נגעים, פרק יג
משנה א
עֲשָֹרָה בָּתִּים הֵן:
הַכֵּהֶה בָּרִאשׁוֹן, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ -
קוֹלְפוֹ וְהוּא טָהוֹר.
הַכֵּהֶה בַּשֵּׁנִי, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ -
קוֹלְפוֹ וְהוּא טָעוּן צִפֳּרִים.
הַפּוֹשֶֹה בָּרִאשׁוֹן -
חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ;
חָזַר - יִנָּתֵץ,
לא חָזַר - טָעוּן צִפֳּרִים.
עָמַד בָּרִאשׁוֹן וּפָשָֹה בַּשֵּׁנִי -
חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ;
חָזַר - יִנָּתֵץ,
לא חָזַר - טָעוּן צִפֳּרִים.
עָמַד בָּזֶה וּבָזֶה -
חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ;
חָזַר - יִנָּתֵץ,
לא חָזַר - טָעוּן צִפֳּרִים.
אִם עַד שֶׁלֹּא טִהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים נִרְאָה בּוֹ נֶגַע -
הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ;
וְאִם מִשֶּׁטִּהֲרוֹ בַּצִּפֳּרִים נִרְאָה בּוֹ נֶגַע -
יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה.
ברטנורא משנה א
עשרה בתים. הכהה בראשון. בסוף שבוע ראשון כהה, או הלך הנגע לגמרי. הרי שני בתים, דכשנים הן חשובים.
קולפו. קולף מקום הנגע בלבד, והבית טהור.
הכהה. בסוף שבוע שני, וההולך לגמרי. שנים אחרים, הרי ארבעה.
הפושה בשבוע ראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. ואם חזר, נותץ. הרי חמשה.
לא חזר טעון צפרים. הרי ששה.
עמד בעיניו בשבוע ראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר, נותץ. הרי שבעה.
לא חזר טעון צפרים. הרי שמונה.
עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. שדין העומד בעיניו בשבוע שני כדין הפושה, חזר, נותץ. הרי תשעה.
לא חזר טעון צפרים. הרי עשרה.
אם עד שלא טיהרו בצפרים נראה בו נגע. הרי הוא כחוזר, וטעון נתיצה. אבל משטיהרו, הוה ליה כנגע חדש ומסגירו.
משנה ב
הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית,
בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ - חוֹלֵץ אֶת כֻּלָּהּ;
וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ -
נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ, וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ.
נִמְצָא חֹמֶר בַּחֲלִיצָה מִבַּנְּתִיצָה.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפָתִין,
נִרְאָה בָּרֹאשׁ - נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ;
נִרְאָה בַּפָּתִין -
נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ, וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ.
ברטנורא משנה ב
האבן שבזוית. שהיא בינו ובין חבירו בשותפות.
חולץ את כולו. כדדרשינן וחלצו, מלמד ששניהם חולצים.
בזמן שהוא נותץ. את הבית כולו.
נותץ שלו. דגבי נתיצה כתיב את אבניו ואת עציו, אבניו שלו ועציו שלו.
ראש ופתין. פירש הערוך, אותה האבן או אותו העץ שתופס מצד מערב נדבך שלו, ולצד מזרח נדבך של חברו, שם אותה האבן או אותו העץ, ראש. ואותם האבנים ועצים שבנדבך זה במערב אחת, ובנדבך זה במזרח אחת, שמן פתין.
משנה ג
בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע,
הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו -
נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה.
נִרְאָה בַּעֲלִיָּה -
נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבַּיִת.
לא הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו -
אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ נִתָּצִין עִמּוֹ;
וּמַצִּיל עַל הַמַּלְבְּנִים וְעַל שְֹרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַלְבֵּן הַבָּנוּי עַל גַּבָּיו נִתָּץ עִמּוֹ.
אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ - מְטַמְּאִין בְּכַזַּיִת;
רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: בְּמַה שֶּׁהֵן.
ברטנורא משנה ג
נותן את הקורות לעלייה. וסומכן בעמודין ואינו נותצן עם הבית. דכתיב את אבניו ואת עציו ואת עפר הבית, ולא אבנים ועצים ועפר של עלייה.
