נגעים, פרק יד
משנה א
כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְצֹרָע?
הָיָה מֵבִיא פְּיָלִי שֶׁל חֶרֶשׁ חֲדָשָׁה,
וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים,
וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר.
שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל כְּלִי חֶרֶשׁ, וְעַל מַיִם חַיִּים.
חָפַר וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו.
נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת,
וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן,
וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל שְׁנִיָּה.
טָבַל, וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל מִצְחוֹ.
וְכָךְ הָיָה מַזֶּה עַל הַשְּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ.
משנה א
כיצד מטהרין. פיילי. מזרק. השותים במזרקי יין (עמוס ו') מתרגמינן דשתיין בפיילי חמר.
חדשה. דכתיב (ויקרא י"ד) אל כלי חרש על מים, מקיש כלי למים, מה מים שלא נעשה בהן מלאכה, אף כלי שלא נעשה בו מלאכה.
רביעית. משום דכתיב (שם) בדם הצפור השחוטה ובמים החיים, מים חיים שדם הצפור ניכר בהן. ושיערו חכמים רביעית.
מים חיים. שלעולם נובעים ואינן פוסקים.
צפרים דרור. שדרות בבית כבשדה.
וקוברה בפניו. לפי שאסורה בהנאה.
ושני תולעת. לשון צמר צבוע שני. כרמז"י בלע"ז.
וכרכן בשיירי לשון. עץ ארז ואזוב ושני תולעת היה מניחן יחד, והלשון יוצא ועודף על עץ ארז ואזוב, והיה כורכן בו דהוו שלושתן באגודה אחת.
והקיף. לשון סמיכה והקרבה. כמו [ביצה דף ל"ב] מקיפים שתי חביות. לתרום שלא מן המוקף. כלומר היה סומך להן ראשי אגפים וראש הזנב של הצפור החיה, וטובל כולן ביחד בדם ובמים שבכלי חרס.
לאחר ידו. על גב ידו של מצורע.
ויש אומרים על מצחו. ואין הלכה כיש אומרים.
על השקוף. של בית שהוא מנוגע.
משנה ב
בָּא לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה,
אֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לא לַיָּם, וְלא לָעִיר, וְלא לַמִּדְבָּר,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, נג) "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר-הַחַיָּה,
אֶל-מִחוּץ לָעִיר אֶל-פְּנֵי הַשָֹּׂדֶה".
בָּא לְגַלֵּחַ אֶת הַמְצֹרָע,
הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָֹרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, וְטָבַל.
טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כַּשֶּׁרֶץ.
נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה,
מְנֻדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים,
וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
ברטנורא משנה ב
לא לים. אם הוא בעיר היושבת על שפת הים.
ולא למדבר. אם העיר יושבת אצל המדבר.
שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. מכאן שאינו הופך פניו לעיר.
העביר תער על כל בשרו. לאו דוקא. שלא היה מגלח אלא כל מקום כנוס שער, [ונראה, לאפוקי שער] בית הסתרים, דאמר קרא (ויקרא י"ד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, כלל. את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, פרט. ואת כל שערו יגלח, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה, אף כל מקום כנוס שער ונראה.
ותגלחת ראשונה שמגלח בזמן חלוטו, למדוה בגזירה שוה מתגלחת שניה, שמגלח שניה לאחר שספר שבעת ימים, דנאמר בימי חלוטו וגלח את כל שערו וגו', ונאמר בימי ספרו יגלח את כל שערו וגו', מה תגלחת האמורה בימי ספרו פרט לבית הסתרים, אף תגלחת האמורה בימי גמרו פרט לבית הסתרים.
טהור מלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב, כדרך שהיה מטמא בימי חלוטו. מטמא כשרץ. לטמא אדם ובגדים במגע, אבל לא במשא.
מנודה בביתו. לענין זה שאסור בתשמיש המטה, דכתיב (ויקרא י"ד) וישב מחוץ לאהלו, ואין אהלו אלא אשתו. וכן הוא אומר (דברים ה') שובו לכם לאהליכם, כשהתיר להם תשמיש המטה לאחר מעמד הר סיני.
