוֹ שֵֹעָר לָבָן, וְהָלַךְ לוֹ שֵֹעָר לָבָן.

הָיוּ לְבָנוֹת, וְהִשְׁחִירוּ;

אַחַת לְבָנָה וְאַחַת שְׁחוֹרָה, וְהִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶן.

אֲרֻכּוֹת, וְהִקְצִירוּ;

אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה, וְהִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן.

נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן, אוֹ לְאַחַת מֵהֶן;

הִקִּיף הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן, אוֹ לְאַחַת מֵהֶן;

אוֹ חִלְּקָן; הַשְּׁחִין, וּמִחְיַת הַשְּׁחִין,

וְהַמִּכְוָה, וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבֹּהַק.

הָיְתָה בּוֹ מִחְיָה וְהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה.

הָיְתָה מְרֻבַּעַת וְנַעֲשֵֹית עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה;

מְבֻצֶּרֶת וְנַעֲשֵֹית מִן הַצַּד;

מְכֻנֶּסֶת וְנִתְפַּזְּרָה;

וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ;

הִקִּיפָהּ, חִלְּקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ -

הַשְּׁחִין, אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין,

וְהַמִּכְוָה, וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבֹּהַק.

הָיָה בּוֹ פִּשְֹיוֹן וְהָלַךְ לוֹ פִּשְֹיוֹן,

אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הָאוֹם,

אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטָה, וְאֵין בָּזֶה וּבָזֶה כַּגְּרִיס.

הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין,

וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּשְֹיוֹן.

הֲרֵי אֵלּוּ לְהָקֵל.

ברטנורא משנה ה  

היה בו שער לבן. ביום השבת. ואם היה רואהו היה מחליטו, ולאחר השבת הלך לו, הרי זה להקל. ואע"ג דאי נמי חלטו בשבת, כשהלך לו לאחר השבת היה מטהרו, מכל מקום היה צריך להביא קרבן, כדין מצורע מוחלט שנתרפא, ועכשיו פטור.

היו לבנות. אי נמי היו לבנות ביום השבת שהיה ראוי להחליטו, ולמחר השחירו, הרי זה להקל.

אחת לבנה ואחת שחורה והשחירו שניהן. כדי נסבה, דאין כאן להקל, דבין כך ובין כך טהור. ואגב סיפא דלהחמיר נקט לה דקתני והלבינו שתיהן.

ארוכות. היו השערות ביום השבת כדי לקרוץ בזוג, דהיינו שיעור טומאה, ולמחר נתקצרו, היינו להקל.

אחת ארוכה ואחת קצרה. כדי נסבא, דבין כך ובין כך טהור. אלא אגב סיפא דלהחמיר נקט לה דקתני והאריכו שתיהן.

נסמך השחין. לשתי שערות, לאחר השבת, ובשבת לא היה בו שחין, דאילו בשבת ראהו היה מחליטו מחמת השערות לבנות שבתוך הבהרת, ועכשיו לאחר השבת שבא השחין ונסמך לשתיהן או לאחת מהן, אינן סימן טומאה.

הקיף השחין וכו'. או שהקיף השחין לשתי השערות לבנות.

או לאחת מהן או חלקן השחין. שבא השחין או מחית השחין או המכוה או מחית המכוה או הבוהק בין שער לשער, כל הני דבשבת לא הוו ולאחר שבת באו, הרי זה להקל.

היתה בו מחיה. בשבת, שהיא סימן טומאה, והלכה לה לאחר השבת.

אי נמי היתה מרובעת בשבת, והיה ראוי להחליטו, ולאחר השבת נעשית עגולה או ארוכה דהשתא אינה סימן טומאה.

אי נמי היתה מבוצרת המחיה בשבת באמצע הבהרת, כמין מבצר של עיר שיושב באמצע העיר, ומתוך כך היה ראוי להחליטו, ולאחר השבת נעשית מן הצד.

