נידה, פרק ה

משנה א

יוֹצֵא דֹפֶן -

אֵין יוֹשְׁבִין עָלָיו יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי טַהֲרָה,

וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו קָרְבָּן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד.

כָּל הַנָּשִׁים מִטַּמְּאוֹת בְּבַיִת הַחִיצוֹן,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו, יט) "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָֹרָהּ".

אֲבָל הַזָּב וּבַעַל קֶרִי -

אֵינָן מִטַּמְּאִים עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתָן לַחוּץ.

ברטנורא משנה א

יוצא דופן. אשה שפתחו [מעיה] ע"י סם והוציאו העובר לחוץ ונתרפאה.

אין יושבין עליו ימי טומאה. שבעה לזכר ושבועים לנקבה.

וימי טהרה. ואין לה דם טוהר.

ואין חייבין עליו קרבן. של יולדת. דכתיב (ויקרא י"ב) אשה כי תזריע וילדה, עד שתלד ממקום שמזרעת.

רבי שמעון אומר הרי זה כילוד. שנאמר (שם) ואם נקבה תלד, לרבות יוצא דופן. ואין הלכה כרבי שמעון.

כל הנשים מיטמאות. בנדה משיצא הדם מן המקור והגיע לבית החיצון, ואע"ג דהעמידוהו כותלי בית הרחם ולא פירש לחוץ. דכתיב דם יהיה זובה בבשרה, מלמד שמטמאה אף על פי שעדיין הוא בבשרה. ובית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה.

אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. דכתיב בזב (שם) איש כי יהיה זב מבשרו, עד שתצא זובו מבשרו. ובבעל קרי כתיב (שם כב) אשר תצא ממנו שכבת זרע.

ברטנורא משנה ב

שנזדעזעו איבריו. שנעקרה שכבת זרע מגופו.

אוחז באמה. ואע"ג דכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, הכא כיון דנעקרה שכבת זרע שוב אינו חוזר ומתחמם לעקור עוד מיד באותה שעה.

ומטמאין. זוב ושכבת זרע, בכל שהן, לאדם היוצא ממנו. אבל הנוגע, אינו טמא עד שיגע בכעדשה.

משנה ב

הָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵבָרָיו -

אוֹחֵז בָּאַמָּה, וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה.

וּמְטַמְּאִים בְּכָל שֶׁהוּא,

אֲפִלּוּ כְּעֵין הַחַרְדָּל, וּבְפָחוֹת מִכֵּן.

ברטנורא משנה ב

שנזדעזעו איבריו. שנעקרה שכבת זרע מגופו.

ומטמאין. זוב ושכבת זרע, בכל שהן, לאדם היוצא ממנו. אבל הנוגע, אינו טמא עד שיגע בכעדשה.

משנה ג

תִּינוֹקֶת בַּת יוֹם אֶחָד מִטַּמְּאָה בְּנִּדָּה.

בַּת עֲשָֹרָה יָמִים מִטַּמְּאָה בְּזִיבָה.

תִּינוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד

מִטַּמֵּא בְּזִיבָה, וּמִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, וּמִטַּמֵּא בִּטְמֵא מֵת,

וְזוֹקֵק לַיִּבּוּם, וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם,

וּמַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה, וּפוֹסֵל מִן הַתְּרוּמָה,

וְנוֹחֵל וּמַנְחִיל, וְהַהוֹרְגוֹ חַיָּב,

וַהֲרֵי הוּא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וּלְכָל קְרוֹבָיו כְּחָתָן שָׁלֵם.

ברטנורא משנה ג

מיטמאה בנדה. אם ראתה דם.

בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה. אם ראתה שלושה ימים רצופים לאחר שבעה. דכל דם שרואה בתוך שבעה דם נדה הוא, הילכך אי אפשר לה ליטמא בזיבה דהיינו להיות זבה גדולה, עד עשרה ימים.

תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה. דכתיב (שם ט"ו) איש איש כי יהיה זב, לימד על תינוק בן יומו שמיטמא בזיבה.

