נידה, פרק א
משנה א
שַׁמַּאי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שָׁעָתָן.
הִלֵּל אוֹמֵר:מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וַאֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא כְּדִבְרֵי זֶה וְלא כְּדִבְרֵי זֶה,
אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה,
וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת.
כָּל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת - דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ.
וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים - הֲרֵי זוֹ כִּפְקִידָה,
וּמְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה.
ברטנורא משנה א
שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. משום דרבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן, תני נמי שמאי אומר כל הנשים, לאפוקי מדרבי אליעזר.
דיין שעתן. נשים הרואות דם, דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך, ולא אמרינן מקמי הכי נמי הוי דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם, דכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ, דכתיב (ויקרא ט"ו) דם יהיה זובה בבשרה, אף על פי שהוא בבשר ולא יצא לחוץ טמאה.
וטעמא דשמאי דלא חייש דלמא מקמי הכי הוה דם, שאם אתה אומר כן לבו של אדם נוקפו תמיד בשעת ביאה ופורש מאשתו ונמצאת מבטל בנות ישראל מפריה ורביה.
מפקידה לפקידה. בדקה היום ומצאה טהורה, ובדקה לסוף שבוע ומצאה טמאה, חוששין למגעה מבדיקה ראשונה ואילך, שמא עם סילוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו. ולביטול פריה ורביה לא חיישינן, דדוקא לטהרות הוא דמטמינן להו מפקידה לפקידה, ולא לבעלה. ושמאי אומר, לטהרות נמי לא מטמינן, דאם כן לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש.
לא כדברי זה. שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו.
ולא כדברי זה. הלל דמחמיר יותר מדאי. דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם דם.
מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. שני זמנים הוזכרו באשה לטמא טהרות למפרע, והלך אחר הקל שבשניהן. אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת, הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת. ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה, כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וערבית מצאה טמאה, לא מטמאינן אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך.
וטעמייהו דרבנן, לפי שחכמים תקנו לבנות ישראל שיהיו בודקות שחרית וערבית, שחרית להכשיר טהרות של לילה, וערבית להכשיר טהרות של יום. ואם בדקה שחרית ומצאה טהורה וערבית ומצאה טמאה הפסידה טהרות של יום, וזו שישבה ימים רבים ולא בדקה כתקנת חכמים, הפסידה עונה אחת יתירה, משום קנס. וכדי להשוות מדותיהם של חכמים שלא תחלוק בין היכא דבדקה שחרית להיכא דבדקה בצהרים, לא רצו לחלק ולמעט ולהוסיף בזמן, ונתנו זמן קבוע מעת לעת, שלא ליתן דבריהם לשיעורים. והלכה כחכמים.
על יד. אחר. כמו ועל ידו החזיק, שהוא כמו ואחריו, בספר עזרא (ג').
וסת. קבוע, שנקבע לה זמן האורח שלוש פעמים ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה.
דיה שעתה. ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוה, דודאי אורח בזמנו בא.
והמשמשת בעדים. שבדקה עצמה בעדים דהיינו בסדין קודם תשמיש ולאחר תשמיש.
הרי זו כפקידה. בגמרא מוקי למתניתין דתרתי קתני והכי קאמר: ומשמשת בעדים כלומר מצוה על אשה שתשמש בשני עדים, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש. והרי זו כפקידה, העד שלאחר תשמיש הרי הוא כפקידה. וממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה, דמהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה שכבת זרע ולא ליהוי כפקידה, קמשמע לן. ואם שמשה בצהרים בעדים, ובדקה אחרי כן בערב ומצאה טמאה, לא מטמאינן טהרות דמבדיקת שחרית עד תשמיש, שהרי בשעת תשמיש בדקה ומצאה טהורה.
