נידה, פרק ט

משנה א

הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָֹה צְרָכֶיהָ וְרָאֲתָה דָּם -

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם עוֹמֶדֶת - טְמֵאָה; וְאִם יוֹשֶׁבֶת - טְהוֹרָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרָה.

ברטנורא משנה א

האשה שהיא עושה צרכיה. משתנת מים.

אם עומדת טמאה. דאמרינן מי רגלים הדור למקור ואתא דם מן המקור בהדייהו.

יושבת טהורה. בגמרא מוקמינן לה ביושבת על שפת הספל ומקלחת מי רגלים לתוכו בחוזק. וכשהיא מקלחת בחוזק, אין דרך דם המקור לצאת עם מי רגלים, ואי לבתר דתמו מיא בא דם זה מן המקור, לא היה הדם נמצא בתוך הספל אלא על שפת הספל, שדם הבא מן המקור שותת ויורד ואינו מקלח, ודם זה שנמצא בתוך הספל על כרחך ממקום מי רגלים בא ומכה יש בה שם, ולא מן המקור. ובעומדת על שפת הספל ומקלחת בתוך הספל לא היה אפשר להעמידה, דבעומדת אי אפשר לה לקלח, להכי איצטריך תנא למנקט יושבת.

רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה. והלכה כרבי יוסי.

משנה ב

אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁעָשׁוּ צָרְכֵיהֶן לְתוֹךְ הַסֵּפֶל,

וְנִמְצָא דָּם עַל הַמַּיִם -

רַבִּי יוֹסֵי - מְטַהֵר;

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - מְטַמֵּא,

שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָאִישׁ לְהוֹצִיא דָּם,

אֶלָּא שֶׁחֶזְקַת דָּמִים מִן הָאִשָּׁה.

ברטנורא משנה ב

שעשו צרכיהן. הטילו מי רגלים.

רבי יוסי מטהר. דהא אפילו באשה גרידתא דליכא אלא חדא ספיקא, ספק בא מן המקור ספק בא ממקום מי רגלים, מטהר רבי יוסי לעיל, וכל שכן הכא דדילמא מאיש אתי.

ולא הדר תנא הכא רבי יוסי מטהר, אלא לאשמועינן ממשנה יתירתא דאפילו לכתחילה מטהר רבי יוסי לאשה שעושה צרכיה וראתה דם, שתתעסק בטהרות. דלא תימא דוקא דיעבד מטהר רבי יוסי טהרות שנתעסקה בהן, אבל לכתחילה לא אמרינן לה שתתעסק, קמשמע לן.

ורבי שמעון מטמא. אפילו הכא דאיכא ספק ספיקא, כדקתני טעמא.

שחזקת דמים מן האשה. ולעיל פסקינן הלכה כרבי יוסי דמטהר ואפילו בחד ספיקא, כל שכן הכא דאיכא תרתי.

משנה ג

הִשְׁאִילָה חֲלוּקָהּ לַנָּכְרִית אוֹ לַנִּדָּה -

הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָּהּ.

שָׁלשׁ נָשִׁים שֶׁלָּבְשׁוּ חָלוּק אֶחָד,

אוֹ שֶׁיָּשְׁבוּ עַל סַפְסָל אֶחָד, וְנִמְצָא עָלָיו דָּם -

כֻּלָּן טְמֵאוֹת.

יָשְׁבוּ עַל סַפְסָל שֶׁל אֶבֶן, אוֹ עַל הָאִצְטְבָא שֶׁל מֶרְחָץ -

רַבִּי נְחֶמְיָה - מְטַהֵר;

שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר:

כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה -

אֵינוֹ מְקַבֵּל כְּתָמִים.

ברטנורא משנה ג

השאילה חלוקה. ואחר כך לבשתה היא ומצאה עליו כתם.

לנכרית או לנדה. לנכרית שהיא רואה דם, שהיא גדולה וידענו בה שכבר ראתה, דומיא דנדה.

הרי זו תולה בה. וטהורה. דכיון דנדה היא, לא מקלקלה לה מידי. ונכרית נמי טמאה ותליא בה. אבל ישראלית טהורה ששאלה חלוק מחברתה טהורה, ואחר כך לבשתו חברתה, שתיהן טמאות, כדקתני שלוש נשים כו', דכיון דאי תליא בה, מקלקלא לה, מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך.

של אבן. דאינו מקבל טומאה. וספסל דרישא [איירי] בשל עץ דראוי ליטמא במושב הזב והנדה.

אין מקבל כתמים. כלומר לא גזרו על כתמים הנמצאים בו.

