נידה, פרק ב
משנה א
כָּל הַיָּד הַמַּרְבָּה לִבְדוֹק,
בַּנָּשִׁים - מְשֻׁבַּחַת,
וּבָאֲנָשִׁים - תִּקָּצֵץ.
הַחֵרֶשֶׁת, וְהַשּׁוֹטָה, וְהַסּוּמָא, וְשֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתָּהּ,
אִם יֵשׁ לָהֶן פִּקְחוֹת -
מַתְקִינוֹת אוֹתָן, וְהֵן אוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.
דֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְֹרָאֵל, מְשַׁמְּשׁוֹת בִּשְׁנֵי עִדִּים:
אֶחָד לוֹ, וְאֶחָד לָהּ.
הַצְּנוּעוֹת מַתְקִינוֹת לָהֶן שְׁלִישִׁי,
לְתַקֵּן אֶת הַבַּיִת.
ברטנורא משנה א
כל היד המרבה לבדוק. שבודקת תמיד שמא ראתה.
ובאנשים. שבודק עצמו תמיד באמתו, שמא יצא ממנו קרי.
תקצץ. שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה, ומוציא שכבת זרע לבטלה.
וסומא. אינה משנה ודחויה היא. אלא היא בודקת לעצמה ומראה לחברותיה.
ושנטרפה דעתה. מחמת חולי.
מתקינות אותן. בודקות אותן ומטבילות אותן.
הכי גרסינן, הצנועות מתקנות להן שלישי לתקן את הבית. כלומר לבדוק לפני תשמיש ולהכין עצמה לבעלה. והוא הדין לכל הנשים כדתנן בפרק קמא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, והא דנקט צנועות, משום דצנועות עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אין בודקת בו לפני תשמיש אחר, לפי שמטונף וכהה מראית ליבונו בבדיקה ראשונה, ושוב אין נראית בו טיפה כחרדל.
משנה ב
נִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ -
טְמֵאִין, וְחַיָּבִין קָרְבָּן.
נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ אוֹתְיוֹם -
טְמֵאִין, וְחַיָּבִין קָרְבָּן.
נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ לְאַחַר זְמַן -
טְמֵאִים מִסָּפֵק, וּפְטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן.
ברטנורא משנה ב
נמצא דם על שלו. אפילו שהה זמן ארוך לאחר בעילה קודם קינוח, בידוע שהיה דם בשעת תשמיש.
טמאין. שניהם טומאת שבעה, כדין בועל נדה.
אותיום. תיכף. ואין לו דומה במשנה.
טמאים מספק. שניהם טמאים שבעה ימים, ומיהו טומאת ספק היא לתלות אבל לא לשרוף.
ופטורים מן הקרבן. מחטאת קבוע, אבל חייבים באשם תלוי.
משנה ג
אֵיזֶהוּ אַחַר זְמַן?
כְּדֵי שֶׁתֵּרֵד מִן הַמִּטָּה וְתָדִיחַ פָּנֶיהָ.
וְאַחַר כָּךְ -
מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ.
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּרוֹאָה כֶּתֶם -
שֶׁמְּטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ.
ברטנורא משנה ג
ותדיח את פניה. קינוח שלמטה.
ואחר כך. כלומר אם שהתה יותר משיעור זה.
מטמאה מעת לעת. טהרות שנתעסקה בהן. כדין מעת לעת דאמרינן בפרק קמא.
ואינה מטמאה את בועלה. טומאת שבעה, אלא טומאת ערב כדין כל נוגע בנדה.
רבי עקיבא אומר אף מטמאה את בועלה. דסבר רבי עקיבא כל מעת לעת מטמאה את בועלה טומאת שבעה מספק. ואין הלכה כרבי עקיבא.
ומודים חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם. ואע"ג דבטומאת מעת לעת אמרו חכמים שאינה מטמאה את בועלה לפי שטומאת מעת לעת אינה אלא מדרבנן, מודים הם ברואה כתם, דאע"ג דטומאת כתמים דרבנן, מטמאה את בועלה טומאת שבעה.
משנה ד
כָּל הַנָּשִׁים בְּחֶזְקַת טַהֲרָה לְבַעֲלֵיהֶן.