נתצין עמו. דדרשינן את אבניו ואת עציו ואת עפר הבית, כל אבנים שנבנו עמו וכל עצים שנבנו עמו וכל עפר שנבנה עמו, וכיון דאין עלייה על גביו, הרי כולם נבנו עמו.
מלבנים. כמין לבנים מרובעות ששוטחים על הגגות. ויש מפרשים, כעין מזוזות שעושים בחלונות מבחוץ לנוי, ואין מחוברים בטיט בחלון.
שריגות. כמין סבכה שעושים בחלון שמסתכלים משם לרשות הרבים.
מלבן. עץ ארוך שעל הקיר העשוי להושיב עליו ראשי הקורות שלא ירקבו מלחלוחית החומה.
בכזית. משום דצרעת אתקש למת, דכתיב (במדבר י"ב) אל נא תהי כמת.
במשהו. כאברים של מת, דתנן באהלות האברים אין להן שיעור. ואין הלכה כרבי אליעזר.
משנה ד
בַּיִת הַמֻּסְגָּר מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ,
וְהַמֻּחְלָט - מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו.
זֶה וְזֶה מְטַמְּאִין בְּבִיאָה.
ברטנורא משנה ד
בית המוסגר מטמא מתוכו. כדכתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב. והאבנים המנוגעים עצמן, אפילו במוסגר, מטמאין מאחוריהן.
והמוחלט מתוכו ומאחוריו. הנוגע בבית מאחוריו, טמא. דכתיב במוחלט, צרעת ממארת בבית טמא הוא, מה תלמוד לומר טמא הוא, הוסיף לו שיהא טמא בין מתוכו בין מאחוריו.
זה וזה מטמאין בביאה. לטמא כל הנכנס בתוכו.
משנה ה
הַבּוֹנֶה מִן הַמֻּסְגָּר בְּטָהוֹר, וְחָזַר נֶגַע לַבַּיִת –
חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים.
חָזַר עַל הָאֲבָנִים -
הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן יִנָּתֵץ,
וְהָאֲבָנִים יְשַׁמְּשׁוּ אֶת הַבַּיִת הַשֵּׁנִי בְּסִימָנִין.
ברטנורא משנה ה
הבונה מן המוסגר בטהור. לאחר שחלץ וקצע וטח ונתן לו שבוע, בתוך ימי הסגרו לקח מאותו בית אבנים ובנאן בבית אחר.
חזר נגע לבית. המוסגר.
חולץ את האבנים. שלקח ממנו, ומסלקן מן הטהור, והן טמאים כטומאת הבית שנטלן ממנו.
חזר הנגע לאבנים. שבנה בטהור.
הבית. המוסגר, ינתץ, כאילו היו קבועים בו. והני אבנים נמי בעו נתיצה, אלא שממתין להם עד שישמשו הבית השני בסימנין, דטעון הסגר, ודינו לכל דבר ככל בית שנראה בו נגע בתחילה.
משנה ו
בַּיִת שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַּיִת הַמְנֻגָּע,
וְכֵן אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַּיִת הַמְנֻגָּע -
הַנִּכְנָס לַחִיצוֹן טָהוֹר; דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
מָה אִם אֶבֶן אַחַת מִמֶּנּוּ מְטַמָּא בְּבִיאָה,
הוּא עַצְמוֹ לא יְטַמֵּא בְּבִיאָה?
ברטנורא משנה ו
בית שהוא מיסך על גבי בית המנוגע. כגון שבית המנוגע בנוי בתוך בית אחר. וכן אילן שבית המנוגע בנוי תחתיו.
הנכנס לחיצון טהור. דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ודמי לבית ועלייה, דאי קאי מצורע בבית, עלייה טהורה.
ומה אם אבן אחת. שמבית המנוגע, מטמאה כל אשר באוהל.
הבית כולו. שהוא תחת בית אחר, לא כל שכן שיטמא כל מה שבתוך החיצון. והלכה כרבי אליעזר.
משנה ז
הַטָּמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן, וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר - טָמֵא.
הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן, וְהַטָּמֵא עוֹבֵר - טָהוֹר.
אִם עָמַד - טָמֵא.
וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת - טָהוֹר.
וְאִם הִנִּיחָהּ - הֲרֵי זֶה טָמֵא.