וטעמא דרבי נחמיה, דכתיב (ישעיה ג') ונקתה לארץ תשב, כיון שישבה לארץ שאינה מקבלת טומאה, נקתה. והוא הדין לכל דבר שאינו מקבל טומאה. וכן אם ישבה על גבי כלי חרס, שאין מקבל טומאה מגבו, או על גבי מטלניות של בגד שאין בהן שלוש על שלוש שאינן מקבלין טומאה, בכל אלו לא גזרו על כתמים הנמצאים בהם. והלכה כרבי נחמיה.

משנה ד

שָׁלשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת,

וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן -

כֻּלָּן טְמֵאוֹת.

בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת טְמֵאָה -

הִיא טְמֵאָה, וּשְׁתֵּיהֶן טְהוֹרוֹת,

וְתוֹלוֹת זוֹ בָּזוֹ.

וְאִם לא הָיוּ רְאוּיוֹת לִרְאוֹת -

רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן רְאוּיוֹת.

ברטנורא משנה ד

ותולות זו בזו. שאם היתה האחת מעוברת, תולה הדם בשאינה מעוברת, והיא טהורה.

ואם לא היו ראויות. כגון שהיו כולן מעוברות או כולן מניקות, כולן טמאות כאילו ראויות לראות, דמכל מקום דם מבינייהו נפק.

משנה ה

שָׁלשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת,

וְנִמְצָא דָּם תַּחַת הָאֶמְצָעִית -

כֻּלָּן טְמֵאוֹת;

תַּחַת הַפְּנִימִית -

שְׁתַּיִם הַפְּנִימִיּוֹת טְמֵאוֹת, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה.

תַּחַת הַחִיצוֹנָה -

שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת טְמֵאוֹת, וְהַפְּנִימִית טְהוֹרָה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁעָבְרוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה,

אֲבָל אִם עָבְרוּ שְׁלָשְׁתָּן דֶּרֶךְ עֲלִיָּה (נוסח אחר: עָלֶיהָ) -

כֻּלָּן טְמֵאוֹת.

בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת טְהוֹרָה -

הִיא טְהוֹרָה, וּשְׁתַּיִם טְמֵאוֹת;

בָּדְקוּ שְׁתַּיִם וּמָצְאוּ טְהוֹרוֹת -

הֵן טְהוֹרוֹת, וְהַשְּׁלִישִׁית טְמֵאָה;

שְׁלָשְׁתָּן וּמָצְאוּ טְהוֹרוֹת - כֻּלָּן טְמֵאוֹת.

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

לְגַל טָמֵא שֶׁנִּתְעָרַב בֵּין שְׁנֵי גַלִּים טְהוֹרִים,

וּבָדְקוּ אֶחָד מֵהֶן וּמָצְאוּ טָהוֹר -

הוּא טָהוֹר, וּשְׁנַיִם טְמֵאִין;

שְׁנַיִם וּמָצְאוּ טְהוֹרִים -

הֵם טְהוֹרִים, וְהַשְּׁלִישִׁי טָמֵא;

שְׁלָשְׁתָּן וּמָצְאוּ טְהוֹרִים -

כֻּלָּן טְמֵאִים; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ;

שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת טֻמְאָה -

לְעוֹלָם הוּא בְּטֻמְאָתוֹ,

עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ, טֻמְאָה הֵיכָן הִיא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בּוֹדֵק עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַסֶּלַע, אוֹ לַבְּתוּלָה.

ברטנורא משנה ה

תחת הפנימית. אותה של צד הקיר קרויה פנימית, וחיצונה קרויה אותה של צד דרך עליית המטה. והא דמפליג תנא הכא בין כשנמצא תחת הפנימית לנמצא תחת החיצונה, ולעיל קתני ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, ולא מפליג בין נמצא תחת פנימית לנמצא תחת חיצונה, מפרש בגמרא דלעיל איירי כשהן תכופות ודבוקות יחד, הילכך איכא לספוקי בחיצונה אפילו כשנמצא הדם תחת הפנימית.

אימתי. אמרו נמצא תחת החיצונה פנימית טהורה.

בזמן שעברו דרך מרגלות המטה. דלא עברה פנימית על מקום מציאת הדם.

אבל עברו שלושתן דרך עליה. שהן דורסות ועוברות על החיצונה.

כולן טמאות. ואפילו פנימית, דשמא כשעברה פנימית דרך שם נפל ממנה.

לגל טמא. שהיה שם כזית מן המת.

