נידה, פרק ו
משנה א
בָּא סִימָן הַתַּחְתּוֹן עַד שֶׁלֹּא בָּא הָעֶלְיוֹן -
אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת.
בָּא הָעֶלְיוֹן עַד שֶׁלֹּא בָּא הַתַּחְתּוֹן,
אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר -
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לא חוֹלֶצֶת וְלא מִתְיַבֶּמֶת;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת.
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ:
אֶפְשָׁר לַתַּחְתּוֹן לָבֹא עַד שֶׁלֹּא בָּא הָעֶלְיוֹן,
אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָעֶלְיוֹן לָבֹא עַד שֶׁלֹּא בָּא הַתַּחְתּוֹן.
ברטנורא משנה א
בא סימן התחתון. שתי שערות שהוא סימן נערות.
עד שלא בא העליון. סימן של דדין, והוא בוחל.
או חולצת או מתיבמת. משום דגדולה היא. שהשערות סימן מובהק, ועלייהו סמכינן.
אף על פי שאי אפשר לרבנן לבוא סימן העליון בלא התחתון, ומכי אתא סימן העליון אע"ג דבדקו ולא אשכחו תחתון מימר אמרינן סימן התחתון ודאי אתא אלא שנשר, מכל מקום לרבי מאיר לא חולצת ולא מתיבמת.
דרבי מאיר סבירא ליה אפשר לבוא סימן עליון בלא תחתון, ואנן אתחתון סמכינן, הלכך עדין קטנה היא ולא חולצת ולא מתיבמת. ורבי מאיר לטעמיה דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מתיבמין. קטן שמא ימצא סריס, וקטנה שמא תמצא אילונית.
או חולצת או מתיבמת. ואפילו היא קטנה מתיבמת לרבנן, דלא חיישי למיעוטא שמא תמצא אילונית, דרוב נשים אינן אילוניות. מיהו לחליצה בעינן שתהא גדולה אפילו לרבנן, דאיש כתיב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש. והלכה כחכמים.
מפני שאמרו אפשר לתחתון לבוא וכו'. אע"ג דתנא ליה ברישא הדר תניא זימנא אחריתי, משום דבעי למסמך ליה כיוצא בו וכו' דדמי ליה.
משנה ב
כַּיּוֹצֵא בוֹ,
כָּל כְּלִי חֶרֶס שֶׁהוּא מַכְנִיס - מוֹצִיא;
וְיֵשׁ שֶׁמּוֹצִיא וְאֵינוֹ מַכְנִיס.
כָּל אֵבֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ צִפֹּרֶן - יֶשׁ בּוֹ עֶצֶם;
וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶצֶם, וְאֵין בּוֹ צִפֹּרֶן.
ברטנורא משנה ב
כל כלי חרס שהוא מכניס משקה, כשמניחו על המים יש בו נקב גדול שהמים נכנסים לתוכו, כל שכן שאם נותן המים לתוכו יוצא המשקה לחוץ. אבל יש נקב קטן שמוציא ואינו מכניס.
ונפקא מינה להא דקיימא לן דכלי חרס שלם שניקב אינו פסול לקדש בו מי חטאת, דהיינו לתת בתוכו מים של אפר פרה, עד שינקב נקב גדול בכונס משקה. אבל ניקב נקב קטן כמוציא משקה, לא נפיק מתורת כלי ולא מפסיל בהכי. ולעולם אין נקב קטן כמוציא משקה מוציא מתורת כלי אלא הגסטרא בלבד, דהיינו שבר כלי שיחדו למלאות בו מים ולהשתמש בו, אם ניקב במוציא משקה, בטל מתורת כלי, שאין אומרים הבא גסטרא אחרת ונשים תחת גסטרא זו לקבל המשקה היוצא. אבל כלי שלם שניקב במוציא משקה, לא בטיל מכלום, לפי שאדם חס עליו ואינו שוברו, ומשתמש בו, ומביא שבר כלי ומניח תחתיו לקבל המשקה היוצא ממנו. ומעתה הכי פירושה דמתניתין כל כלי חרס הפסול למי חטאת פסול לגסטרא, ויש פסול לגסטרא וכשר למי חטאת.
