נגעים, פרק יא
משנה א
כָּל הַבְּגָדִים מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים,
חוּץ מִשֶּׁל גּוֹיִם.
הַלּוֹקֵחַ בְּגָדִים מִן הַגּוֹיִם -
יֵרָאוּ בַּתְּחִלָּה.
וְעוֹרוֹת הַיָּם אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים.
חִבֵּר לָהֶם מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ,
אֲפִלּוּ חוּט, אֲפִלּוּ מְשִׁיחָה,
דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה - טָמֵא.
ברטנורא משנה א
כל הבגדים. לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים, ואפילו של גר תושב. ובלבד שהן מצמר ופשתים, כדכתיב (ויקרא י"ג) בבגד צמר או בבגד פשתים, בגדים של צמר ופשתים אין, בגדים של מידי אחרינא לא.
יראו בתחילה. אפילו בנגע שהיה בהם קודם שבאו לידי ישראל. דהאי בגד הוי חזי לנגעים אלא שרשותו של נכרי היתה מעכבת, הלכך ימים שהיה בהן הנגע בעודו ברשות הנכרי אינן עולים לו מן המנין, ומשבא לרשות ישראל ייראה בתחלה.
עורות הים אינן מיטמאין. דכתיב (ויקרא י"ג) לפשתים ולצמר או בעור, מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ, אף עור ממין הגדל בארץ.
חיבר להן. לעורות של דגים הגדלים מן הים.
מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה. ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו, בשתי תכיפות או יותר.
משנה ב
צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה,
אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים -
אֵינָם מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים;
אִם רֹב מִן הָרְחֵלִים -
מִטַּמְּאִים בַּנְּגָעִים;
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים.
וְכֵן הַפִּשְׁתָּן וְהַקַּנְבּוֹס שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה.
ברטנורא משנה ב
שטרפן. שעירבן ועשה מהן בגד.
אם רוב מן הגמלים וכו'. שהצמר של רחלים מתבטל ברוב.
מחצה למחצה. שצמר גמלים כצמר רחלים בשוה.
וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה. ועשה מהן בגד, דינן כדין צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן.
משנה ג
הָעוֹרוֹת וְהַבְּגָדִים הַצְּבוּעִים
אֵין מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים.
הַבָּתִּים, בֵּין צְבוּעִים בֵּין שֶׁאֵינָן צְבוּעִים
מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָעוֹרוֹת כַּבָּתִּים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַצְּבוּעִים בִּידֵי שָׁמַיִם - מִטַּמְּאִין,
וּבִידֵי אָדָם - אֵינָן מִטַּמְּאִין.
ברטנורא משנה ג
הצבועים. אפילו בידי שמים.
הבתים בין צבועים. אפילו בידי אדם.
העורות כבתים. ואפילו צבועים בידי אדם מיטמאין בנגעים.
והלכה שהבגדים אין מיטמאין צבועים ואפילו בידי שמים, דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים, מה פשתים כברייתו, אף צמר כברייתו. וכתיב ולפשתים ולצמר, מה פשתים לבן אף צמר לבן. ועורות הצבועים בידי אדם אין מיטמאין בנגעים. אבל בידי שמים מיטמאין בנגעים, כדברי רבי שמעון.
משנה ד
בֶּגֶד שֶׁשִּׁתְיוֹ צָבוּעַ וְעֶרְבּוֹ לָבָן,
עֶרְבּוֹ צָבוּעַ וְשִׁתְיוֹ לָבָן -
הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנִּרְאֶה.
הַבְּגָדִים מִטַּמְּאִין בִּירַקְרַק שֶׁבַּיְרֻקִּים, וּבַאֲדַמְדַּם שֶׁבָּאֲדֻמִּים.
הָיָה יְרַקְרַק וּפָשָֹה אֲדַמְדַּם, אֲדַמְדַּם וּפָשָֹה יְרַקְרַק -
טָמֵא.
נִשְׁתַּנָּה וּפָשָֹה, נִשְׁתַּנָּה וְלא פָּשָֹה - כְּאִלּוּ לא נִשְׁתַּנָּה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה.
ברטנורא משנה ד
ששתיו צבוע. השתי שלו צבוע. ואין צבוע מיטמא.
וערבו לבן. ואי אזלינן בתר הערב הוא לבן ומיטמא.
הכל הולך אחר הנראה. בסתם בגדים הערב נראה, בכרים וכסתות השתי נראה. והכל לפי האומנות.
ירקרק. ירוק שבירוקים.
אדמדם. אדום שבאדומים. כלומר שמראה הירקות והאדמימות בהם חזק מאד. ירקרק, ככנף הטווס וכהוצין של דקל. אדמדם, כזהורית יפה שבדם.
היה ירקרק. כגריס, ולבסוף שבוע פשה אדמדם אצל ירקרק.
נשתנה ופשה. כגון שהיה בתחילה ירקרק כגריס, ולבסוף שבוע פשה ונעשה גדול כסלע, ובין האום ובין הפשיון שלו אדמדם.
נשתנה ולא פשה. בתחילה כגריס של ירקרק ולבסוף כגריס של אדמדם.
כאילו לא נשתנה. ואותו שפשה טעון שריפה, ואותו שלא פשה מסגירו שבוע שני.
יראה [בתחלה]. דחשיב כנשתנה לנגע אחר. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ה
הָעוֹמֵד בָּרִאשׁוֹן - יְכַבֵּס וְיַסְגִּיר.
הָעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי - יִשָֹּׂרֵף.
הַפּוֹשֶֹה בָּזֶה וּבָזֶה - יִשָֹּׂרֵף.
הַכֵּהֶה בַּתְּחִלָּה -
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יְכַבֵּס וְיַסְגִּיר;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ זָקוּק לוֹ.
הַכֵּהֶה בָּרִאשׁוֹן - יְכַבֵּס וְיַסְגִּיר.
הַכֵּהֶה בַּשֵּׁנִי -
קוֹרְעוֹ וְשׁוֹרֵף מַה שֶּׁקָּרַע, וְצָרִיךְ מַטְלִית;
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ מַטְלִית.
ברטנורא משנה ה
העומד. בעינו בסוף שבוע ראשון, שלא פשה ולא כהה מראיתו.
יכבס. מקום הנגע ויסגיר.
העומד בשני. בסוף שבוע שני לא כהה ולא פשה.
הפושה בזה ובזה. בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני.
הכהה בתחילה. כשהובא אל הכהן וראהו וקודם שהסגיר כהה.
יכבס ויסגיר. כאילו כהה בסוף שבוע ראשון.
הכהה. שהיה מתחילה חזק הירקות או האדמימות, ונעשה ירוק בינוני או אדום בינוני.
אינו זקוק לו. אין זקוק להסגירו, וטהור. והלכה כחכמים.
הכהה בראשון יכבס ויסגיר. כאילו לא כהה.
הכהה בשני. דבסוף שבוע שני מצאו שכהה.
קורעו ושורף מה שקרע, וצריך מטלית. לשון טלאי. חתיכת בגד במקום הקרע. דכתיב ואם תראה עוד, ואין עוד אלא מקומו, מלמד שהוא טולה עליו מטלית.
רבי נחמיה אומר כו'. ואין הלכה כרבי נחמיה.
משנה ו
חָזַר נֶגַע לַבֶּגֶד -
מַצִּיל אֶת הַמַּטְלִית.
חָזַר לַמַּטְלִית - שׁוֹרֵף אֶת הַבֶּגֶד.
הַטּוֹלֶה מִן הַמֻּסְגָּר בַּטָּהוֹר,
חָזַר נֶגַע לַבֶּגֶד -
שׁוֹרֵף אֶת הַמַּטְלִית;
חָזַר לַמַּטְלִית -
הַבֶּגֶד הָרִאשׁוֹן יִשָֹּׂרֵף,
וְהַמַּטְלִית תְּשַׁמֵּשׁ אֶת הַבֶּגֶד הַשֵּׁנִי בְּסִימָנִין.
ברטנורא משנה ו
חזר נגע לבגד. במקום אחר מן הבגד. ולא במטלית שנתן על מקום הקריעה.
מציל את המטלית. כששורף את הבגד כולו. כדכתיב ואם תיראה עוד בבגד וגו' ושרף את הבגד. מציל את המטלית, אותו טלאי שנתן על מקום הקריעה מצילו, ואינו שורפו עם הבגד.
חזר למטלית. לאותו טלאי שחיבר בו.
שורף את הבגד. כאילו חזר בבגד עצמו. אבל המטלית אינו טעון שריפה, אלא אם הוא שלוש על שלוש, מסגירו, ואם עמד בעיניו שבועות שנים או פשה בשבוע ראשון, שורף. ואם פחות משלוש על שלוש אינו מיטמא בנגעים.
הטולה מן המוסגר. שעשה טלאי מחתיכת בגד מוסגר על בגד טהור. ומוסגר קרי לבגד שעמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני כהה, דקורע ממנו הנגע ושורף מה שקרע, ושאר הבגד קרוי מוסגר.
חזר הנגע לבגד המוסגר. שניטלה ממנו חתיכה זו שהיא עתה טלאי לבגד טהור, אף על פי שהבגד המוסגר טעון שריפה כדכתיב ואם תיראה עוד בבגד וגו'.
מציל את המטלית. היינו הטלאי הזה שניטל ממנו ומחובר בבגד טהור, מצילו ואינו שורפו עם הבגד המוסגר.
חזר. הנגע למטלית. לחתיכה זו שניטלה מן המוסגר.
ישרף. המוסגר בכל מקום שהוא, כאילו היתה חתיכה זו מחוברת בו. וחתיכה תשמש הבגד השני שהיא מחוברת בו, בסימנים. שמסגיר עם הבגד השני. דדינו של שני כאילו הנגע בו, בין לענין הסגר בין לענין שריפה וכיבוס וכל דבר. ולאחר ששמשה הבגד השני, אפילו הלך הנגע לגמרי מן החתיכה, טעון שריפה, שהרי משחזר בו הנגע מתחילתו כבר הוזקק לשריפה.
משנה ז
קַיְטָא שֶׁיֶּשׁ בָּהּ פְּסִיפָסִים צְבוּעִים וּלְבָנִים -
פּוֹשִֹין מִזֶּה לָזֶה.
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
וַהֲרֵי הוּא פְּסִיפָס יָחִיד?
אָמַר לָהֶן: לא שָׁמַעְתִּי.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא:
אֲלַמֵּד בּוֹ?
אָמַר לוֹ: אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים, הֵן!
אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא יַעֲמֹד בּוֹ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת,
וְהָעוֹמֵד בַּבְּגָדִים שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת טָמֵא.
אָמַר לוֹ: חָכָם גָּדוֹל אַתָּה! שֶׁקִּיַּמְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים.
הַפִּשְֹיוֹן הַסָּמוּךְ - כָּל שֶׁהוּא;
הָרָחוֹק - כַּגְּרִיס;
וְהַחוֹזֵר - כַּגְּרִיס.
ברטנורא משנה ז
קייטא. מלבוש שרגילים ללבוש בימות החמה. תרגום קיץ, קייטא. ולי נראה שהוא לשון רומ"י שקורים למלבוש של אשה קוטייא.
שיש לה פספסין. מנומרת בצבעים הרבה, לבן וירוק ושחור ודומיהן. פספסין לשון פס יד, שפיסת יד מבגד לבן ופיסת יד מבגד של צבע.
ולבנים פושים מזה לזה. מלבן ללבן. ואף על פי שהצבוע מפסיק, חשוב פסיון. דפסיון רחוק מטמא בכגריס.
והרי הוא פספס יחידי. כלומר, אם לא היה בו אלא פספס אחד לבן וכל שאר הפספסין צבועין, מי בעי הסגר, או לא, משום דאין לו להיכן יפשה.
אמר להן לא שמעתי. כלומר קבלתי מרבותי דטעון הסגר ולא פירשו לי הטעם למה.
אלמד בו. כלומר תרשיני לומר לפניך טעם לדבר.
אם לפרש דברי חכמים הן. שלא תסתור מה שקבלתי.
שמא יעמוד שני שבועות. שאף על פי שאין לו במה יפשה יכול לבוא לידי טומאה, אם יעמוד בעיניו שני שבועות.
הפסיון הסמוך. כשפושה סמוך לאום.
הרחוק. שהאום בראש אחד של בגד והפסיון בראשו השני.
והחוזר. כגון שכהה בשני דקורעו ושורף מה שקרע, וכתיב ואם תיראה עוד בבגד ושרף וגו', וזהו החוזר. ושעורו בכגריס.
משנה ח
הַשֶּׁתִי וְהָעֵרֶב מִטַּמְּאִים בַּנְּגָעִים מִיָּד.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַשֶּׁתִי מִשֶּׁיִּשָּׁלֵק, וְהָעֵרֶב מִיָּד,
וְהָאוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן - מִשֶּׁיִּתְלַבְּנוּ.
כַּמָּה יְהֵא בַּפַּקַּעַת וּתְהֵא מִטַּמְּאָה בַּנְּגָעִים?
כְּדֵי לֶאֱרוֹג מִמֶּנָּה שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ שֶׁתִי וָעֵרֶב,
אֲפִלּוּ כֻּלָּהּ שֶׁתִי, אֲפִלּוּ כֻּלָּהּ עֵרֶב.
הָיְתָה פְּסִיקוֹת - אֵינָהּ מִטַּמְּאָה בַּנְּגָעִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ פְּסִיקָה אַחַת וּקְשָׁרָהּ - אֵינָהּ מִטַּמְּאָה.
ברטנורא משנה ח
השתי והערב. של צמר, שניכר בין שתי לערב, שהשתי דק והערב עב מאוד.
השתי משישלק. דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב, מה בגד, שנגמרה מלאכתו, אף שתי וערב משתגמר מלאכתן. ותנא קמא סבר, או בשתי, הפסיק הענין.
משישלק. במים רותחים. ויש ספרים שגורסים משישלה, כלומר משיהיו שולין ומסירים אותו מן היורה ששולקים אותן בה ללבנן.
האונין של פשתן. אגודות מטוה של פשתן. ולפי שבפשתן אין ניכר בין שתי לערב כמו בצמר, משום הכי לא מפליג בהו בין שתי לערב.
משיתלבנו. שנותנין אותן בתנור שיתחממו בהבל התנור ויתלבנו שם.
פקעת. עץ שהנשים מסבבות המטוה מן הכוש לתוכו.
כדי לארוג ממנה שלוש על שלוש. שיהא בה שיעור לעשות כל הבגד של שלוש אצבעות על שלוש אצבעות ממנה, גם השתי גם הערב, כדקתני ואפילו כולה שתי ואפילו כולה ערב.
היתה פסיקות. שהיו החוטים שבפקעת מופסקין, לא הוי חיבור. אבל אם היו קשורים הוי חבור.
אפילו פסיקה אחת. שאין בכל הפקעת אלא פסיקה אחת וקשרה, לא הוי חבור. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ט
הַמַּעֲלֶה מִן הַפַּקַּעַת לַחֲבֶרְתָּהּ, מִן הַסְּלִיל לַחֲבֵרוֹ,
מִן הַכֹּבֶד הָעֶלְיוֹנָה לַכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹנָה,
וְכֵן שְׁנֵי דַּפֵּי חָלוּק שֶׁנִּרְאָה נֶגַע בְּאֶחָד מֵהֶן -
הֲרֵי הַשֵּׁנִי טָהוֹר.
בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת, וּבְשֶׁתִי הָעוֹמֵד -
הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים מִיָּד.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַשֶּׁתִי אִם הָיָה רָצוּף - מִטַּמֵּא.
ברטנורא משנה ט
המעלה מן הפקעת לחברתה. פעמים שהנשים עושות פקעת בת אמה או בת שתי אמות ומגלגלות ומסבבות מזו לזו לעשות פקעת גדולה, ואם עד שלא תעלה את כולה נראה נגע באחד מהן וחוט מחברן, הוי השני טהור.
סליל. עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטוה.
כובד העליונה. שני עצים עגולים שהאורגין כורכים בהן השתי שלהן וגוללין, ונראה נגע בכובד האחד, השני טהור. דלא הוי חיבור.
וכן שני דפי חלוק. נמי אינן חיבור. ולא כעין חלוקים שלנו שמחתכים ומחברין בו בתי הזרוע ושאר חתיכות בתפירה של חיבור גמור, דההוא ודאי חשיב חבור כאילו הוא בגד אחד, אלא מיירי דלא מיחבר כולי האי.
בנפש המסכת. חוט הערב שנכנס לתוך השתי כנפש לתוך הגוף, ועד שיתישבו על מכונם אצל הארוג הוי כשתי להצטרף עמו לנגע כגריס.
אי נמי, בתחילה כשאורג בו שתי בתי נירים קודם שיארג בו שלוש על שלוש.
ובשתי העומד. הם חוטי השתי שבין כובד העליון לתחתון, שעומדים שם ליארג ולהסך בהן חוטי הערב. וקא משמע לן דלא תימא כל חוט וחוט עומד בפני עצמו ואין בו רוחב כגריס, אלא כולה חיבור זה לזה, ואם נראה (נמי) נגע בצד זה טמא בצד אחר.
אם היה רצוף. שהחוטים רצופים זה אצל זה כעין רצפה, שאורגין זה אצל זה, שכן דרך האורגים ליישבן להיות אריגתם מכוונת, אז חשיבה חיבור. ואי לאו הכי, חזינן כל חוט כאילו עומד בפני עצמו ולא הוי חיבור. ואין הלכה כרבי שמעון.
משנה י
נִרְאָה בְּשֶׁתִי הָעוֹמֵד - הָאָרִיג טָהוֹר.
נִרְאָה בָּאָרִיג - הַשֶּׁתִי הָעוֹמֵד טָהוֹר.
נִרְאָה בַּסָּדִין - שׁוֹרֵף אֶת הַנִּימִין.
נִרְאָה בַּנִּימִין - הַסָּדִין טָהוֹר.
חָלוּק שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע -
מַצִּיל אֶת הָאֻמְרָיוֹת שֶׁבּוֹ, אֲפִלּוּ הֵן אַרְגָּמָן.
ברטנורא משנה י
נראה הנגע, בשתי העומד האריג טהור. כשאין עתיד לארוג יותר.
השתי העומד טהור. היינו מה שאין עתיד לקצץ מן השתי עם הארוג.
הנימין. חוטין שבראש הסדין ובסופו.
מציל את האומריות. שפת הבגד. שאינו שורף אותו, דכתיב ושרף את הבגד בצמר או בפשתים, שאין תלמוד לומר בצמר או בפשתים, אלא ללמדך שאין שורף האומריות עמהן.
ואפילו הן ארגמן. דלא תימא דאין מציל אלא כשהאומריות של מין אחר שאינן מטמא בנגעים כגון של משי ושל זהב, קמשמע לן ואפילו הן ארגמן שהוא צמר צבוע מציל.
משנה יא
כָּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא טְמֵא מֵת,
אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא מִדְרָס -
מִטַּמֵּא בַּנְּגָעִים,
כְּגוֹן קֶלַע שֶׁל סְפִינָה, וּוִילוֹן,
וְשָׁבִיס שֶׁל סְבָכָה, וּמִטְפָּחוֹת שֶׁל סְפָרִים, וְגַלְגִּלּוֹן,
וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁיֶּשׁ בָּהֶן רֹחַב כַּגְּרִיס -
הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים.
סְגוֹס שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
עַד שֶׁיֵּרָאֶה בָּאָרִיג וּבַמּוֹכִין.
הַחֵמֶת וְהַתֻּרְמֵל - נִרְאִין כְּדַרְכָּן,
וּפוֹשֶֹה מִתּוֹכוֹ לַאֲחוֹרָיו, וּמֵאֲחוֹרָיו לְתוֹכוֹ.
ברטנורא משנה יא
כל הראוי ליטמא טמא מת. בצמר ופשתים או בעור.
אף על פי שאינו מיטמא מדרס. כגון בגד שלוש על שלוש, דאינו מיטמא מדרס עד שיהא בו שלושה טפחים על שלושה טפחים, ומיטמא במת. וכל שכן שכל המיטמאים מדרס מיטמאין בנגעים, ובלבד בלבנים שאינם צבועים.
קלע של ספינה ווילון וכו'. כל הני דחשיב, מיטמאים במת ואין מיטמאין מדרס.
שביס. לשון השביסים והשהרונים הכתוב בישעיה (ג' י"ח).
וגלגלון. אבנט שחוגרים בו.
סגוס. בגד עב מאוד והוא כאדרת שער.
באריג ובמוכין. בגוף האדרת ובשערות הבולטים ממנה. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
החמת והתורמל. כלים של עור, וקושרים אותן ונכפל העור במקום הקשר, ואין הנגע שבכפליו נראה אלא אם כן מתפשט העור. ולהכי קתני נראין כדרכן, כלומר שאין פושטו, אלא רואהו כך כמות שהוא. חמת, נוד של עור. תורמל, כמין כיס גדול של עור שהרועה מניח חפציו בתוכו.
מתוכו לאחוריו. אם מתחילה נראה נגע בתוכו והסגירו ובסוף שבוע נראה נגע באחוריו מבחוץ, חשיב פסיון. ובתוספתא משמע, דדוקא בעורות אמרינן הכי ולא בבגדים.
משנה יב
בֶּגֶד הַמֻּסְגָּר שֶׁנִּתְעָרַב בַּאֲחֵרִים -
כֻּלָּן טְהוֹרִים;
קְצָצוֹ וַעֲשָֹאוֹ מוֹכִין -
טָהוֹר, וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ.
וְהַמֻּחְלָט שֶׁנִּתְעָרַב בַּאֲחֵרִים -
כֻּלָּם טְמֵאִין;
קְצָצוֹ וַעֲשָֹאוֹ מוֹכִין -
טָמֵא, וְאָסוּר בַּהֲנָיָתוֹ.
ברטנורא משנה יב
בגד המוסגר. שהיה בו נגע וצבעו, ואין הנגע ניכר בו.
כולם טהורים. דאת הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הספק.
ועשאו מוכין. קרעים קטנים פחותים משלוש על שלוש, אלא שלא הובדלו לגמרי.
כולן טמאין. דכיון שנזקק לטומאה אין הספק מטהרו.
טמא ואסור בהנאתו. דהא שריפה בעי.