עד שמגיע לסלע או לבתולה. קרקע בתולה. ואם לא מצא, הגל טהור, דאימור בא עורב ונטל את הטומאה. אבל הכא כשבדקו שלושתן ומצאו טהורות, מודו רבנן לרבי מאיר דכולן טמאות, דהאי דם מהיכא אתא, על כרחך מחדא מנייהו הוא. והלכה כחכמים.

משנה ו

שִׁבְעָה סַמְמָנִין מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם:

רֹק תָּפֵל, וּמֵי גְרִיסִין, וּמֵי רַגְלַיִם,

וְנֶתֶר, וּבוֹרִית, קְמוּנְיָא, וְאֶשְׁלָג.

הִטְבִּילוֹ וְעָשָֹה עַל גַּבָּיו טְהָרוֹת,

הֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמְמָנִין וְלא עָבַר -

הֲרֵי זֶה צֶבַע,

הַטְּהָרוֹת טְהוֹרוֹת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל.

עָבַר, אוֹ שֶׁדֵּהָה -

הֲרֵי זֶה כֶּתֶם,

וְהַטְּהָרוֹת - טְמֵאוֹת, וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל.

ברטנורא משנה ו

שבעה סממנין מעבירין על הכתם. שאין הדם בטל עד שיעביר כולן עליו.

רוק תפל ומי גריסין. מפרש לקמן במתניתין.

נתר. אלו"ם בלע"ז. ומין קרקע הוא ומזהיר. ובערבי קורין לו שי"ב.

בורית. מין צמח הוא שמנקה ומטהר.

קמוניא. עשב שמיבשים אותו וטוחנים אותו ומנקין בעפרו את הידים להעביר את הזוהמא. ובלשון גמרא קרוי שלוף דוץ.

אשלג. לא אתפרש לי.

הטבילו. לבגד שיש בו כתם קודם שהעביר עליו הסממנים הללו.

הרי זה צבע. דאי הוה דם הוה עבר.

שדיהה. נשתנה מאדמומיתו.

משנה ז

אֵיזֶהוּ רֹק תָּפֵל?

כָּל שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם.

מֵי גְרִיסִין?

לְעִיסַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל, חֲלוּקַת נֶפֶשׁ.

מֵי רַגְלַיִם?

שֶׁהֶחֱמִיצוּ.

וְצָרִיךְ לְכַסְכֵּס שְׁלשָׁה פְּעָמִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן,

אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר שִׁבְעָה סַמְמָנִין כְּאַחַת -

לא עָשָֹה וְלא כְלוּם.

ברטנורא משנה ז

שלא טעם כלום מבערב. כל אותה הלילה, והיינו תפל בלא טעם. והוא שישן מחצות אחרון של לילה עד הבוקר. ועד שלוש שעות ביום נקרא רוק תפל לענין זה. ואם השכים בבקר ושנה פרקו, לא הוי רוק תפל.

לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש. שנחלק האוכל מן הקליפה. לועסה לגריסת הפול ומעבירו על הכתם.

שהחמיצו. שהסריחו. וכמה חימוצן, כל ששהו שלושה ימים.

וצריך לכסכס. לשפשף שלושה פעמים לכל סם וסם, כדרך כיבוס בגדים שכופל צד עם צדו ומשפשף.

כסדרן. כדרך ששנויים כאן.

לא עשה ולא כלום. לא לבדוק ולא לבטל.

משנה ח

כָּל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת - דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ.

וְאֵלּוּ הֵן הַוְּסָתוֹת:

מְפַהֶקֶת, וּמְעַטֶּשֶׁת, וְחוֹשֶׁשֶׁת בְּפִי כְרֵסָהּ, וּבְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ,

וְשׁוֹפַעַת וּכְמִין צְמַרְמוֹרוֹת אוֹחֲזִין אוֹתָהּ.

וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶן.

וְכָל שֶׁקָּבְעָה לָהּ שְׁלשָׁה פְּעָמִים - הֲרֵי זוֹ וֶסֶת.

ברטנורא משנה ח

כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. לעיל בפרק קמא תנינא לה, והתם מיירי בוסתות דיומי כגון מט"ו יום לט"ו יום, או מחודש לחודש, והכא מיירי בוסתות דבגופה, שכל זמן שייראו בה סימנים הללו רגילה לראות בהן, אבל אין לה זמן קבוע לראות.

מפהקת. יש מפרשים פותחת פיה בכל כוחה, אלחרי בלע"ז.

ויש מפרשים, פושטת זרועותיה וגופה, אשטרנ"י קלא"ר בלע"ז.

בפי כרסה. נגד טבורה.

שפולי מעיה. בית הרחם.