ואע"ג דבדיקה שקודם תשמיש לא חשיבא בדיקה מעלייתא, שמתוך שהיא בהולה לשמש אינה מכנסת העד לחורים ולסדקין, בדיקה בעד שלאחר תשמיש בדיקה מעלייתא היא וחשיבא כפקידה כדאמרן.
משנה ב
כֵּיצַד דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ?
הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בַּמִּטָּה וַעֲסוּקָה בִּטְהָרוֹת, וּפֵרְשָׁה וְרָאֲתָה -
הִיא טְמֵאָה, וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת.
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת,
אֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁרָאֲתָה.
ברטנורא משנה ב
היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות. הא דלא תני היתה עסוקה בטהרות ופרשה וראתה, וקתני היתה יושבת במטה, לאשמועינן דמשום דיש לה וסת ודיה שעתה, המטה נמי טהורה, כדקתני וכולן טהורות. הא אם אין לה וסת, דמטמינן מעת לעת, המטה נמי טמאה, כמשכב נדה עצמה שמטמא טומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים שעליו.
אף על פי שאמרו. אשה שאין לה וסת מטמאה מעת לעת. אינה מונה. ימי נדה אלא משעה שראתה.
משנה ג
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַרְבַּע נָשִׁים דַּיָּן שָׁעָתָן:
בְּתוּלָה, מְעֻבֶּרֶת, מֵנִיקָה, וּזְקֵנָה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֲנִי לא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא בְּתוּלָה,
אֲבָל הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
ברטנורא משנה ג
ארבע נשים דיין שעתן. דאינן רגילות לראות דם.
אבל הלכה כרבי אליעזר. והכי מסיק בגמרא דהלכה כרבי אליעזר.
משנה ד
אֵיזוֹ הִיא בְּתוּלָה?
כָּל שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם מִיָּמֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁנְּשׁוּאָה.
מְעֻבֶּרֶת?
מִשֶּׁיִּוָּדַע עֻבָּרָהּ.
מֵנִיקָה?
עַד שֶׁתִּגְמֹל אֶת בְּנָהּ.
נָתְנָה בְּנָהּ לְמֵנִיקָה, גְּמָלַתּוּ אוֹ מֵת -
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ.
ברטנורא משנה ד
משיוודע עוברה. לסוף שלושה חדשים מיום שנתעברה.
עד שתגמול. עד שישלים לבנה כ"ד חודש. ואפילו מת בתוך כ"ד חודש, דיה שעתה, שהיולדת אבריה מתפרקים ואין דמה חוזר עד אחר כ"ד חודש. ומשם ואילך הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה, ואף על פי שמניקה והולכת ארבע וחמש שנים.
וגמלתו או מת רבי מאיר אומר מטמאה מעת לעת. דסבר רבי מאיר דם נעכר ונעשה חלב. וכשאינה מניקה, אפילו קודם כ"ד חודש חוזר הדם למקומו וחוזרת להיות רואה. ואין הלכה כרבי מאיר.
משנה ה
אֵיזוֹ הִיא זְקֵנָה?
כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלשׁ עוֹנוֹת סָמוּךְ לְזִקְנָתָהּ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל אִשָּׁה שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלשׁ עוֹנוֹת -
דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְעֻבֶּרֶת וּמֵנִיקָה שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶן שָׁלשׁ עוֹנוֹת -
דַּיָּן שָׁעָתָן.
ברטנורא משנה ה
כל שעברו עליה שלוש עונות. עונה בינונית היא שלושים יום. ומכיון שעברו עליה שלוש עונות בינונית אחר שהגיעה סמוך לזקנתה, דיה שעתה. וסמוך לזקנתה נקרא, כל שקורים לה אימא אימא מחמת זקנתה ואינה מקפדת.
כל אשה. ואפילו אינה זקנה ועברו עליה שלוש עונות ולא ראתה, דיה שעתה.
