נידה, פרק ד
משנה א
בְּנוֹת כּוּתִים נִדּוֹת מֵעֲרִיסָתָן.
וְהַכּוּתִים מְטַמְּאִים מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן,
מִפְּנֵי שֶׁהֵן בּוֹעֲלֵי נִדּוֹת,
וְהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל כָּל דָּם וָדָם.
וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ,
וְאֵין שׁוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה,
מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָתָן סָפֵק.
ברטנורא משנה א
בנות כותים נדות מעריסתן. מקטנותן, כשהן מונחות בעריסה גזרו בהו רבנן דליטמו משום נדה, דכתיב (ויקרא ט"ו) ואשה כי תהיה זבה, ותניא אין לי אלא אשה שהיא גדולה, תינוקת בת יום אחד לנדה מנין, תלמוד לומר ואשה. וכותים לא דרשי אשה ואשה, וכי חזיין קטנות לא מפרשי להו, הלכך גזרו בה רבנן דליטמו כולהו.
מטמאין משכב התחתון כעליון. תחתונו של בועל נדה טמא כעליונו של זב, מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ועליונו של זב, הוא הדבר הנישא על גבי הזב נפקא לן מקרא דאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלים ומשקים, דכתיב (ויקרא ט"ו) והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא, מאי תחתיו, אילימא תחתיו דזב, מכל אשר יגע במשכבו נפקא, אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו יטמא, ומדלא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו, ואפסקינהו ביטמא, מכלל דהאי יטמא לאו באדם וכלים איירי, אלא באוכלים ומשקים.
וכותים שהן בועלי נדות, מטמאים משכב התחתון שלהן אוכלין ומשקין, אבל לא אדם וכלים, כעליונו של זב שגם הוא מטמא אוכלים ומשקים ולא אדם וכלים. וכל הדברים האלו לא נאמרו אלא בזמן שהיו הכותים מחזיקים בתורה ומדקדקים בהרבה מצות כישראל. אבל לאחר שבדקו ומצאו להם כדמות יונה בראש הר גריזים שעובדים אותה, עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם, בין לענין טומאה וטהרה, בין לשאר דינים שבתורה, אין הפרש בינם לבין הנכרים כלל.
והן יושבות על כל דם. כלומר, לפיכך הכותים הם בועלי נדות, לפי שהן יושבות על כל דם, דכל דם שרואה בין אדום בין ירוק יושבת עליו ימי נדות, וזו תקלה היא להם, שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות מהיום שבעת ימי נדה, ואם תראה באותם ימי נדות דם אדום אינה מונה אלא מיום ראיה ראשונה, ואותו דם טהור היה, ומראיה שניה היא צריכה למנות.
ואין חייבין עליהן. הלובש או מתכסה באותן בגדים ונכנס למקדש, פטור מקרבן. או אם נגעו אותן בגדים של משכב שלהן בתרומה, תולין.
מפני שטומאתן ספק. דלא ידעינן אי נדה אי לא.
ובגמרא פריך אמתניתין מהא דתנן במסכת טהרות פרק ד' (משנה ה') על ששה ספיקות שורפין את התרומה, על ספק בגדי עם הארץ, כלומר על בגדי עם הארץ אם נגעו בה, נשרפת, משום שמא טמא היה, והאי כותי נמי תיפוק ליה אם נגע משכבו בתרומה תהא נשרפת, משום דעם הארץ הוא, והוה ליה בגדי עם הארץ. ומשני, דמתניתין איירי בכותי שטבל בפנינו ועלה ודרס על בגדיו של חבר כשהוא ערום, או שלבש בגדי חבר, או שהטביל את בגדיו בפניו, באופן דבגדיו של כותי כשהן מדרס לא נגעו בבגדיו של חבר כשדרס עליהן, ואחר כך נגעו בגדיו של חבר שדרס כותי עליהן בתרומה, לא שרפינן תרומה עליהן. דאי משום טומאת עם הארץ, הא טביל ליה. ואי משום בועל נדה, שמא לא בעל בקרוב וכבר עברו ימי טומאתו וסלקא ליה טבילה. ואם תמצא לומר בעל בקרוב, שמא לא היתה אשתו יושבת על דם טמא אלא על דם טהור, והוי ספק ספיקא, ואספק ספיקא לא שרפינן תרומה.
משנה ב
בְּנוֹת צְדוֹקִין,
בִּזְמַן שֶׁנָּהֲגוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן -
הֲרֵי הֵן כַּכּוּתִיּוֹת.
פֵּרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יִשְֹרָאֵל -
הֲרֵי הֵן כְּיִשְֹרָאֵל.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם הֵן כְּיִשְֹרָאֵל,
עַד שֶׁיִּפְרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן.
ברטנורא משנה ב
פירשו ללכת בדרכי ישראל הרי הן כישראליות. אבל סתמא, הרי הן ככותיות.
רבי יוסי אומר לעולם הן כישראל. וסתמא הן כישראליות. ואין הלכה כרבי יוסי.
