נגעים, פרק ז
משנה א
אֵלּוּ בֶּהָרוֹת טְהוֹרוֹת:
שֶׁהָיוּ בּוֹ קֹדֶם לְמַתַּן תּוֹרָה,
בַּגּוֹי וְנִתְגַּיַּר, בַּקָּטָן וְנוֹלַד, בַּקֶּמֶט וְנִגְלָה,
בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן,
בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין;
חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ,
הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׁוּ צָרֶבֶת -
טְהוֹרִים.
הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵֹעָר,
הֶעֱלוּ שֵֹעָר, וְנִקְרְחוּ;
הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח עַד שֶׁלֹּא נַעֲשׁוּ צָרֶבֶת,
נַעֲשׁוּ צָרֶבֶת, וְחָיוּ -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב - מְטַמֵּא, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן טָמֵא;
וַחֲכָמִים - מְטַהֲרִים.
ברטנורא משנה א
אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם מתן תורה. מי שהיתה בו צרעת קודם מתן תורה, לא היה טמא מחמת אותו נגע לאחר מתן תורה. דכתיב (ויקרא י"ג) אדם כי יהיה בעור בשרו, פרט לזה שכבר היה. וכל הני נמי דחשיב, מהתם נפקי דבעינן שיוולד הנגע בשעה שראוי ליטמא בו ולא קודם, כמו גר עד שלא נתגייר וקטן עד שלא נולד, וכן כולם.
בקמט ונתגלה. שהיה מתחלה הנגע מוסתר בתוך הקמט והיה טהור, מפני שהוא בבית הסתרים, ואחר כך נתגלה.
ובמורדים. כלומר בשחין ומכוה המורדים שלא נתרפאו ולא העלו קרום כקליפת השום.
עד שלא העלו שער. בא הנגע, דחשיבי כעור בשר, היינו תחלתן טומאה. וכשעלו שערות, הוי טהרה. שדינן כנתקים. וכשנקרחו, היינו סופן טומאה. וכן שחין ומכוה וקדח, דעד שלא באו בא הנגע, היינו טומאה. וכשבא השחין והמכוה והקדח, היינו טהרה. דבעינן שיקדים השחין והמכוה לשאת, דכתיב (ויקרא י"ג) והיה במקום השחין שאת, שיקדים השחין לשאת ולא שתקדים השאת לשחין. כשחזרו ונעשו צרבת היינו טומאה.
וחיו. שנתרפאו יפה.
רבי אליעזר בן יעקב מטמא. כיון דבתחילה בא הנגע בעור הבשר וחזר סופו לקדמותו, לא חיישינן להפסק שבינתיים.
וחכמים מטהרים. הואיל והפסיק הטהרה שבינתיים. והלכה כחכמים.
משנה ב
נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר -
כֵּיצַד לְהָקֵל?
הָיְתָה כַּשֶּׁלֶג,
וְנַעֲשֵֹית כְּסִיד הַהֵיכָל, כְּצֶמֶר לָבָן, וְכִקְרוּם בֵּיצָה,
נַעֲשֵֹית מִסְפַּחַת שְֹאֵת, אוֹ מִסְפַּחַת עַזָּה.
כֵּיצַד לְהַחֲמִיר?
הָיְתָה כִּקְרוּם בֵּיצָה,
וְנַעֲשֵֹית כְּצֶמֶר לָבָן, כְּסִיד הַהֵיכָל, וְכַשֶּׁלֶג -
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה - מְטַהֵר;
רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: לְהָקֵל - טָהוֹר, וּלְהַחֲמִיר - תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה;
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר - תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה.
ברטנורא משנה ב
נשתנו מראיהן. אבהרות טהורות קאי. כגון דהוות כשלג עד שלא נתגייר, ומשנתגייר נעשית כסיד ההיכל.
כצמר לבן וכקרום ביצה. כלומר, תחילה היתה כצמר לבן ועכשיו נעשית כקרום ביצה.
נעשית מספחת שאת או מספחת עזה. כלומר, שהשאת נעשית מספחת, שחזרה להיות כתולדה שלה. או שהעזה נעשית כמספחת שלה.
ופרושי קמפרש לרישא, דקתני היתה כשלג ונעשית כסיד ההיכל, היינו שנעשית עזה מספחת. ואותה שהיתה כצמר לבן ונעשית כקרום ביצה, היינו שנעשית שאת מספחת.
וכסיד ההיכל והשלג. כלומר היתה כסיד ההיכל ועכשיו נעשית כשלג.
רבי עקיבא אומר כו'. והלכה כרבי עקיבא.
משנה ג
בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם,
בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן - יַסְגִּיר;
בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר - יִפְטֹר;
עוֹדֵהוּ מַסְגִּירוֹ, וּפוֹטֵר, וְנוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה -
יַחֲלִיט.
בַּהֶרֶת וּבָהּ סִימָנֵי טֻמְאָה - יַחֲלִיט;
עוֹדֵהוּ מַחֲלִיטוֹ, וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה,
בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן - יַסְגִּיר;
בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר - יִפְטֹר.
ברטנורא משנה ג
בהרת. מהשתא איירי בבהרות טמאות.
ואין בה כלום. לא מחיה ולא שער לבן.
בתחלה. כשהובא אל הכהן. וכן בסוף שבוע ראשון, אם לא נולד בה כלום יסגיר.
בסוף שבוע שני. אם לא נולד בה כלום, פטור. וכן לאחר הפטור, אם לא נולד בה כלום, עומד בפטור זה כל ימיו ושוב אינו מסגירו.