ומיטמא בנגעים. דגבי נגעים כתיב (שם י"ג) אדם כי יהיה בעור בשרו, ותינוק בן יומו אדם הוא, דאדם כל שהוא משמע.

ומיטמא בטמא מת. דכתיב (במדבר י"ט) ועל הנפשות אשר היו שם, נפש כל שהוא.

וזוקק ליבום. אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו. אבל נולד לאחר מיתת אחיו, אינו זוקק, דכתיב (דברים כ"ח) כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם.

ופוטר מן היבום. אם נולד לאחר מיתת אביו וחיה שעה אחת ומת. אבל כל זמן שמעוברת, אינה מתירה לינשא.

ומאכיל בתרומה. בת ישראל שניסת לכהן ומת, ונולד בן לאחר מיתתו, אוכלת בשבילו בו ביום שנולד, כדכתיב (ויקרא כ"ב) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, ודרשינן יאכילו את אמם. אבל הניחה מעוברת, אינה אוכלת בשבילו עד שיוולד.

ופוסל מן התרומה. כגון כהן שהיו לו שתי נשים, אחת גרושה שעבר ונשאה כשהיא גרושה ואחת שאינה גרושה, ויש לו בנים משאינה גרושה, ועבדים שנפלו להן בירושה אוכלים בתרומה בשבילן דכתיב (שם) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, ויש לו בן יום אחד מן הגרושה והוא חלל, ויש לו חלק בעבדים, ופוסל את כולן מן התרומה, דאין ברירה לדעת מי מהן מגיע לחלקו. ודוקא בן יום אחד דראוי לירושה. אבל כל זמן שלא נולד, אוכלים כולן, דאין זכיה לעובר.

ונוחל ומנחיל. נוחל את האם. אם מתה אמו ביום שנולד, הרי הוא נוחלה. וכשמת הוא, באין אחיו מאביו ויורשים הימנו נכסי אמו. אבל עובר שבמעיה, אם מתה מעוברת אינו נוחל את אמו להנחיל לאחיו מאביו, שהרי מת הוא קודם אמו, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו.

וההורגו חייב. דכתיב (ויקרא כ"ד) ואיש כי יכה כל נפש, מכל מקום.

כחתן שלם. שחייבים להתאבל עליו. והני מילי, דקים להו בגויה שכלו לו חדשיו, אבל לא קים להו שכלו לו חדשיו, אין חייבין להתאבל עליו עד שיהיה בן שלושים ואחד יום.

משנה ד

בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד -

מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה,

וְאִם בָּא עָלֶיהָ יָבָם - קְנָאָהּ,

וְחַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ.

וּמְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ, לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן.

נִשֵֹּׂאת לְכֹהֵן - תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.

בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַפְּסוּלִים -

פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה.

בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה -

מוּמָתִין עַל יָדָהּ, וְהִיא פְּטוּרָה.

פָּחוֹת מִכֵּן - כְּנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן.

ברטנורא משנה ד

מתקדשת בביאה. אם מסרה אביה לכך.

ואם בא עליה יבם קנאה. להיות אשתו לכל דבר, ויורשה ומטמא לה וזכה בנכסי אחיו.

וחייבין עליה משום אשת איש. אם קבל בה אביה קדושין מאחד ובא עליה אחר, נהרג עליה, דביאתה ביאה.

ומטמאה את בועלה. אם היא נדה. אבל פחות מכן, אף על פי שהיא מטמאה במגע אינה מטמאה את בועלה משום בועל נדה לטומאת שבעה, אלא משום נוגע ולטומאת ערב.

תחתון. של בועל נדה.

כעליונו. של זב, שמטמא אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים.

מן הפסולין. כגון נכרי ועבד ונתין ממזר או חלל.

פסלה. מתרומת אביה, אם היא בת כהן.

מכל העריות. כגון אביה או חמיה.

והיא פטורה. מפני שהיא קטנה ואינה בת עונשים.

כנותן אצבע בעין. שדומע וחוזר לכמות שהיה, אף כאן חוזרת בתולה כמו שהיתה.