אי נמי היתה בשבת מכונסת כעדשה במקום אחד, ולאחר השבת נתפזרה.

ובא השחין ונכנס לתוכה. כלומר בשבת לא היה שם שחין והיתה המחיה סימן טומאה, ובא השחין ונכנס לתוכה.

הקיפה או חלקה או מיעטה. כלומר, או שלא בא השחין על כל הנגע אלא על קצת המחיה, ופחתה מכעדשה.

השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה והבהק. כל הני אמיעטה קיימי, שמיעטה השחין או מחית השחין, דהיינו שנעשה קרום כקליפת השום. או המכוה או מחית המכוה. כל הני שבשבת לא היו ולאחר השבת באו. וכן הבוהק שבשבת היו מארבעה מראות ונעשה בוהק למחרתו ומיעט המחיה, דשחין ובוהק ממעטין מחיה, כדתניא בתורת כהנים בשר חי ולא השחין, בשר חי ולא הבוהק.

היה בו פסיון. בשבת.

והלך לו הפסיון. לאחר השבת, דמה שפשה בשבת כנס למחרתו.

או שהלכה האום. עיקר הנגע נקרא אום, והלכה האום ונשאר הפסיון, או שנתמעטה האום ואין בין שניהם כגריס.

השחין ומחית השחין. כלומר, אי נמי בשבת פשה ולא היה מפסיק בשבת בין האום לפסיון לא שחין ולא מחית השחין ולא מכוה ולא מחית המכוה ולא בוהק, ולאחר השבת הפסיק אחד מאלו, הרי זה להקל.

משנה ו

כֵּיצַד לְהַחֲמִיר?

לא הָיָה בּוֹ שֵֹעָר לָבָן, וְנוֹלַד לוֹ שֵֹעָר לָבָן.

הָיוּ שְׁחוֹרוֹת, וְהִלְבִּינוּ;

אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה, וְהִלְבִּינוּ שְׁתֵּיהֶן.

קְצָרוֹת, וְהֶאֱרִיכוּ;

אַחַת קְצָרָה וְאַחַת אֲרֻכָּה, וְהֶאֱרִיכוּ שְׁתֵּיהֶן.

נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן, אוֹ לְאַחַת מֵהֶן;

הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן, אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן;

אוֹ חִלְּקָן; הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין,

וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק; וְהָלְכוּ לָהֶם.

לא הָיְתָה בּוֹ מִחְיָה, וְנוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה.

הָיְתָה עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה, וְנַעֲשֵֹית מְרֻבַּעַת;

מִן הַצַּד, וְנַעֲשֵֹית מְבֻצֶּרֶת;

מְפֻזֶּרֶת וְנִתְכַּנְּסָה,

וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ;

הִקִּיפָהּ, חִלְּקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ,

הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין,

וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק; וְהָלְכוּ לָהֶן.

לא הָיָה בּוֹ פִּשְֹיוֹן, וְנוֹלַד בּוֹ פִּשְֹיוֹן.

הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין,

וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּשְֹיוֹן,

וְהָלְכוּ לָהֶן.

הֲרֵי אֵלּוּ לְהַחֲמִיר.

ברטנורא משנה ו  

נסמך השחין. בשבת.

לשתיהן. לשתי השערות, דהשתא לא הוו סימן טומאה, שאין שער לבן סימן טומאה אלא כשהוא בנגע עצמו, לא בתוך השחין או בתוך המכוה.

או הקיף השחין וכו'. דאם ראהו בשבת לא היה מחליטו.

והלכו להן. לאחר השבת, שנעשה מקום השחין והמכוה צלקת, והרי הוא כעור בשר, ונשאר עור הבשר עם הנגע כבתחילה ועם שער הלבן, ומחליטו, הרי זה להחמיר.

חולקין בין האום לפסיון. שהיו מפסיקין בשבת בין עיקר הנגע לפסיון.

והלכו להן. לאחר השבת, ואין שם דבר המפסיק, הרי אלו להחמיר.