ברטנורא משנה ז
והטהור עובר טמא. דכתיב במצורע מחוץ למחנה מושבו, מכאן שמושבו טמא.
הלכך כשהטמא עומד תחת האילן, נעשה מקום האילן מושבו והטהור העובר שם טמא. אבל כשהטמא עובר ואינו עומד לפוש שם, אין זה קרוי מושבו, ואף על פי שהטהור יושב שם, טהור ואינו מקבל טומאה.
ואם עמד הטמא, נטמא מקום האילן ונטמא הטהור העובר שם.
וכן באבן המנוגעת. אם אדם הנושאה עובר תחת האילן, הטהור העומד שם לא נטמא.
ואם הניחה טמא. והוא הדין אפילו לא הניחה, אלא שעמד הנושאה.
משנה ח
טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָמֵא - נִטְמָא;
וְטָמֵא שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָהוֹר -
טִמְּאָהוּ.
טַלִּית טְהוֹרָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ לְבַיִת טָמֵא -
נִטְמָאָה;
וּטְמֵאָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ כַּזַּיִת לְבַיִת טָהוֹר -
טִמְּאַתּוּ.
ברטנורא משנה ח
טהור שהכניס ראשו ורובו. דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה.
שהכניס ממנה שלוש אצבעות על שלוש אצבעות. חשיבא כאילו נכנסה כל הטלית כולה. אבל פחות מכן לא, דבציר משלוש על שלוש אינה מקבלת טומאה ולא חשיבא.
וטמאה. כגון טלית המנוגעת שהכניס ממנה כזית לבית טהור.
טמאתו. דצרעת אתקש למת. וטלית המנוגעת דמטמאה בביאה נפקא לן מקרא, דכתיב ולצרעת הבגד ולבית, מקיש בגד לבית, מה בית מטמא בביאה דהא כתיב והבא אל הבית וגו', אף בגד מטמא בביאה. מנין לרבות את כולן כגון שתי וערב ועורות, תלמוד לומר זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר, מקיש כולן לבגד, מה בגד מטמא בביאה, אף כולן מטמאין בביאה.
משנה ט
מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת הַמְנֻגָּע,
וְכֵלָיו עַל כְּתֵפוֹ, וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו -
הוּא וְהֵן טְמֵאִין מִיָּד.
הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו, וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו, וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו -
הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִין,
עַד שֶׁיִּשְׁהֶא כְּדֵי אֲכִילַת פְּרַס,
פַּת חִטִּין וְלא פַּת שְֹעוֹרִים,
מֵסֵב וְאוֹכְלָן בְּלִפְתָּן.
ברטנורא משנה ט
וכליו על כתפו. מקופלים ומונחים על כתיפיו דרך משאוי.
וטבעותיו בידיו. מונחים על פס ידו שלא כדרך מלבוש.
הוא והן טמאין מיד. דקרינן נמי בכלים והבא אל הבית יטמא.
היה לבוש כליו. דהשתא אין כליו טמאים אלא מחמת דידיה.
והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס. דכתיב והאוכל בבית יכבס את בגדיו והשוכב בבית יכבס את בגדיו. ותניא, אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס בגדיו, ריבה, אם כן למה נאמר אוכל ושוכב, ליתן שיעור לבא אל הבית שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה כדי שיעור אכילה כשהוא שוכב, כלומר כשהוא מיסב.
וכמה שיעור אכילה, כדי אכילת פרס, שהוא חצי ככר של עירוב, לדברי רש"י הם ארבע ביצים, ולדברי רמב"ם שלוש ביצים.
מיסב ואוכלן בלפתן. ששעורו מועט משאילו [היה] אוכלן בלא לפתן, שמתוך טעם של לפתן ממהר לאכול.
משנה י
הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים, וּפָשַׁט יָדוֹ לַחוּץ וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו,
אִם שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרַס - טְמֵאוֹת.
הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לִפְנִים וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו -
רַבִּי יְהוּדָה - מְטַמֵּא מִיָּד;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּשְׁהֶא כְּדֵי אֲכִילַת פְּרַס.