משנה ה

בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ - קְנָאָהּ,

וְאֵינוֹ נוֹתֵן גֵּט עַד שֶׁיַּגְדִּיל.

וּמִטַּמֵּא בְּנִדָּה, לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן,

וּפוֹסֵל וְאֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה,

וּפוֹסֵל אֶת הַבְּהֵמָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ.

וְאִם בָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה -

מוּמָתִים עַל יָדוֹ, וְהוּא פָּטוּר.

ברטנורא משנה ה

שבא על יבמתו קנאה. וזכה בנכסיו אחיו. ואף על פי שאין קנין לקטן, שאני הכא דמן שמיא אקנויה נהליה.

ואינו נותן גט עד שיגדיל. אם בא לגרשה. דקידושי אחיו קדושין גמורין, וגירושיו של זה אינן גירושין גמורין. ודוקא כשבא עליה לאחר שהגדיל די לה בגט, אבל אם לא בא עליה לאחר שהגדיל, צריכה גט וחליצה.

ומטמא בנדה. אם בא עליה בנדתה. דביאתו ביאה לכל דבר.

ופוסל. כגון נכרי ועבד או חלל בן תשע שנים שבא על הכהנת, פסלה מתרומת אביה.

ואינו מאכיל. אם הוא כהן ונשא ישראלית, אינו מאכילה בתרומה, לפי שאין קנינו קנין גמור. ואפילו הוא יבם דקנייה בהך ביאה כדאמרן, אפילו הכי אינו מאכילה בתרומה.

ופוסל את הבהמה. אם רבעה על פי עד אחד.

ונסקלת על ידו. אם יש שני עדים.

משנה ו

בַּת אַחַת עֶשְֹרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד -

נְדָרֶיהָ נִבְדָּקִין.

בַּת שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד -

נְדָרֶיהָ קַיָּמִין.

וּבוֹדְקִין כָּל שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה.

בֶּן שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד -

נְדָרָיו נִבְדָּקִים.

בֶּן שְׁלשׁ עֶשְֹרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד -

נְדָרָיו קַיָּמִין.

וּבוֹדְקִין כָּל שְׁלשׁ עֶשְֹרֵה.

קֹדֶם לַזְּמַן הַזֶּה,

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ:

יוֹדְעִין אָנוּ לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ, לְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ -

אֵין נִדְרֵיהֶם נֶדֶר, וְאֵין הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ.

לְאַחַר הַזְּמַן הַזֶּה,

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ:

אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ, לְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ -

נִדְרָן נֶדֶר, וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ.

ברטנורא משנה ו

נדריה נבדקים. אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה, נדרה נדר.

נדריה קיימין. והוא שהביאה שתי שערות. וכן בן שלוש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימים, דוקא כשהביא שתי שערות.

ובודקין כל שתים עשרה. דמהו דתימא הואיל ואמר מר שלושים יום בשנה חשובים שנה, היכא דבדקנה שלושים יום קמאי דשתים עשרה ולא ידעה לפרש לשם מי נדרה, תו לא נבדוק ולחזקה כקטנה, קמשמע לן.

קודם לזמן הזה. קודם ראש השנה של שתים עשרה לתינוקת ושל שלוש עשרה לתינוק.

אין נדריהן נדר. דקטנים הן.

משנה ז

מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה:

פַּגָּה, בֹּחַל, וָצֶמֶל.

פַּגָּה - עוֹדָהּ תִּינוֹקֶת.

בֹּחַל - אֵלּוּ יְמֵי נְעוּרֶיהָ.

בָּזוֹ וּבָזוֹ -

אָבִיהָ זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ, וּבְמַעֲשֵֹה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ.

צֶמֶל - כֵּיוָן שֶׁבָּגְרָה,

שׁוּב אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ.

ברטנורא משנה ז

פגה. סמדר. כמו התאנה חנטה פגיה (שיר ב'). כך התינוקת שאין לה סימן לא בדדין ולא בשערות.

בוחל. הפרי הקרוב להתבשל. ולשון חכמים הוא, התאנים משיבחילו חייבים במעשר. כך כשיש לה סימן דדין קצת, בידוע שהביאה שתי שערות ונערה היא.