משנה ג
דַּם נָכְרִית וְדַם טַהֲרָה שֶׁל מְצֹרַעַת -
בֵּית שַׁמַּאי - מְטַהֲרִים;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ.
דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ.
וּמוֹדִים בְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב -
שֶׁהִיא מְטַמְּאָה לַח וְיָבֵשׁ.
ברטנורא משנה ג
דם נכרית וכו' בית שמאי מטהרין. ואע"ג דברוקה ובמימי רגליה מודו בית שמאי דרבנן גזרו עליהן להיות כזבין לכל דבריהן, אפילו הכי דמה טהור, דשיירו בה רבנן למיהוי היכרא דטומאתן דרבנן, כי היכי דלא נשרפו עלייהו תרומה וקדשים.
ודם טהור של מצורעת. ואע"ג דמעינות של מצורעת כגון רוקה ומימי רגליה הוו אב הטומאה כשל זב, אפילו הכי דם טוהר שלה טהור, דלאו מעין הוא, דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא.
כרוקה וכמימי רגליה. דמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין.
והך היכרא הוא דעבוד גבי דם הנכרית דמטמא מדרבנן שגזרו עליהם שיהו כזבים לכל דבריהן, דאילו דישראלית מטמא דם לח ויבש, ודנכרית לח ולא יבש, כרוקה וכמימי רגליה דאין מטמאין יבשין. ודם טהור של מצורעת נמי, אע"ג דדם לאו מעין הוא, דין מעין אית ליה, דרחמנא רבייה מקרא דכתיב לזכר, לרבות מצורע למעינותיו, ולנקבה לרבות מצורעת למעינותיה, ואמרינן מעינותיה דמאי, אילימא שאר מעינותיה כגון רוקה ומימי רגליה דאתו מזב דכתיב ביה וכי ירוק הזב, ומיניה נפקי שאר מעינות, מזכר נפקא, דכיון דאתרבי מצורע למעינותיו, אתרבי מצורעת לכל מעינותיה דאיכא דכוותייהו בזכר, אלא לדמה דליתיה בזכר, וכיון דרבייה רחמנא לדמה שיהא כרוקה וכמימי רגליה, אם כן מה רוקה ומימי רגליה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים, אף דמה כן.
דם היולדת. שעברו ימי טומאת נדה ולא טבלה.
בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה. מטמא לח ואינו מטמא יבש. ואע"ג דדם טוהר הוא, דביומי תלא רחמנא והא מלו, וליכא לטמוייה נמי משום מעין דהא אין מתעגל ויוצא, אפילו הכי רבנן גזור טומאה עליה, הואיל ולא טבלה וטמאה היא, גזירה אחר שבעה אטו תוך שבעה. ומיהו לא גזור שיטמא לח ויבש כלפני שבעה, כי היכי דליהוי ליה הכירא דלידעו דטומאתו דרבנן.
ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש. דטומאתו מן התורה כל זמן שלא טבלה. דסברי בית הלל ביומי וטבילה תלא רחמנא, וכל זמן שלא טבלה, הרי דמה לאחר שבעה כלפני שבעה.
ומודים ביולדת בזוב. אם בעת לדתה היתה זבה שהיא צריכה לספור שבעה נקיים קודם שתטהר, וילדה ולא ספרה, מודים בית שמאי לבית הלל שדמה טמא לח ויבש אף על פי שעברו שבעת ימי לידה לזכר ושבועים לנקבה, שדמה של זבה לעולם הוא בטומאתו מן התורה עד שתספור שבעה נקיים.
משנה ד
הַמְקַשָּׁה - נִדָּה.
קִשְּׁתָה שְׁלשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָֹר יוֹם,
וְשָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת וְיָלְדָה -
הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַיְלָה וְיוֹם, כְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ.
שֶׁשָּׁפְתָה מִן הַצַּעַר וְלא מִן הַדָּם.
ברטנורא משנה ד
המקשה נדה. הכי קאמר, המקשה בלדתה בימי נדתה וראתה דם בהקשותה, הרי היא נדה, דלא טיהרה תורה לדם קושי אלא באחד עשר יום של ימי זיבה, אבל בימים של נדה לא טיהריה רחמנא.
קשתה. מחמת ולד שלושה ימים בתוך אחד עשר יום של ימי זיבה וראתה כל שלושה ימים רצופים.
ושפתה. שעמדה בשופי ובנחת מחבליה מעת לעת ברביעי, וילדה. אגלאי מלתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד, הלכך הרי זו יולדת בזוב. אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה, כל דמים שראתה, מחמת ולד הוא, ורחמנא טיהרינהו מזיבה, דכתיב זוב דמה, דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד.
לילה ויום. דאם שפתה בחצי יום שלישי וילדה בחצי יום רביעי דשפתה מעת לעת, אין זה שופי, אלא אם כן שפתה לילה ויום של אחר הלילה, כלילי שבת ויומו. והלכה כרבי אליעזר.