כל אבר שיש בו צפורן. כגון אצבע יתירה שבאצבעות היד, אם יש בה צפורן חשובה אבר, ומטמא במגע ובמשא ובאוהל, כאבר שיש בו עצם שמטמא באוהל ואפילו אי ליכא כזית בשר, דקיי"ל האברים אין להם שיעור.
ויש שיש בו עצם. ולא חשובה אבר אם יותרת היא, כיון שאין בו צפורן, ומטמאה במגע ובמשא, ואינה מטמאה באוהל כל זמן שאין בה כזית בשר. ואי לאו יתרת היא, ודאי מטמאה באוהל משום אבר, אע"ג דאין בה צפורן ואע"ג דליכא כזית בשר.
משנה ג
כָּל הַמִּטַּמֵּא מִדְרָס - מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת;
וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טְמֵא מֵת, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִדְרָס.
ברטנורא משנה ג
כל המיטמא במדרס הזב. כל כלי הראוי להיות אב הטומאה במדרס הזב, כגון כלי המיוחד למשכב ומושב, ראוי להיות אב הטומאה אם נגע במת או נטמא באוהל המת. ויש שהוא כלי גמור לקבל כל טומאות ונעשה אב הטומאה על ידי מת ואינו נעשה אב הטומאה ע"י הזב במדרס, כגון אם כפה הזב סאה וישב עליה, או תרקב וישב עליה, אין אותו כלי טמא מדרס להיות נעשה אב הטומאה, אלא ראשון לטומאה במגעו של זב, דכתיב (ויקרא ט"ו) אשר ישב עליו הזב, מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל אם נגע במת, נעשה אב הטומאה, שאין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו.
משנה ד
כָּל הָרָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת -
רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת;
וְיֵשׁ שֶׁרָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת,
וְאֵינוֹ רָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת.
כָּל הַכָּשֵׁר לָדוּן - כָּשֵׁר לְהָעִיד;
וְיֵשׁ שֶׁכָּשֵׁר לְהָעִיד, וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לָדוּן.
ברטנורא משנה ד
כל הראוי לדון דיני נפשות. כל שכן שראוי לדון דיני ממונות.
ויש שראוי לדון דיני ממונות. כגון ממזר, דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות.
ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון. כגון סומא באחת מעיניו. ומתניתין רבי מאיר היא דדריש קרא דכתיב (דברים כ"א) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, מקיש ריב לנגע, מה נגע שלא בסומא דכתיב (ויקרא י"ג) לכל מראה עיני הכהן, אף ריב שלא בסומא.
ואין הלכה כהאי סתמא, דחכמים פליגי עליה דרבי מאיר ואמרי דכי היכי דאשכחן דגמר דין כשר בלילה אף על פי שאין רואים נגעים בלילה, הכי נמי סומא באחת מעיניו כשר לדון אף על פי שאינו כשר לראות נגעים.
משנה ה
כָּל שֶׁחַיָּב בַּמַּעַשְֹרוֹת - מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֹכָלִים;
וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טֻמְאַת אֹכָלִין, וְאֵינוֹ חַיָּב בַּמַּעַשְֹרוֹת.
ברטנורא משנה ה
כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלים. דאין לך דבר חייב במעשר שאינו אוכל.
ויש שמיטמא טומאת אוכלים ואינו חייב במעשרות. כגון בשר ודגים וביצים, שאינו גידולי קרקע.
משנה ו
כָּל שֶׁחַיָּב בַּפֵּאָה - חַיָּב בַּמַּעַשְֹרוֹת;
וְיֵשׁ שֶׁחַיָּב בַּמַּעַשְֹרוֹת, וְאֵינוֹ חַיָּב בַּפֵּאָה.