עודהו מסגירו. שהיה רוצה להסגירו, בין בתחלה כשהובא אל הכהן בין בסוף שבוע ראשון, ולא הספיק להסגירו עד שנולדו סימני טומאה, כגון בתחלה בשער לבן ומחיה, ובסוף שבוע ראשון בשער לבן ומחיה ופשיון, יחליט. אבל משהסגירו, הא תנן לעיל בפרק ג', אין מחליטין את המוסגר.
ופוטר. כלומר, או פוטרו. כגון בסוף שבוע שני. ואפילו לאחר הפטור אם נולדו סימני טומאה, יחליט.
עודהו מחליטו. שהיה [בא] להחליט. ולא הספיק עד שהלכו סימני טומאה.
בתחלה. כשהובא אל הכהן, או בסוף שבוע ראשון, יסגיר. אבל אם משהחליטו הלכו להן, כגון שהחליטו בשער לבן והלך לו שער לבן ובהרת קיימת, אין מסגירו עליה, אלא פוטרו וטהור.
משנה ד
הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה, וְהַכּוֹוֶה אֶת הַמִּחְיָה -
עוֹבֵר בְּלא תַעֲשֶֹה.
וּלְטַהֲרָה?
עַד שֶׁלֹּא בָּא אֵצֶל הַכֹּהֵן - טָהוֹר;
לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ - טָמֵא.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:
שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹלְכִין לְגַדְוָד:
בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ מַה הוּא?
אָמְרוּ לִי: לא שָׁמַעְנוּ,
אֲבָל שָׁמַעְנוּ:
עַד שֶׁלֹּא בָּא אֵצֶל הַכֹּהֵן טָהוֹר,
לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ טָמֵא.
הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת.
אֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן וְאֶחָד בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ - טָהוֹר,
עַד שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן.
מֵאֵימָתַי הִיא טַהֲרָתוֹ?
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ, אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס.
ברטנורא משנה ד
התולש סימני טומאה. כגון שער לבן בעור בשר, ושער צהוב בנתקים.
והכווה את המחיה. דמשנכוית אינה סימן טומאה.
עובר בלא תעשה. דהשמר בנגע הצרעת. וכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה.
ולטהרה. כלומר ולענין טהרה מה דינו.
עד שלא בא אצל כהן. אם תלשן, טהור. ואם תלשן לאחר חלוטו, טמא.
הולכים לנדווד גרסינן. והוא שם מקום.
בתוך הסגירו מהו. אם תלש סימני טומאה בתוך שבוע של הסגר ראשון או של הסגר שני, מהו.
התחלתי מביא להם ראיות. בתוספתא מייתי דכך היתה ראייתו, מפני מה עד שלא בא אצל כהן, טהור, לא מפני שלא ראה הכהן סימני הטומאה שבו, התולש סימני טומאה תוך הסגר נמי דין הוא שיהא טהור, שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו. הלכך, אחד עומד בפני כהן, כלומר אחד אותו העומד בפני כהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שיאמר לו הכהן טמא אתה, ואחד אותו שתלשן תוך ימי הסגרו, בין זה ובין זה טהורין. וכן הלכה.
מאימתי היא טהרתו. של אותו שתלש סימני טומאה לאחר חלוטו.
כשיוולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. דכיון דנתרפא מן השניה, איגלאי מלתא דחס רחמנא עליה, ואי נמי הוות קיימא קמייתא הוה מיתסי מינה כמו מזו.
עד שתפרח בכולו. נגע האחרון, דליכא למיחש למידי. דהא אי הוה ביה נמי קמא, השתא מיהא הוי טהור.
או עד שתתמעט בהרתו מכגריס. דאפילו לא נתלש השער ולא נכוית המחיה, היה נטהר, מכיון דנתמעטה הבהרת מכגריס.
ומיהו עד שתפרח בכולו לא קאי אלא אתולש סימני טומאה, אבל כווה את המחיה אינו נטהר בפריחה, שאילו היתה המחיה קיימת לא היה טהור בפריחה. והלכה כחכמים.
משנה ה
מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וְנִקְצְצָה - טְהוֹרָה.
קְצָצָהּ מִתְכַּוֵּן -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ.
הָיְתָה בְּרֹאשׁ הָעָרְלָה - יִמּוֹל.
ברטנורא משנה ה
ונקצצה טהורה. דכתיב (ויקרא י"ג) כל ימי אשר הנגע בו יטמא, ולא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה.
קצצה מתכוין. בתוספתא מוכח דהיכא דקצץ כל הבהרת וקצץ מן הבשר אשר סביבותיה עמה, כולי עלמא לא פליגי דאין לו טהרה עולמית, דקנסוהו רבנן מאחר שנתכוין לשרש אחריה. והיכא דקצצה ושייר ממנה כל שהוא, כולי עלמא לא פליגי דיש לו טהרה בפריחה, כיון דשייר ממנה לא קנסוהו כולי האי. כי פליגי כשקצצה מצומצמת הבהרת כמו שהיא לא פחות ולא יותר.
רבי אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו. והלכה כחכמים.
הכא לא גרסינן במלתייהו דחכמים או עד שתתמעט בהרת מכגריס, דדוקא גבי תולש סימני טומאה דרישא ונשארה הבהרת, התם שייך למתני עד שתתמעט מכגריס, אבל הכא הרי נקצצה כל הבהרת.
ואם היתה בראש הערלה ימול. לאו במילה בזמנה איירי, דהא מלתא דפשיטא היא, השתא שבת דאיסור סקילה דחיא, צרעת דאיסור לאו גרידא לא כ"ש, אלא אפילו מילה שלא בזמנה שאינו דוחה את השבת, דוחה את הצרעת, דאתי עשה דמילה ודחי את לא תעשה דצרעת. דהכי קיימא לן בכל התורה כולה, כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה.