נגעים, פרק יב
משנה א
כָּל הַבָּתִּים מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִשֶּׁל גּוֹיִם.'
הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הַגּוֹיִם -
יֵרָאוּ בַּתְּחִלָּה.
בַּיִת עָגֹל, בַּיִת טְרִיגוֹן,
בַּיִת הַבָּנוּי בִּסְפִינָה אוֹ בְּאַסְקַרְיָא, עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת -
אֵינוֹ מִטַּמֵּא בַּנְּגָעִים.
וְאִם הָיָה מְרֻבָּע, אֲפִלּוּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדִים -
מִטַּמֵּא.
ברטנורא משנה א
כל הבתים. ודוקא בארץ ישראל, דבבית ארץ אחוזתכם כתיב (ויקרא י"ד).
חוץ משל נכרים. אם קנו בית בארץ ישראל. דהכי משמע, אחוזתכם מיטמאה בנגעים, ואין אחוזת הנכרים מיטמאה בנגעים. וכשם שאין אחוזתם מיטמאה בנגעים, כך בגדיהם וגופם אין מיטמאים בנגעים.
יראו בתחילה. והימים שהיה בהם הנגע כל זמן שהיו ביד הנכרים, אינם עולים להן מן החשבון.
בית עגול. שאין בו זויות.
טריגון. שיש לו שלוש זויות. שלוש בלשון רומי טר"י. והוא הדין בית שיש לו שתי זויות או חמש.
אינו מיטמא בנגעים. דגבי נגעים כתיב קירות קירות שתי פעמים, ומיעוט קירות שנים, הרי ארבעה.
ובאסקריא. הוא תורן הספינה. ויש ספרים שגורסים אכסדיא, והן קורות שקושרים ביחד ומוליכין אותן בנהרות ובים. ובלשון מקרא קרויין רפסודות.
אינן מיטמאין בנגעים. דכתיב בבית ארץ, עד שיהיה הבית מחובר בארץ.
על ארבע קורות. כמו או על ארבע קורות. שהיה הבית בנוי על גבי הקורות.
אפילו על ארבעה עמודים. שהעמודים מחוברים בארץ והן נחשבים ארבע זויות לבית והגג עליהן מיטמא בנגעים ואף על פי שהוא פתוח מכל צדדיו.
משנה ב
בַּיִת שֶׁאֶחָד מִצְּדָדָיו מְחֻפֶּה בְּשַׁיִשׁ,
אֶחָד בְּסֶלַע וְאֶחָד בִּלְבֵנִים וְאֶחָד בְּעָפָר -
טָהוֹר.
בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר,
וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע,
וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר -
טָהוֹר.
וְכֵן בֶּגֶד שֶׁלֹּא אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ,
וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע,
וְאַחַר כָּךְ אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ -
טָהוֹר.
אֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בַּנְּגָעִים,
עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר.
ברטנורא משנה ב
בית שאחד מצדדיו. אחד מארבע כתליו מחופה בשיש מרמר"א.
בסלע. צור שהיא שם מששת ימי בראשית.
בלבנים. עשויים בכבשן.
בעפר. שהכותל עשוי מגושי עפר.
טהור. דבעינן שיהיו ארבעה קירות הבית ראויין ליטמא בנגעים, ואם אחד מן הקירות עשוי בדבר שאין ראוי ליטמא, כגון כל הני דאמרינן, הבית טהור.
בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר. כל שלושתן, אלא אחד מהן היה בו, ונראה הנגע באותו האחד, טהור. דבעינן שיהא ראוי ליטמא קודם ראיית הנגע.
עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר. דכתיב (ויקרא י"ד) את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית.
משנה ג
וְכַמָּה אֲבָנִים יְהוּ בּוֹ?
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבַּע;
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁמוֹנֶה.
שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:
עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים אוֹ עַל אֶבֶן אַחַת.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים,
לא עַל אֶבֶן אַחַת.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֵּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים,
בִּשְׁנֵי כְתָלִים בַּזָּוִית,
אָרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְרִיסִין, וְרָחְבּוֹ כַּגְּרִיס.
ברטנורא משנה ג
עד שיראה כשני גריסים. דכתיב (שם) וראה את הנגע והנה הנגע, מלמד שאין נגעי בתים מיטמאין, עד שיראו כשני גריסין.
או על אבן אחת. והיינו טעמא דאמר רבי ישמעאל ארבע אבנים לארבעה כותלי הבית, לכל כותל אבן אחד. ולרבי עקיבא דאמר עד שיראו כשני גריסים על שתי אבנים לא על אבן אחת, אין פחות משמונה אבנים, לכל כותל שתי אבנים.
רבי אליעזר ברבי שמעון אומר כו'. טעמא דרבי אליעזר ברבי שמעון [בסנהדרין דף ע"א] דכתיב קיר וכתיב קירות, איזהו קיר שהוא כקירות, הוי אומר זה קרן זוית, ובכל קיר בעינן שיעור נגע, דהיינו כגריס הקלקי מרובע בכל אחד ואחד. והלכה כרבי עקיבא.
משנה ד
עֵצִים?
כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַשְּׁקוֹף.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׁוֹת סַנְדָּל לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף.
עָפָר?
כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ.
קִירוֹת הָאֵבוּס וְקִירוֹת הַמְּחִצָּה
אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים.
יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ
אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים.
ברטנורא משנה ד
עצים. כדאמרינן שאין הבית מיטמא עד שיהיו בו עצים, כמה יהיו בכל כותל וכותל, כדי ליתן תחת השקוף. כך צריך לכל קיר וקיר.
שקוף. מקום שהדלת שוקף עליו, ורגילין ליתן עץ תחתיו.
סנדל לאחורי השקוף. רגילים להניח עץ לאחורי השקוף להגין, ונקרא סנדל, כמו שהסנדל מגין על הרגל. שקוף, נקרא בין של פתח בין של חלון.
פצים. לשון סדק וקרע. כמו (תהילים ס') הרעשת ארץ פצמתה.
קירות האבוס. של בהמה.
וקירות המחיצה. של (חצרות) גנות ופרדסים.
אין מיטמאין בנגעים. דכתיב בקירות הבית, ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה.
ירושלים וחוצה לארץ אינן מיטמאין בנגעים. דכתיב (ויקרא י"ד) בבית ארץ אחוזתכם, וחוצה לארץ אינה אחוזתכם, וירושלים נמי לא נתחלקה לשבטים.
משנה ה
כֵּיצַד רְאִיַּת הַבַּיִת?
"וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר,
כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" (ויקרא יד, לה).
אֲפִלּוּ תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי -
לא יִגְזֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבַּיִת,
אֶלָּא: "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת".
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת,
(בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע,
וְלא יִטְמָא כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת,
וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת") (שם שם, לו) -
וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי?
אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
וְכִי מַה מִּטַּמֵּא לוֹ?
אִם תֹּאמַר כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו?
מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים!
עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה?
עַל כְּלֵי חַרְסוֹ, וְעַל פַּכּוֹ, וְעַל טִפְיוֹ.
אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי,
קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב;
אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ,
קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו;
אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע,
קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק.
ברטנורא משנה ה
לא יגזור. לא יפסוק הדיין לומר שהוא נגע ודאי, מדכתיב כנגע נראה לי בבית ולא כתיב נגע.
אפילו חבילי עצים. שאינן בכלל טומאה, צריך לפנות. והא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, דמשמע דאטומאה קפיד רחמנא, סבירא ליה לרבי יהודה דמלתא באנפי נפשה היא, לאשמעינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו אי שביק להו. ואין הלכה כרבי יהודה.
עסק זה לפינוי. בתמיה, וכי להעסיקו לפנות את הבית הוצרך הכתוב שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלים טומאה, על כרחך לא בא הכתוב לדרוש אלא כמו שדורש רבי מאיר שהתורה חסה על ממונן של ישראל.
פכו. לשון פכין קטנים.
תפיו. מקום שאופה ומבשל בו קדירתו, כגון תנור וכירים של חרס המיטלטלין.
ויש ספרים שגורסים טפיו בטי"ת, והוא כלי חרס קטן מאוד שאין המשקה יוצא הימנו אלא טיף טיף. וכל אלו אין להם טהרה במקוה.
ואם כן על של רשע. שהנגעים באים על לשון הרע.
משנה ו
אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַסְגִּיר,
וְלא בְּתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר,
אֶלָּא עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, לח) "וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן-הַבַּיִת אֶל-פֶּתַח הַבָּיִת,
וְהִסְגִּיר אֶת-הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים".
וּבָא בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ וְרָאָה אִם פָּשָֹה,
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת-הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע,
וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל-מִחוּץ לָעִיר אֶל-מָקוֹם טָמֵא" (שם שם, מ)
"וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל-תַּחַת הָאֲבָנִים,
וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת-הַבָּיִת" (שם שם, מב)
אֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה,
וְלא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה,
וְלא סִיד מִכָּל מָקוֹם.
אֵינוֹ מֵבִיא,
לא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם, וְלא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת,
אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, תַּחַת שָׁלשׁ, תַּחַת אַרְבַּע.
מִכָּאן אָמְרוּ: אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ!
שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין,
שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים,
אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת-הַבָּיִת" -
אֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה.
ברטנורא משנה ו
אינו הולך לתוך ביתו. דכתיב ויצא הכהן מן הבית. יכול ילך לביתו ויסגיר, תלמוד לומר אל פתח הבית, אי על פתח הבית, יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר, תלמוד לומר ויצא מן הבית, עד שיעקר מכל הבית.
ולא סיד מכל מקום. דכתיב ועפר אחר יקח, וסיד לא הוי עפר אלא אבן שריפה.
לא אחת תחת שתים. אבן גדולה שממלאה מקום השתים.
מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו. שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה, בעל הבית אחר צריך להטפל עמו, דכתיב וחלצו את האבנים, לשון רבים. ולזה שהנגע לצד ביתו קורא רשע, שהנגעים באים על לשון הרע כדאמרן.
שניהם קוצעים. לשון ואת הבית יקציע.
יקח וטח. לשון יחיד, למעוטי חברו שאין מטפל עמו בטיחה.
משנה ז
בָּא בְּסוֹף שָׁבוּעַ וְרָאָה אִם חָזַר,
"וְנָתַץ אֶת-הַבַּיִת,
אֶת-אֲבָנָיו וְאֶת-עֵצָיו וְאֵת כָּל-עֲפַר הַבָּיִת,
וְהוֹצִיא אֶל-מִחוּץ לָעִיר אֶל-מָקוֹם טָמֵא" (ויקרא יד, מה)
הַפִּשְֹיוֹן הַסָּמוּךְ - כָּל שֶׁהוּא,
וְהָרָחוֹק - כִּגְרִיס,
וְהַחוֹזֵר בַּבָּתִּים - כִּשְׁנֵי גְרִיסִין.
ברטנורא משנה ז
בא בסוף שבוע. אחרי הטוח הבית, חוזר ומסגירו, ואם בסוף שבוע חזר הנגע, ונתץ את הבית.
הפשיון הסמוך. שפשה סמוך לנגע.
והחוזר כשני גריסים. דכתיב ואם ישוב הנגע, כאדם האומר חזר פלוני למקומו. והנגע שבבתים בתחילה אינו מטמא אלא בשני גריסין, כדאמרן.