משנה ג
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כַּתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה.
כִּבֵּס בְּגָדָיו וְטָבַל - טָהוֹר מִלְּטַמֵּא כַּשֶּׁרֶץ,
וַהֲרֵי הוּא טְבוּל יוֹם, אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵֹר.
הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ - אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה.
הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ - אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים.
נִמְצְאוּ שָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּמְצֹרָע וְשָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּיּוֹלֶדֶת.
ברטנורא משנה ג
טהור מלטמא כשרץ. ופוסל תרומה [ותו לא].
ושלוש טהרות ביולדת. והוא הדין בזב בעל שלוש ראיות ובזבה, דבכלהו טבל ועלה, אוכל במעשר. העריב שמשו, אוכל בתרומה. הביא כפרתו, אוכל בקדשים. הרי שלוש טהרות. והאי דנקט יולדת טפי מזב וזבה, משום דביולדת כתיב בהדיא (שם י"ב) וכפר עליה הכהן וטהרה, לאכילת קדשים.
משנה ד
שְׁלשָׁה מְגַלְּחִין, וְתִגְלַחְתָּן מִצְוָה:
הַנָּזִיר, וְהַמְצֹרָע, וְהַלְוִיִּם.
וְכֻלָּן שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְּתַעַר, אוֹ שֶׁשִּׁיְּרוּ שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת -
לא עָשׁוּ כְּלוּם.
ברטנורא משנה ד
והלוים. בעת שנבחרו לשירות במדבר, ואינה נוהגת לדורות.
משנה ה
שְׁתֵּי צִפֳּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת
בַּמַּרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת - כְּשֵׁרוֹת.
לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר - כְּשֵׁרוֹת.
שָׁחַט אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא דְּרוֹר -
יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה; הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה.
שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה -
יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה; הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה.
נִשְׁפַּךְ הַדָּם - תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת;
מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת - יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.
ברטנורא משנה ה
מצותן שיהיו שוות. דלכתוב רחמנא צפרים, ומיעוט צפרים שתים. שתי דכתב רחמנא למה לי, אלא ללמד שיהיו שתיהם שוות.
ונמצאה טריפה כו'. דחיות כתיב, פרט לטריפות.
תמות המשתלחת. יניחנה עד שתמות מאליה.
משנה ו
מִצְוַת עֵץ אֶרֶז
אָרְכּוֹ אַמָּה, וְעָבְיוֹ כִּרְבִיעַ כֶּרַע הַמִּטָּה:
אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה.
מִצְוַת אֵזוֹב -
לא אֵזוֹבְיוֹן, לא אֵזוֹב כּוֹחֲלִי,
לא אֵזוֹב רוֹמִי, לא אֵזוֹב מִדְבָּרִי,
וְלא כָּל אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַי.
ברטנורא משנה ו
כרביע כרע המטה. כדמפרש ואזיל, שמחלק כרע המטה לשנים, ואלו השנים מחלקן לארבעה, וזהו רביע כרע. וקמ"ל דמצוה לצמצם שיהיה רביע כרע, לא פחות ולא יותר.
שם לווי. שמלוין ומחברין אותו לדבר אחר. אזוב יון, אזוב כוחלי, אזוב רומי.
משנה ז
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת:
חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה.
וְהַדַּל הָיָה מֵבִיא חַטָּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף.
ברטנורא משנה ז
ביום השמיני. כשגילח בשביעי, מביא קרבנותיו בשמיני. אבל אם שהה ולא גילח אלא בשמיני, מביא קרבנותיו בתשיעי, לפי שטעון הערב שמש בין גילוח להבאת קרבנותיו.
משנה ח
בָּא לוֹ אֵצֶל הָאָשָׁם, וְסָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו,
וּשְׁחָטוֹ וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ:
אֶחָד בַּכְּלִי, וְאֶחָד בַּיָּד.
זֶה שֶׁקִּבֵּל בַּכְּלִי,
בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.
וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בַּיָּד,
בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְצֹרָע.
וְהַמְצֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְצֹרָעִים, בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה.