הַבָּאִין מִן הַדֶּרֶךְ, נְשֵׁיהֶן לָהֶן בְּחֶזְקַת טַהֲרָה.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צְרִיכָה שְׁנֵי עִדִּים עַל כָּל תַּשְׁמִישׁ וְתַשְׁמִישׁ,
אוֹ תְּשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: דַּיָּהּ בִּשְׁנֵי עִדִּים כָּל הַלַּיְלָה.
ברטנורא משנה ד
כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. ואין צריך לשאול לה אם היא טהורה. והני מילי, כשהניחה בחזקת טהורה.
הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה. דסלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דאיתיה במתא, דרמיא אנפשה ובדקה, אבל היכא דליתיה במתא, דלא רמיא אנפשה, לא, קמשמע לן.
שני עדים על כל תשמיש. אחד לפניו ואחד לאחריו, ולמחר תעיין בהם.
או תשמש לאור הנר. ותבדוק לאחר תשמיש עד שקנחה בו.
דיה בשני עדים כל הלילה. אחד לפני תשמיש ראשון, ואחד לאחר תשמיש אחרון. ואע"ג דמשמשא ולא ידעה אי ראתה דם ביני וביני, בין לבית שמאי בין לבית הלל לא אכפת לן, דלא הוצרכו אלא לחומר טהרות.
משנה ה
מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה:
הַחֶדֶר, וְהַפְּרוֹזְדוֹר, וְהָעֲלִיָּה.
דַּם הַחֶדֶר - טָמֵא.
נִמְצָא בַּפְּרוֹזְדוֹר - סְפֵקוֹ טָמֵא,
לְפִי שֶׁחֶזְקָתוֹ מִן הַמָּקוֹר.
ברטנורא משנה ה
החדר והעליה והפרוזדור. חדר מבפנים ופרוזדור מבחוץ, שניהם זה אצל זה, חדר לצד אחוריה, ופרוזדור לפניה, ועליה בנויה על שתיהן, ונקב יש בין עליה לפרוזדור ונקרא לול. ופעמים יורד דם מן העליה לפרוזדור דרך הלול. וכותלי רחם, למטה באמצע פרוזדור, ודרך שם דמים יוצאים.
דם החדר טמא. דהיינו דם המקור.
ספיקו טמא. מספק טמא טומאה ודאית.
שחזקתו מן המקור. ולא אמרינן שמא מן העליה בא ודמי עליה טהורים הן, אלא עשאוהו כאילו ודאי בא מן המקור.
והני מילי, כשנמצא מן הלול ולפנים לצד החדר, אבל נמצא מן הלול ולחוץ, אינו טמא טומאה ודאית לשרוף, אלא ספיקו טמא לתלות, שהרי שני דמים יוצאין דרך שם, דמי החדר ודמי העליה, ולא ידעינן מהי אתא.
משנה ו
חֲמִשָּׁה דָּמִים טְמֵאִים בָּאִשָּׁה:
הָאָדֹם, וְהַשָּׁחוֹר, וּכְקֶרֶן כַּרְכֹּם, וּכְמֵימֵי אֲדָמָה, וְכַמָּזוּג.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף כְּמֵימֵי תִלְתָּן, וּכְמֵימֵי בָשָֹר צָלִי.
וּבֵית הִלֵּל - מְטַהֲרִין.
הַיָּרֹק -
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל - מְטַמֵּא,
וַחֲכָמִים - מְטַהֲרִים.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם, מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לא כָךְ וְלא כָךְ.
ברטנורא משנה ו
חמשה דמים טמאים. שתי פעמים כתיב דמיה בקרא בטומאת דמים שבאשה, (ויקרא כ') והיא גילתה את מקור דמיה, (שם י"ב) וטהרה ממקור דמיה, ומעוט דמיה שתים, הרי ארבע דמים. אדום, וקרן כרכום, ומימי אדמה, ומזוג. והשחור בכלל אדום הוא, והכי אמרינן בגמרא, האי שחור אדום הוא אלא שלקה.
וכקרן כרכום. כמראה זיו הכרכום. לשון כי קרן עור פניו (שמות ל"ד).
וכמימי אדמה. כולן מפרש להן לקמן במתניתין.
וכמזוג. כיין אדום המזוג במים.
כמימי תלתן. מים ששורין בהן תלתן. פינקיריק"ו בלע"ז.