ברטנורא משנה ו
כל שחייב בפאה חייב במעשרות. דגבי פאה תנן, כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ומכניסו לקיום ולקיטתו כאחת, חייב בפאה. ואילו גבי מעשר תנן, כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשר. ומכניסו לקיום ולקיטתו כאחת לא קתני. נמצא ירק שאין מכניסו לקיום ותאנה וכיוצא בהם שאין לקיטתם כאחת, חייבין במעשרות ופטורים מן הפאה.
משנה ז
כָּל שֶׁחַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז - חַיָּב בַּמַּתָּנוֹת;
וְיֵשׁ שֶׁחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת, וְאֵינוֹ חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.
ברטנורא משנה ז
כל שחייב בראשית הגז. רחלים ואילים בלבד.
חייב במתנות. הזרוע והלחיים והקיבה.
ויש שחייב במתנות. שחיוב המתנות לשור ועזים וכבשים.
משנה ח
כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ בִּעוּר - יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית;
וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית - וְאֵין לוֹ בִּעוּר.
ברטנורא משנה ח
ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור. כגון הדברים ששרשם נשאר בקרקע בין בימות החמה בין בימות הגשמים, כמו הלוף שוטה והדנדנה, שקורים בערבי נענע, ובלע"ז מינט"א, דכיון שאין כלים לעולם מן השדה אין חייב לבערם מן הבית, דכתיב (ויקרא כ"ה) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, וכל הנך דלא כלו לחיה מן השדה אין צריך לבערם מן הבית.
משנה ט
כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ קַשְֹקֶשֶֹת - יֶשׁ לוֹ סְנַפִּיר;
וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְאֵין לוֹ קַשְֹקֶשֶֹת.
כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ קַרְנַיִם - יֶשׁ לוֹ טְלָפַיִם;
וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ טְלָפַיִם, וְאֵין לוֹ קַרְנַיִם.
ברטנורא משנה ט
קשקשת. מלבוש של דג הקבוע בו.
סנפיר. כנפים שפורח בהן. וכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר ואין צריך לבדוק אחריו עוד, שדג טהור הוא.
ויש שיש לו סנפיר והוא דג טמא, שאין לו קשקשת.
יש לו טלפים. פרסותיו סדוקות. שאין קרנים אלא לבהמה ולחיה טהורה.
ואין לו קרנים. כגון חזיר, שפרסותיו סדוקות ואין לו קרנים.
משנה י
כָּל הַטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו - טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו;
וְיֵשׁ טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו, וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו.
ברטנורא משנה י
ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו. כגון ציצית ותפילין ומזוזה, שופר סוכה ולולב, שמברכין עליהן עובר לעשייתן, ואין טעונין ברכה לאחריהן.
משנה יא
תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת -
אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת,
וְחַיֶּבֶת בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
וְכֵן תִּינוֹק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת -
חַיָּב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
וְרָאוּי לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה,
מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת עַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן,
הַתַּחְתּוֹן וְלא הָעֶלְיוֹן,
אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה.
תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת -
אֵינָהּ יְכוֹלָה לְמָאֵן;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר.
ברטנורא משנה יא
תינוקת שהביאה שתי שערות. לאחר שתים עשרה שנה ויום אחד.
וחולצת או מתיבמת. אע"ג דתנא חייבת בכל מצות האמורות בתורה, איצטריך למתני חולצת או מתיבמת, דמהו דתימא איש כתיב בפרשה (דברים כ"ה), ואם לא יחפוץ האיש, הלכך קטן לא חליץ. אבל אשה דלא כתיב בפרשה אלא יבמתו, בין גדולה בין קטנה חולצת או מתיבמת, קמ"ל דאי אייתיאת שתי שערות אין, אי לא לא. מאי טעמא, דמקשינן אשה לאיש.
וכן התינוק שהביא שתי שערות. לאחר שלוש עשרה שנה ויום אחד. וקמי שתים עשרה לנקבה ושלוש עשרה לזכר, אינו סימן אלא שומא.