ברטנורא משנה ח
וסמך שתי ידיו עליו. וקודם סמיכה היה טעון תנופה, שאשם מצורע טעון תנופה חי.
ואחד ביד. דכתיב (ויקרא י"ד) ולקח הכהן ונתן על תנוך אוזן המיטהר, מה נתינה בעצמו של כהן, אף קבלה בעצמו של כהן.
אינו צריך טבילה. שכבר טבל מבערב, כדכתיב (שם) והיה ביום השביעי יגלח וגו' וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים. וחכמים אומרים, הואיל והיה עלול לטומאה, שמא לא שמר עצמו בטהרה כראוי ונטמא אחר שטבל, לפיכך צריך טבילה אחרת מספק. והלכה כחכמים.
משנה ט
הִכְנִיס רֹאשׁוֹ, וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ;
יָדוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ;
רַגְלוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאֶחָד.
אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית -
אֵין לוֹ טַהֲרָה עוֹלָמִית.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נָתַן עַל שֶׁל שְֹמֹאל - יָצָא.
ברטנורא משנה ט
הכניס ראשו. לפי שעזרת ישראל אין מחוסר כפורים נכנס לה, ודם האשם היה נפסל ביוצא אם יצא חוץ לעזרה, לפיכך היה המצורע עומד בשער ניקנור שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל, ומכניס ראשו לתוך העזרה עד שנותנים המתנות על תנוך אזנו, ומכניס ידו ורגלו עד שיתן על בהונותיו.
תנוך. זה גדר האמצעי של אוזן.
רבי יהודה אומר וכו'. ואין הלכה כרבי יהודה.
אין לו טהרה עולמית. דבעינן כדכתיב בקרא. ודוקא שנקטעה אזנו או בהונותיו לאחר שהוזקק לטהרה.
רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן. דלא בעינן כדכתיב בקרא. ואין הלכה כרבי אליעזר. וכן אין הלכה כרבי שמעון דאמר אם נתן על של שמאל יצא.
משנה י
נָטַל מִלֹּג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ כַּפּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ.
וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ - יָצָא.
טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.
עַל כָּל הַזָּיָה טְבִילָה.
בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְצֹרָע.
מָקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם, שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, כח_כט) "עַל-מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם".
"וְהַנּוֹתָר מִן-הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּף הַכֹּהֵן
יִתֵּן עַל-רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר, לְכַפֵּר",
אִם נָתַן - כִּפֵּר.
וְאִם לא נָתַן - לא כִּפֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא;
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵן,
בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן - כִּפֵּר,
וּמַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לא כִּפֵּר.
חָסֵר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא יָצַק - יְמַלְּאֶנּוּ;
מִשֶּׁיָּצַק - יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא;
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חָסֵר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא נָתַן - יְמַלְּאֶנּוּ;
מִשֶּׁנָּתַן - יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה.
ברטנורא משנה י
נטל מלוג השמן. שהעלה את הלוג עם האשם במקום שחיטתו בצפון והיה מזומן שם.
לתוך כפו של חברו. משום דכתיב ויצק על כף הכהן, משמע שהכהן העושה את ההזאות היה יוצק על כף כהן אחר.
כנגד בית קדשי הקדשים. משום שנאמר שבע פעמים לפני ה'. ולא שהיה מכניס את השמן בהיכל להזות כנגד הפרוכת, אלא בעזרה היה עומד והיה הופך פניו לצד בית קודש הקדשים ומזה על קרקע העזרה.
על כל הזאה טבילה. על כל פעם שמזה טובל אצבעו בשמן, ולא שיטבול אצבעו פעם אחת ויזה מאותה טבילה שתים ושלוש הזאות. דשבע פעמים, אטבילת אצבע נמי קאי.
בין שנתן בין שלא נתן כיפר. וטהר גברא.
ומעלין עליו כאילו לא כיפר. קמי שמיא, שלא עשה מצוה מן המובחר. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי.
חסר הלוג. שמן של מצורע.
עד שלא יצק. לכפו השמאלית, ימלאנה. ולא אמרינן דקבעה ליה הלוג שהוא כלי שרת, אלא יציקה קבעה.