מעוברת ומניקה שעברו עליהן שלוש עונות. אבל לא עברו עליהן, לא. ודלא כתנא קמא דאמר מעוברת משיוודע העובר, ומניקה משנולד. ואין הלכה לא כרבי אליעזר ולא כרבי יוסי.
משנה ו
וּבַמָּה אָמְרוּ דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ?
בִּרְאִיָּה רִאשׁוֹנָה,
אֲבָל בַּשְּׁנִיָּה - מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת.
וְאִם רָאֲתָה הָרִאשׁוֹנָה מֵאֹנֶס,
אַף הַשְּׁנִיָּה דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ.
ברטנורא משנה ו
ובמה אמרו. ארבע נשים דיין שעתן.
בראיה ראשונה שראתה הבתולה, והמעוברת והמניקה, והזקנה לאחר שעברו עליה שלוש עונות מחמת זקנתה.
אבל בשניה מטמאה מעת לעת. שהרי חזרה לקדמותה להיות דמיה מצויין בה.
מאונס. כגון דקפצה וראתה, או מחמת פחד, או שאכלה דבר המגיר דם.
משנה ז
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ,
צְרִיכָה לִהְיוֹת בּוֹדֶקֶת,
חוּץ מִן הַנִּדָה, וְהַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר.
וּמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים,
חוּץ מִיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר, וּבְתוּלָה שֶׁדָּמֶיהָ טְהוֹרִים.
וּפַעֲמַיִם צְרִיכָה לִהְיוֹת בּוֹדֶקֶת:
בְּשַׁחֲרִית וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת,
וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת לְשַׁמֵּשׁ אֶת בֵּיתָהּ.
יְתֵרוֹת עֲלֵיהֶן כֹּהֲנוֹת,
בְּשָׁעָה שֶׁהֵן אוֹכְלוֹת בַּתְּרוּמָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בְּשָׁעַת עֲבָרָתָן מִלֶּאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה.
ברטנורא משנה ז
אף על פי שאמרו. אשה שיש לה וסת דיה שעתה.
צריכה להיות בודקת. בכל יום שחרית וערבית כשאר נשים.
חוץ מן הנדה. משראתה יום אחד, טמאה שבעה ואינה צריכה בדיקה כל שבעה, שהרי בלא ראיה היא טמאה כל שבעה.
והיושבת על דם טוהר. דלמה לה בדיקה, אפילו תראה, דם טוהר הוא.
ומשמשת בעדים. אף על פי שיש לה וסת, צריכה לבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש.
ודוקא כשהיא עסוקה בטהרות, דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה. אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות, לבעלה לא בעיא בדיקה.
ובתולה שדמיה טהורים. ארבע לילות לבית שמאי, ולבית הלל עד שתחיה המכה של בעילה, והיא אינה צריכה לשמש בעדים, שהרי דמה טהור, ואפילו נשתנו מראית דמיה, הואיל ושמשה, דמשום תשמיש נשתנה. אבל שחרית וערבית, צריכה בדיקה היכא דלא שמשה אחר בעילה ראשונה, שמא נשתנו מראה דמים שלה ממראה דם בעילה ראשונה. ואם נשתנו מראה דמים שלה, טמאה, שרגלים לדבר שאין זה דם בתולים.
שחרית ובין השמשות. שחרית להכשיר טהרות של לילה, שאם תמצא טהורה תדע שלא ראתה בלילה, ולכשתמצא ערבית טמאה יצאו אלו מספק. וכן בין השמשות להכשיר טהרות שנתעסקה בהן ביום.
ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. שמכינה עצמה לשמש עם בעלה.
רבי יהודה אומר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה. אף לאחר שאכלו בתרומה צריכות לבדוק עצמן, לתקן שיירי תרומות שבפניה שאם תמצא עכשיו טהורה, כשתבדוק ערבית כמשפטה ותמצא טמאה לא יהיה שיירי התרומה בכלל טומאה למפרע, שהרי בדקה לאחר העברתה. ואין הלכה כרבי יהודה.