וראוי להיות בן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון. אבל קודם שיביא שתי שערות לאו בר עונשים הוא. ולאחר שהקיף זקן התחתון, ראוי להוליד ורחמנא אמר בן ולא הראוי להיות אב.
התחתון ולא העליון. כלומר, באיזו הקפת זקן אמרו, בתחתון של מטה, ולא בעליון.
עד שירבה השחור. שישחיר אותו מקום משערות הרבה.
ופסק הלכה, שהבת ממאנת עד שתהא בת שתים עשרה שנה ויום אחד. ולאחר זמן זה, אם הביאה סימנים, אינה יכולה למאן. ואם לא הביאה סימנים, ממאנת והולכת ואפילו עד שתהא בת עשרים שנה ויראו בה סימני אילונית.
והני מילי כשלא בא עליה לאחר שהיו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם בא עליה לאחר זמן זה, שוב אינה יכולה למאן. ואף על פי שלא נראו בה סימנים, חיישינן שמא הביאה שתי שערות ונשרו.
משנה יב
שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּפָּרָה, וּבַנְּגָעִים,
וְהָאֲמוּרוֹת בְּכָל מָקוֹם -
כְּדֵי לָכוֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן; דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְרוֹץ בַּצִּפֹּרֶן.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נִטָּלוֹת בַּזּוּג.
ברטנורא משנה יב
שתי שערות האמורות בפרה. דקי"ל (פרה פרק ב') שתי שערות שחורות פוסלות בה.
ובנגעים. שער לבן, קיי"ל בתורת כהנים מיעוט שער שתים.
והאמורות בכל מקום. בתינוק ובתינוקת.
לקרוץ. לאחוז מעט.
שיהו ניטלות בזוג. של מספריים, הוו שיעורא רבא. והלכה כדברי כולן להחמיר, ומשנקרצת בצפורן דהוי שיעורא זוטא מכולהו, לא ממאנת שמא גדולה היא, ולענין חליצה אינה חולצת, עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו.
משנה יג
הָרוֹאָה כֶּתֶם -
הֲרֵי זוֹ מְקֻלְקֶלֶת, וְחוֹשֶׁשֶׁת מִשּׁוּם זוֹב; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בַּכְּתָמִים מִשּׁוּם זוֹב.
ברטנורא משנה יג
הרואה כתם. שמצאה טפת דם בחלוקה.
הרי זו מקולקלת. אינה יודעת פתח נדותיה לידע מתי יתחילו אחד עשר יום שבין נדה לנדה, דהא לא ידעה אימת חזאי.
וחוששת משום זוב. אם עברו עליה שלושה ימי זיבה משלבשה חלוק זה, ומצאה עליו כתם גדול שיעור שלושה גריסין ועוד, כלומר מעט יותר משלושה גריסין, מספקינן להו דילמא כל חדא וחדא בחד יומא, והויא זבה גדולה מספק, ואע"ג דבמקום אחד נמצאו.
וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב. בגמרא מוקי מלתייהו דחכמים דהכא כיחידאה, ואמר דרבי חנינא בן אנטיגנוס היא. ומודה רבי חנינא בן אנטיגנוס שאם לבשה שלוש חלוקות לבנות בשלושה ימים מימי זיבה, חלוק ליום, ומצאה בכל אחת מהן כתם, דחוששת לזיבות. ואין צריך לומר אם ראתה שני ימים דם מגופה, ובשלישי לבשה חלוק הבדוק לה ומצאה בו כתם, דפשיטא שחוששת לזיבות.
ולא נחלק רבי חנינא בן אנטיגנוס דהוא חכמים דמתניתין, אלא על הלובשת חלוק אחד בשלושה ימים מימי זיבתה ולבסוף מצאה כתם גדול שיעור שלושה גריסין ועוד במקום אחד, או אפילו בשלושה מקומות, דאיהו סבר בכהאי גוונא אינה חוששת לזיבות, הואיל ולא היו הכתמים בשלושה חלוקות. ורבי מאיר ורבנן דאפליגו עליה סברי, כשמצאה שיעור שלושה גריסין ועוד בחלוק אחד, בין במקום אחד בין בשלושה מקומות, חוששת לזיבות. ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס.