צמל. לשון נוטריקון יצתה מלאה. שיש לה סימן מובהק בדדיה והיא בוגרת.

בזו ובזו. אפילו כשהיא נערה, אביה זכאי בכל. דכתיב (במדבר ל') בנעוריה בית אביה, כל שבח נעוריה לאביה.

משנה ח

אֵיזֶהוּ סִימָנֶיהָ?

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּעֲלֶה הַקֶּמֶט תַּחַת הַדַּד.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּטּוּ הַדַּדִּים.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מִשֶּׁתַּשְׁחִיר הַפִּטּוֹמֶת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹתֵן יָדוֹ עַל הָעֹקֶץ,

וְהוּא שׁוֹקֵעַ וְשׁוֹהֶא לַחֲזוֹר.

ברטנורא משנה ח

איזו הוא סימניה. אצמל קאי.

קמט. שגדלו דדיה עד שכפולים מעט על החזה ויראה כקמט.

משיטו הדדין. גדולים יותר מקמט.

הפיטומת. ראש הדד. כמו ניטלה פטמתו [סוכה פרק ג' משנה ו'].

על העוקץ. חודו של דד שתינוק יונק. ופיטומת היינו סביבות העוקץ. וכל הסימנים הללו כשנראו באשה הרי היא בוגרת, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ושוב אין לאביה רשות בה.

והלכה כדברי כולם להחמיר. הלכך אם נראה בה אחד מן הסימנים הללו דיינינן בה דין בוגרת לחומרא. אבל לא לקולא, שאם קידשה את עצמה, צריכה גט שמא בוגרת היא. ואם אביה קידשה, צריכה נמי גט, דשמא עדיין נערה היא, עד שיהיו בה כל הסימנים הללו כולם ואז תחשב בוגרת בין לקולא בין לחומרא.

משנה ט

בַּת עֶשְֹרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת,

תָּבִיא רְאָיָה שֶׁהִיא בַּת עֶשְֹרִים שָׁנָה וְהִיא אַיְלוֹנִית -

לא חוֹלֶצֶת וְלא מִתְיַבֶּמֶת.

בֶּן עֶשְֹרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת,

יָבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא בֶּן עֶשְֹרִים שָׁנָה וְהוּא סָרִיס -

לא חוֹלֵץ וְלא מְיַבֵּם. אֵלּוּ דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

הַזָּכָר כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל,

וְהַנְּקֵבָה כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי,

שֶׁהָאִשָּׁה מְמַהֶרֶת לָבֹא לִפְנֵי הָאִישׁ.

ברטנורא משנה ט

והיא אילונית. כלומר וצריך שייראו בה נמי סימני אילונית. שאם לא נראו בה סימני אילונית אף על פי שהיא בת עשרים ולא הביאה שתי שערות עדיין קטנה היא, עד שתהיה בת שלושים וחמש שנה ויום אחד. ואם לא הביאה שתי שערות אז, אף על פי שלא נראו בה סימני אילונית, הרי זו אילונית. וסימני אילונית פירשנו [ריש] פרק קמא דיבמות.

לא חולצת ולא מתיבמת. ומותרת לינשא לשוק. דרחמנא פטרה, דכתיב (דברים כ"ה) והיה הבכור אשר תלד, פרט לאילונית, שאינה יולדת.

והוא סריס. כלומר שנראו בו סימני סריס. דאי לא נראו בו סימני סריס, עדיין הוא קטן, עד שיהיה בן שלושים וחמש שנה ויום אחד, דאז אפילו לא נראו בו סימני סריס, בידוע שהוא סריס, כיון שלא הביא שתי שערות. וסריס לאו בר חליצה הוא, דכתיב (שם) להקים לאחיו שם בישראל, והאי לאו בר הכי הוא.

רבי אליעזר אומר הזכר כדברי בית הלל. בן עשרים, אם נראו בו סימני סריס הרי זה סריס.

והנקבה. בת שמונה עשר, אם נראו בה סימני אילונית הרי זו אילונית כדברי בית שמאי. ואין הלכה כרבי אליעזר.