אָמְרוּ לְרַבִּי יְהוּדָה:
מָה אִם בִּזְמַן שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא,
לא טִמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרַס -
בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא,
אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו,
עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרַס?
ברטנורא משנה י
היה עומד בפנים. תוך בית המנוגע.
ופשט ידיו לחוץ וטבעותיו בידיו. הכא מיירי כשטבעותיו באצבעותיו דרך מלבוש, ואם שהה כדי אכילת פרס, טמאות, דבתר גופו גרירי. ואם היו בפס ידו דרך משאוי, מוכיח בתוספתא שהם טמאות מיד.
בזמן שאין כל גופו טמא. כגון הכא דהוא עומד בחוץ ולא נטמא כל זמן שלא הכניס ראשו ורובו.
אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס. ורבי יהודה אומר, מצינו שיפה כוח הטמא להציל, מכח הטהור להציל, שהרי ישראל שמקבלים טומאה מצילין כלים בבית המנוגע, שאין מטמאין עד שישהה כדי אכילת פרס, ונכרי ובהמה שאין מקבלים טומאה אין מצילין כלים בבית המנוגע, שהבגדים שעליהם טמאים מיד. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה יא
מְצֹרָע שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת -
כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֶּשׁ שָׁם טְמֵאִין, אֲפִלּוּ עַד הַקּוֹרוֹת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע אַמּוֹת.
כֵּלִים מִיָּד טְמֵאִין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם שָׁהָה כְּדֵי הַדְלָקַת הַנֵּר.
ברטנורא משנה יא
עד ארבע אמות. קסבר רבי שמעון, למעלה מארבע אמות רשותא אחריתא הוא, דקומתו של אדם בינוני שלוש אמות, ואמה אחת לפישוט ידים ורגלים. ואין הלכה כרבי שמעון.
כלים מיד טמאים. כלומר כלים שאמרנו עד הקורות לתנא קמא ועד ארבע אמות לרבי שמעון, מיד הן מיטמאין כשנכנס עמהן לבית המנוגע.
כדי הדלקת הנר. כשנכנס ברשות, מודה רבי יהודה דמיטמאין מיד, ולא פליג אלא כשנכנס שלא ברשות. משום דמושבו של מצורע מטמא כדאמרן, וכשנכנס ברשות הוי מושבו מיד, אבל כשנכנס שלא ברשות לא הוי מושבו אלא אם כן שהה כדי הדלקת הנר ולא אפקיה. ואם לא שהה כדי הדלקת הנר, לא הוי מושבו. דהאי דלא אפקיה, משום דטרוד בהדלקת הנר דביני שמשי או דימות החול ולא מצי מפיק ליה.
משנה יב
נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת -
עוֹשִֹים לוֹ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָֹרָה טְפָחִים,
עַל רֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת.
נִכְנָס רִאשׁוֹן, וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן.
כָּל הַמַּצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת -
מַצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּבַיִת הַמְנֻגָּע;
וְכָל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְּאֹהֶל הַמֵּת -
מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַמַּצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת -
מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע;
כָּל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְּאֹהֶל הַמֵּת -
אֲפִלּוּ מְגֻלֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע - טָהוֹר.
ברטנורא משנה יב
נכנס לבית הכנסת. מצורע שבא ליכנס לבית הכנסת.
עושים לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. דפחות מעשרה אינה חשובה מחיצה להציל.
ברוחב ארבע אמות. כנגד ארבע אמות של תפילה.
אי נמי, משום דזהו שיעור מקומו של אדם, כדאמרינן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו [דף מ"ח].
נכנס ראשון ויוצא אחרון. כדי שלא יטמאו העומדים בבית הכנסת בכניסתו וביציאתו, כשהוא עובר מן הפתח ועד המחיצה. דחיישינן שמא יעמוד מעט בשעה שהוא עובר, ויטמאו כל העומדים שם.
כל המציל בצמיד פתיל. כגון כלי חרס וכל הנהו דחשיב במסכת כלים פרק ואלו כלים מצילים.
כל המציל מכוסה באוהל המת. כגון בור ודות דלא בעי צמיד פתיל אלא כיסוי, כדתנן במסכת אהלות פרק התנור (משנה ו'.) והלכה כרבי יוסי.