ושופעת. מפרש בגמרא ששופעת דם טמא מתוך דם טהור, כגון שהיא רגילה לראות דם טהור תחילה, דהיינו דם שאינו מחמשה דמים טמאין, ואחר כך דם טמא. והאי נמי הוי וסת. וכל שעה שתראה דם טמא אחר דם טהור, דיה שעתה.

צמרמורת. לשון סמר מפחדך בשרי (תהלים קי"ט). אריצמינ"ט בלע"ז.

אוחזין אותה. כך למודה להיות בכל עת שהיא רואה.

וכן כיוצא בהן. משאר סימנים שהנשים הרואות דם למודות להיות בכך. כגון שראשה כבד עליה, או אוחזה רתת ורעד, או כאב לב, וכיוצא בזה, אם קבעה לה שלוש פעמים הרי זה וסת.

משנה ט

הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה בִּתְחִלַּת הַוְּסָתוֹת -

כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁעָשְֹתָה בְּתוֹךְ הַוְּסָתוֹת, טְמֵאוֹת.

בְּסוֹף הַוְּסָתוֹת -

כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁעָשְֹתָה בְּתוֹךְ הַוְּסָתוֹת, טְהוֹרוֹת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

אַף יָמִים וְשָׁעוֹת וְסָתוֹת:

הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה עִם הָנֵץ הַחַמָּה -

אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא עִם הָנֵץ הַחַמָּה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַיּוֹם שֶׁלָּהּ.

ברטנורא משנה ט

היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסתות שבגופה. כגון בתחילת העטושים והפיהוקין וכיוצא בהן.

אף ימים ושעות וסתות. שעות נמי וסתות נינהו, ובתר דידהו אזלינן. שאם היתה רגילה לראות מעשרים יום לעשרים יום ומשש שעות לשש שעות, מותרות לשמש ביום עשרים עד שש שעות, וחוששת בשעה ששית לבד. עברה שעה ששית ולא ראתה, מותרת לשמש כל היום כולו.

היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה. סיומא דמלתא דרבי יוסי היא.

אינה אסורה אלא עם הנץ החמה. וכל הלילה משמשת. ואם עבר הנץ החמה ולא ראתה, משמשת כל היום. דדוקא שעת הוסתות חוששת, ותו לא.

רבי יהודה אומר כל היום שלה. כלומר מותרת לשמש כל היום, משעבר הנץ החמה ולא ראתה. אבל כל הלילה שלפני הנץ החמה של וסתה, אסורה לשמש. ועם הנץ החמה דקתני, היינו דרגילה למחזי בסוף ליליא מקמי דלמטי תחלת יממא, ואנן אסרינן לה כל עונת וסתה. נמצאת אסורה כל הלילה שהיא עונת וסתה. והלכה כרבי יהודה.

משנה י

הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָֹר,

וְשִׁנְּתָה לִהְיוֹת רוֹאָה לְיוֹם עֶשְֹרִים -

זֶה וָזֶה אֲסוּרִין.

שִׁנְּתָה פַּעֲמַיִם לְיוֹם עֶשְֹרִים -

זֶה וָזֶה אֲסוּרִין.

שִׁנְּתָה שְׁלשָׁה פְּעָמִים לְיוֹם עֶשְֹרִים -

הֻתַּר חֲמִשָּׁה עָשָֹר, וְקָבְעָה לָהּ יוֹם עֶשְֹרִים;

שֶׁאֵין אִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת

עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנָּה שְׁלשָׁה פְּעָמִים,

וְאֵינָהּ מִטַּהֶרֶת מִן הַוֶּסֶת,

עַד שֶׁתֵּעָקֵר מִמֶּנָּה שְׁלשָׁה פְּעָמִים.

ברטנורא משנה י

ואינה מיטהרת מן הוסת שפסק ממנה. שלא לחוש לו.

משנה יא

נָשִׁים בִּבְתוּלֵיהֶם כַּגְּפָנִים:

יֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ אָדֹם, וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ שָׁחוֹר,

וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ מְרֻבֶּה, וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ מֻעָט.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל גֶּפֶן יֶשׁ בָּהּ יַיִן;

וְשֶׁאֵין בָּהּ יַיִן - הֲרֵי זוֹ דֻּרְקְטִי.

ברטנורא משנה יא

יש גפן שיינה אדום ויש גפן שיינה שחור. כך יש אשה שדם שלה אדום, ויש שדם שלה שחור.

כל גפן יש בה יין. כל אשה יש לה דם נדה ודם בתולים.

ושאין בה הרי זה דורקטי. דור קטוע. כלומר קטוע בנים, עקרה שאינה יולדת.