משנה יד
הָרוֹאָה יוֹם אַחַד עָשָֹר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,
תְּחִלַּת נִדָּה וְסוֹף נִדָּה,
תְּחִלַּת זִיבָה וְסוֹף זִיבָה,
יוֹם אַרְבָּעִים לַזָּכָר, וְיוֹם שְׁמוֹנִים לַנְּקֵבָה -
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְכֻלָּן -
הֲרֵי אֵלּוּ טוֹעוֹת.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: עַד שֶׁאַתֶּם מְתַקְּנִים אֶת הַשּׁוֹטוֹת,
תַּקְּנוּ אֶת הַפִּקְּחוֹת.
ברטנורא משנה יד
הרואה יום אחד עשר. שהוא סוף ימי זיבה ולמחר מתחילין ימי נדה.
בין השמשות. ספק יום הוא והוי דם זיבה, ספק לילה ותחילת נדה.
תחלת נדה וסוף נדה. בגמרא מפרש דהכי קתני, תחלת נדה וסוף זיבה. ובשביעי לנדתה, סוף נדה ותחלת זיבה. כלומר בין השמשות של אחד עשר, אם לילה הוא הרי ראייתה תחלת נדה, ואם יום הרי הדם דם של סוף זיבה. ואם ראתה שני ימים קודם לכן, חוששת משום זיבה. וכן אם ראתה בשביעי לנדתה בין השמשות, מספקינן נמי, אם לילה הוא, הרי הדם דם של תחלת זיבה, ואם תראה שני ימים אחרי כן חוששת משום זיבה. ואם יום הוא, הרי ראייתה סוף ימי נדה, ואף על פי שתראה שתי ימים אחר כך אינה זבה.
יום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקבה. בין השמשות לכולן. כלומר באיזו מאלו שתראה בין השמשות, ספק דם טמא ספק דם טהור. ואם תראה שני ימים אחרים חוץ מזו, הרי היא זבה מספק, ומביאה קרבן ואינו נאכל, שכל הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל.
השוטות. לטועות שאינן יודעות מתי ימי נדה וימי זיבה, קרי שוטות.
עד שאתם מתקנים את השוטות. את הטועות הללו שראו בשעת הספק.
בואו ותקנו את הפקחות. שרואות בשעה ודאית והן צריכות תיקון ולפרש ימי שמורן ותשמישן. כגון הנך דמייתו בברייתא, מי שרואה יום אחד טמא ויום אחד טהור כל ימיה, ותמיד היא רואה ביום ולא בלילה, משמשת שמיני ליום שראתה בו ראיה ראשונה, שהרי טהורה היא, שהרי בשבעה לערב טבלה ולא תראה עד תשיעי, הלכך משמשת שמיני שלם לילה ויום, ולילה שלאחריו שהוא נגהי תשיעי. ומשמשת ארבע לילות מתוך שמונה עשר יום לראיה ראשונה, שהרי אשה זו לא תהא זבה לעולם, שאינה רואה שלושה רצופים. וכשהיא רואה תשיעי, תהא שומרת עשירי ותשמש בלילה. ותראה באחד עשר, ותשמור שנים עשר ותשמש בלילה, הרי שתים. ותראה בשלושה עשר, ותשמור ארבעה עשר ותשמש בלילה, הרי שלושה. ותראה חמשה עשר, ותשמור ששה עשר ותשמש בערב, הרי ארבע. ובשבעה עשר תראה, ותשמור שמונה עשר, הרי כלו שמונה עשר ולא שמשה אלא ארבע לילות. לבד שמיני ולילו. ותשמיש אחרון אינו בתוך שמונה עשר. ולמחר בתשעה עשר כשתראה, תהא תחלת נדה, שהרי שלמו אחד עשר שבין נדה לנדה, וחוזרת למנינה שאמרנו. והכי איכא טובא שצריכות תיקון לימי תשמישן. וכולהו מייתי לה בברייתא בגמרא בפרקין.