עד שלא נתן. שבע מתנות. דסבר רבי שמעון מתן שבע קבע, ולא יציקה. ואין הלכה כרבי שמעון.
משנה יא
מְצֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי, וְהֶעֱשִׁיר,
אוֹ עָשִׁיר, וְהֶעֱנִי -
הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת; דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַר הָאָשָׁם.
ברטנורא משנה יא
הכל הולך אחר חטאת. דבחטאת ועולה חלוק העשיר והעני, דעשיר מביא מן הבהמה, ועני מביא מן העוף, שתי תורים או שני בני יונה, הלכך אם בשעת הקרבת החטאת היה עני והביא חטאת העוף, אף על פי שהעשיר אחר כך, משלים קרבן עני ומביא עולת העוף. וכן אם היה עשיר והביא חטאת בהמה, אף על פי שהעני, צריך להביא עולת בהמה.
רבי יהודה אומר אחר האשם. דבאשם שוין עני ועשיר, והוא ראשון לקרבנות המצורע, ומיוחד לטהרתו יותר מכולן.
ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב (ויקרא י"ד) אשר לא תשיג ידו בטהרתו, רבי שמעון סבר, דבר המכפרו, והוא החטאת. ורבי יהודה סבר, דבר המכשירו ומטהרו, והוא האשם. והלכה כרבי יהודה.
משנה יב
מְצֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר - יָצָא;
וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי - לא יָצָא.
מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ, עַל יְדֵי בִּתּוֹ,
עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ, קָרְבַּן עָנִי,
וּמַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר,
וְכֵן כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּבֶת.
ברטנורא משנה יב
שהביא קרבן עשיר יצא. [אפילו לכתחלה מביא] ותבא עליו ברכה. ואיידי דבעי למתני בסיפא לא יצא, תנא רישא יצא.
מביא אדם על ]ידי[ בנו ובתו. אף על פי שהוא עשיר, מביא עליהם קרבן עני אם הם עניים. וקרבן זה מטהרן לאכול בזבחים, כדאמרן הביא כפרתו אוכל בקדשים.
אף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר. דאשתו שהיא כגופו אינו יכול להביא עליה קרבן עני אם הוא עשיר.
ולא קרבן מצורע בלבד, אלא הוא הדין לכל קרבן שהיא חייבת אינו מביא עליה קרבן עני אם הוא עשיר.
משנה יג
שְׁנֵי מְצֹרָעִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם,
קָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם -
זוֹ שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ ;
אָמַר לָהֶם: יִכְתֹּב נְכָסָיו לְאַחֵר, וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי.
ברטנורא משנה יג
זאת שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע. מצורע שני שהוא בחיים מה תהא עליו, היאך יטהר לאכול בקדשים, שאילו היה מצורע האחר חי, אף על פי שנתערבו קרבנותיהן זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. או אם מת האחד והיו שני הקרבנות לפנינו, היו הקרבנות מתים וזה מקריב קרבן אחר. אבל השתא אינו יכול להקריב את זה, דשמא של מת הוא והויא חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא. וקרבן אחר נמי אינו יכול להביא, דשמא אותו שקרב היה שלו ונפטר, ונמצא מביא חולין לעזרה. ואינו יכול להתנות בנדבה, שאין חטאת באה נדבה.
יכתוב נכסיו לאחר. והוי עני, וראוי להביא קרבן דלות, וחטאת העוף באה על הספק ואין בה משום חולין בעזרה. ואם אינו מפקיר נכסיו והביא חטאת העוף, לא טהר, דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא.
ומן האשם שמביא ליכא לאקשויי היכי מצי מייתי אשם בספק דלמא חולין לעזרה מייתי, דכיון דאשם שוין מתנותיו לשלמים, יכול להביא אשם ולהתנות, אם אני חייב אשם יהא זה לאשם, ואם לאו, שקרב אשם שלי, יהא זה לשלמים, מה שאינו יכול לעשות כן בחטאת שאין מתנות דמים של חטאת שוות לשלמים, דמתן דמים של חטאת [ארבע מתנות] למעלה מחוט הסקרא, ושלמים [שתי מתנות] למטה מחוט הסקרא.
סליק מסכת נגעים