ששפתה מן הצער. כלומר ושפתה זו שאמרנו, אם שפתה מן הצער אף על פי שלא שפתה מן, הדם הוי שופי.
משנה ה
כַּמָּה הוּא קִשּׁוּיָהּ?
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים יוֹם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיָּהּ חָדְשָׁהּ.
רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים:
אֵין קִשּׁוּי יוֹתֵר מִשְּׁתֵי שַׁבָּתוֹת.
ברטנורא משנה ה
כמה הוא קשויה. דלא אתיא לידי זיבה בכל דמים שתראה.
אפילו ארבעים וחמישים יום. אם לא שפתה יום אחד סמוך ללידה לא אתיא לידי זיבה ולא הוי יולדת בזוב.
דיה חדשה. דיה אם נטהר את הקושי חודש אחד, דהיינו חודש תשיעי. אבל קשתה שלושה בתוך אחד עשר ימי זיבה בחדש שמיני ואפילו מקשה והולכת כל תשיעי, הרי זו יולדת בזוב מחמת שלושה ימים של שמיני.
אין קשוי יותר משתי שבתות. שאם קשתה וראתה שלושה ימים קודם שתי שבתות והיתה מקשה והולכת כל השבתות אחרי כן, הרי זו יולדת בזוב מחמת שלושה ימים שהיו קודם השתי שבתות. והלכה כרבי יוסי ורבי שמעון.
משנה ו
הַמְקַשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה,
כָּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה - טְהוֹרִים,
עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד.
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְטַמֵּא.
אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּדַם הַשֹּׁפִי, הֵקֵל בְּדַם הַקֹּשִׁי -
מְקוֹם שֶׁהֵקֵל בְּדַם הַשֹּׁפִי,
אֵינוֹ דִין שֶׁנָּקֵל בְּדַם הַקֹּשִׁי?
אָמַר לָהֶן: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן;
מִמַּה הֵקֵל עָלֶיהָ -
מִטֻּמְאַת זִיבָה,
אֲבָל טְמֵאָה טֻמְאַת נִדָּה.
ברטנורא משנה ו
המקשה בתוך שמונים של נקבה. כגון ששמשה לאחר ארבעה עשר של ימי לידה ונתעברה והפילה בתוך שמונים.
כל דמים שהיא רואה טהורים. דכל תוך מלאת הוי דם טוהר.
ורבי אליעזר מטמא נידה. דכיון דבקושי בא, לאו דם טוהר הוא אלא מחמת ולד שבמעיה, ומזיבה הוא דטהריה רחמנא לקשוי, ולא מנידה.
שהחמיר בדם השופי. כגון שאר יולדת שרואה שלושה בשופי וילדה, הרי זו יולדת בזוב.
היקל בדם הקושי. לטהרה מזובה.
מקום שהיקל בדם השופי. לטהרה מכל טומאה, כגון תוך מלאת.
אינו דין שנקל בדם הקושי. לטהרו מכל טומאות ואפילו מנדה.
דיו לבא מן הדין. כגון קושי של תוך מלאת שאתם למדים מקושי של עלמא, דיו להיות כנדון כקושי דעלמא, מה קושי דעלמא טמא בנדה, אף קושי דתוך מלאת טמא בנדה.
משנה ז
כָּל אַחַד עָשָֹר יוֹם בְּחֶזְקַת טַהֲרָה,
יָשְׁבָה לָהּ וְלא בָּדְקָה -
שָׁגְגָה, נֶאֶנְסָה, הֵזִידָה וְלא בָּדְקָה - טְהוֹרָה.
הִגִּיעָה שָׁעַת וֶסְתָּהּ וְלא בָּדְקָה - הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה בְּמַחֲבֵא, וְהִגִּיעָה שָׁעַת וֶסְתָּהּ וְלא בָּדְקָה -
הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה,
מִפְּנֵי שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים.
אֲבָל יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה וְשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם -
הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה.
ברטנורא משנה ז
כל אחד עשר יום. שאחר שבעת ימי נדה.
בחזקת טהרה. ואינה צריכה לבדוק עצמה. דהלכה למשה מסיני שאין בין נדה לנדה פחות מאחד עשר יום.
ישבה לה ולא בדקה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, בימי נדתה בעי בדיקה. ישבה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה, טהורה.
הגיעה שעת וסתה ולא דקה. אף על פי שבדקה אחר כך ומצאה טהורה, הואיל ולא בדקה בשעת וסתה, טמאה, דאורח בזמנו בא.
במחבא. מחמת לסטים או חיל שבא לעיר. ואין הלכה כרבי מאיר.
אבל ימי הזב והזבה. שבעת ימים נקיים שצריכים לספור.
ושומרת יום. כגון הרואה יום אחד או שני ימים בימי זיבתה, אינה סופרת אלא יום אחד בנקיות, וטובלת לערב וטהורה לבעלה.
הרי אלו בחזקת טומאה. כיון שנפתח מעינה וראתה היום, אע"ג דתוך אחד עשר היא, הויא למחר בחזקת טומאה.