נגעים, פרק ט
משנה א
הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִים:
בְּשֵֹעָר לָבָן וּבְפִשְֹיוֹן.
אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין?
לָקָה בָּעֵץ אוֹ בָּאֶבֶן אוֹ בְּגֶפֶת אוֹ בְּמֵי טְבֶרְיָא,
כָּל שֶׁאֵינוֹ מֵחֲמַת הָאֵשׁ -
זֶה הוּא שְׁחִין.
אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה?
נִכְוָה בְּגַחֶלֶת אוֹ בְּרֶמֶץ, כָּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ -
זוֹ הִיא מִכְוָה.
ברטנורא משנה א
השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד. אם נולד במקומן בהרת, מסגירן שבוע אחד ולסוף שבוע אם יש בו שער לבן או פסיון מחליטו, ואם לאו, פוטרו. אבל במחיה אין מיטמאין, דמחית בשר חי בעינן, ואין זה בשר חי כיון דמקומו שחין ומכוה.
בגפת. פסולת של זיתים, והוא חם מחמת עצמו. וכן חמי טבריא מחמת מקורן הן חמין ולא מחמת האור.
כל שאינו מחמת האש זהו שחין. לאתויי אבר מעיקרו.
רמץ. אפר כירה. וחם מחמת האור.
כל שהוא מחמת האש. לאתויי חמי האור.
משנה ב
הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
וְאֵין פּוֹשִֹין מִזֶּה לָזֶה,
וְאֵין פּוֹשִֹין לְעוֹר הַבָּשָֹר,
וְלא עוֹר הַבָּשָֹר פּוֹשֶֹה לְתוֹכָן.
הָיוּ מוֹרְדִין - טְהוֹרִין.
עָשׁוּ קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם -
זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה.
חָזְרוּ וְחָיוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת -
נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָֹר.
ברטנורא משנה ב
אין מצטרפין. חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה אין מצטרפין לכגריס.
ואין פושין מזה לזה. דאם שחין ומכוה זה אצל זה, ובאחד מהן בהרת כגריס, והסגירה, ובסוף שבוע פשתה לחברו או לעור הבשר, אין מחליטו. וכן אם הבהרת בעור הבשר ופשתה לשחין או למכוה, לא חשיב פסיון.
היו מורדין. שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור ועדיין מוציאין ליחה, אין מטמאין בנגעים. דכתיב שחין ונרפא, ובמכוה כתיב והיתה מחית המכוה.
אף על פי שנעשה מקומו צלקת. שניכר שהיה שם שחין או מכוה ואין שוה לשאר עור בשר, אעפ"כ נידון כעור הבשר, מאחר שנעשה קרום חזק.
משנה ג
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
מִי שֶׁעָלְתָה לְתוֹךְ יָדוֹ בַּהֶרֶת כַּסֶּלַע, וּמְקוֹמָהּ צָרֶבֶת הַשְּׁחִין?
אָמַר לָהֶם: יַסְגִּיר!
אָמְרוּ לוֹ:
לָמָּה?
לְגַדֵּל שֵֹעָר לָבָן אֵינָהּ רְאוּיָה,
וּלְפִשְֹיוֹן אֵינָהּ פּוֹשָֹה,
וּלְמִחְיָה אֵינָהּ מִטַּמְּאָה?
אָמַר לָהֶן: שֶׁמָּא תִּכְנֹס וְתִפְשֶֹה.
אָמְרוּ לוֹ:
וַהֲלא מְקוֹמָהּ כַּגְּרִיס?
אָמַר לָהֶן: לא שָׁמַעְתִּי.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא:
אֲלַמֵּד בּוֹ?
אָמַר לוֹ: אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים, הֵן!
אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ וְיִפְשֶֹה לְתוֹכוֹ.
אָמַר לוֹ: חָכָם גָּדוֹל אַתָּה שֶׁקִּיַּמְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים.
ברטנורא משנה ג
אמרו לו למה. יסגיר, הא אי אפשר להוולד לו סימן טומאה.
לגדל שער אין ראויה. דכף היד אינו מגדל שער לעולם.
לפשיון אינה פושה. דשחין ומכוה אין פושין לעור הבשר.
למחיה אינה מטמא. דהא תנן בשני סימנים בשער לבן ובפסיון, ולא במחיה.
שמא תכנוס. כגריס, וכשיראנה הכהן בסוף שבוע יפטור אותו, ולאחר הפטור תחזור ותפשה בתוך השחין שמקומו כסלע, ויחליט.
אמרו לו הרי מקומה כגריס. כלומר, ואם היה מקום הצרבת כגריס בלבד והבהרת בתוכה, למה יסגיר, והלא אין שייך לומר כאן שמא תכנוס ותפשה.
אמר להן לא שמעתי. כלומר גם יסגיר, אבל לא שמעתי בו טעם.
אלמד בו. תרשני שאלמד בדין זה דבר.
אם לקיים דברי חכמים הן. אם תמצא טעם לקיים דברי חכמים שאמרו שטעון הסגר, אמור, אבל ללמד שאינו טעון הסגר לא תאמר, שאיני מניח מה שקבלתי מרבותי ושומע ממך.
שמא יוולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו. ששחין פושה לשחין. וכן הלכה.