וכמימי בשר צלי. מוחל היוצא מבשר צלוי.
ובית הלל מטהרין. ושלוש מחלוקות בדבר.
תנא קמא דאמר חמשה דמים טמאים ותו לא, סבירא ליה דמימי תלתן ומימי בשר צלי תולין, לא אוכלין ולא שורפין.
ובית שמאי מטמאין, ושורפין עליהן תרומה וקדשים.
ובית הלל מטהרין לגמרי.
והלכה כתנא קמא, דתולין.
עקביא בן מהללאל מטמא. דסבירא ליה האי ירוק כקרן כרכום הוא, אלא שלקה. וירוק דמטמא עקביא בן מהללאל, היינו כמראה אתרוג, ולא כמראה כרתי, שאינו נוטה לאדמימות כלל.
וחכמים מטהרין. ושלוש מחלוקות נמי בירוק. תנא קמא סבר תולין לא אוכלין ולא שורפים, ועקביא בן מהללאל מטמא ושורפים, וחכמים מטהרים ואוכלים. והלכה כתנא קמא.
אם אינו מטמא משום כתם. להיותו חשוב מן הדמים המטמאין באשה.
מטמא משום משקה. וחשוב הוא דם להכשיר הזרעים לקבל טומאה ככל שאר דם. שהוא אחד מן השבעה משקין שמכשירין את הזרעים.
לא כך ולא כך. לא מטמא משום כתם, ולא מכשיר את הזרעים. והלכה כרבי יוסי, והוא חכמים דפליגי אעקביא.
משנה ז
אֵיזֶהוּ אָדֹם?
כְּדַם הַמַּכָּה.
שָׁחוֹר?
כַּחֶרֶת;
עָמֹק מִכֵּן - טָמֵא,
דֵּהֶה מִכֵּן - טָהוֹר.
וּכְקֶרֶן כַּרְכֹּם?
כַּבָּרוּר שֶׁבּוֹ.
וּכְמֵימֵי אֲדָמָה?
מִבִּקְעַת בֵּית כֶּרֶם, וּמֵצִיף מַיִם.
וְכַמָּזוּג?
שְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם, וְאֶחָד יַיִן, מִן הַיַּיִן הַשָּׁרוֹנִי.
ברטנורא משנה ז
כדם המכה. כדם של שור שחוט שהוא אדום הרבה. ובתחילת הכאתה של סכין, ולא כדם של כולה שחיטה, שדם שחיטה משתנה והולך. ואית דאמרי, כדם המכה של הקזה.
כחרת. כמרה הדיו שבשולי הכלי, שהוא שחור הרבה, ולא כמראה הדיו שבראש הכלי שהוא קלוש ואינו שחור כל כך.
פירוש אחר: חרת אדרמינ"ט בלע"ז, שצובעין בו העורות. כמו חרתא דאושכפי [דמגילה פ"ב.] עמוק מכן. שעמוק במראה שחרורית, כלומר שחור יותר מחרת.
דיהה. שנדהית מראיתו ואינו שחור כל כך. והוא הדין לכל דמים טמאים, דבכולהו עמוק מכאן טמא, דיהה מכאן טהור, חוץ מיין מזוג, דבין עמוק בין דיהה טהור.
כברור שבו. שיש עלין ברורים במראה אדמדומית יותר מחבריהן. ושלוש שורות של עלין יש בכרכום ובכל שורה שלושה עלין, ואין בודקין אלא בשורה האמצעית, והעלה האמצעי שבשורה האמצעית משובח שבכולן לבדיקה.
מבקעת בית כרם. מקום ידוע בארץ ישראל ששמו בית כרם.
ומציף מים. נותן מים על העפר, עד שיהיו המים צפין על גבי האדמה. ומשערין אותן עכורים, ואין משערים אותן צלולים.
וכמזוג. כיצד שני חלקים מים ואחד יין מן היין השרוני. הבא מארץ השרון, מקום ידוע בארץ ישראל.
פירוש אחר: יין העשוי מן הגפנים הנטועים בבקעה ובעמק. לשון חבצלת השרון.
ובזמן הזה, כל מה שתראה באשה מאותו מקום, טמא, חוץ מן הלבן והירוק. ומימינו לא שמענו מי שטיהר שום מראה דם, אלא הלבן והירוק ככרתי בלבד.