אהלות, פרק א

 משנה א

שְׁנַיִם טְמֵאִים בְּמֵת -

אֶחָד טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

שְׁלשָׁה טְמֵאִין בְּמֵת -

שְׁנַיִם טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

אַרְבָּעָה טְמֵאִין בְּמֵת -

שְׁלשָׁה טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

כֵּיצַד שְׁנַיִם?

אָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת - טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה;

וְאָדָם הַנּוֹגֵעַ בּוֹ - טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

ברטנורא משנה א

שנים טמאים במת אחד טמא טומאת שבעה. כולה מתניתין מפרש לה ואזיל.

אדם הנוגע במת, טמא טומאת שבעה. דכתיב (במדבר י"ט) הנוגע במת לכל נפש

אדם וטמא שבעת ימים, לפי שהוא נעשה אב הטומאה, שהמת אבי אבות הטומאה הוא.

אדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. דכתיב (שם) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, לפי שהוא נעשה ולד הטומאה וכל ולד הטומאה אין בו אלא טומאת ערב. אבל חכמים גזרו על הנוגע בטמא מת בעודו מחובר למת שיהיה טמא שבעה.

משנה ב

כֵּיצַד שְׁלשָׁה?

כֵּלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת, וְכֵלִים בְּכֵלִים -

טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה;

הַשְּׁלִישִׁי, בֵּין אָדָם וּבֵין כֵּלִים -

טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

ברטנורא משנה ב

כלים הנוגעים במת וכו'. בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים מיטמאין כמת עצמו, דכתיב (שם) בחלל חרב או במת, חרב הרי הוא כמת, והוא הדין לשאר כל הכלים. הלכך כלים הנוגעים במת נעשים אבי אבות, וכלים בכלים אב הטומאה, דלעולם אין הכלים שניים נעשים כראשונים.

השלישי בין אדם בין כלים, נעשים ראשונים ומיטמאין טומאת ערב.

משנה ג

כֵּיצַד אַרְבָּעָה?

כֵּלִים הַנּוֹגְעִין בְּמֵת, וְאָדָם בְּכֵלִים, וְכֵלִים בָּאָדָם -

טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה;

הָרְבִיעִי, בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים -

טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: יֶשׁ לִי חֲמִישִׁי:

הַשְּׁפוּד הַתָּחוּב בָּאֹהֶל,

הָאֹהֶל וְהַשְּׁפוּד,

וְאָדָם הַנּוֹגֵעַ בַּשְּׁפוּד וְכֵלִים בָּאָדָם -

טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה;

הַחֲמִישִׁי, בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים -

טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין הָאֹהֶל מִתְחַשֵּׁב.

ברטנורא משנה ג

כיצד ארבעה. כלים הנוגעים במת, אבי אבות כמותו. ואדם בכלים, אב הטומאה. וכלים באדם, נמי אב הטומאה כאדם עצמו, דכתיב (במדבר ל"א) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם, הא למדת שכל אדם הטמא טומאת שבעה מטמא הכלים טומאת שבעה.

הרביעי בין אדם בין כלים. נעשים ראשונים. והוא הדין דבכיצד שלושה הוה מצי למתני אדם הנוגע במת וכלים באדם טמאים טומאת שבעה, השלישי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב. אלא מסיפא ארבעה טמאין במת שמעינן לה, דאפילו אדם בכלים שנגעו במת וכלים באדם קתני טומאת שבעה, כל שכן אדם במת עצמו וכלים באדם דאיכא טומאת שבעה.

שפוד. כמין עמוד של מתכת תקוע באמצע האוהל ובראשו קושרין האוהל.

אין האוהל מתחשב. לפי שאין האוהל מטמא השפוד, לפיכך אינו נחשב במנין סדר הטומאות, אלא כל המונח באוהל המת כנוגע במת עצמו, ואין כאן אלא ארבעה.

אי נמי, אפילו אין השפוד בתוך האוהל אלא שנוגע באוהל מבחוץ אפילו הכי אין האוהל מתחשב במנין סדר משנתנו. והכי מוכח לקמן בפרק סגוס עבה במשנת טבליות של עץ.

משנה ד

אָדָם וְכֵלִים מִטַּמְּאִין בַּמֵּת.

חֹמֶר בָּאָדָם מִבַּכֵּלִים, וּבַכֵּלִים מִבָּאָדָם,

שֶׁהַכֵּלִים שְׁלשָׁה, וְהָאָדָם שְׁנַיִם.

חֹמֶר בָּאָדָם,

שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא בָּאֶמְצַע, הֵן אַרְבָּעָה;

וְשֶׁאֵינוֹ בָּאֶמְצַע, הֵן שְׁלשָׁה.

ברטנורא משנה ד

שהכלים שלושה. כגון כלים שנגעו במת וכלים בכלים ועוד כלים שלישים בשניים, כולן טמאין.

והאדם שנים. כגון אדם במת ואדם שני בזה האדם שנטמא במת. אבל אדם השלישי בשני, טהור.

שהוא באמצע. כגון כלים ואדם וכלים, דהרביעי בין אדם בין כלים מיטמא טומאת ערב, כדשמעינן ממתניתין דלעיל.

משנה ה

אָדָם וּבְגָדִים מִטַּמְּאִים בַּזָּב.

חֹמֶר בָּאָדָם מִבַּבְּגָדִים, וּבַבְּגָדִים מִבָּאָדָם,

שֶׁאָדָם הַנּוֹגֵעַ בַּזָּב מְטַמֵּא בְּגָדִים,

וְאֵין בְּגָדִים הַנּוֹגְעִין בַּזָּב מְטַמְּאִין בְּגָדִים.

חֹמֶר בַּבְּגָדִים,

שֶׁהַבְּגָדִים הַנּוֹשְֹאִין אֶת הַזָּב מְטַמְּאִין אָדָם,

וְאֵין אָדָם הַנּוֹשֵֹא אֶת הַזָּב מְטַמֵּא אָדָם.

ברטנורא משנה ה

מטמא בגדים. כל זמן שלא פירש, דכתיב (ויקרא ט"ו) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו, אלמא שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו בזב.

ואין בגדים הנוגעים בזב מטמאין בגדים. לפי שהזב אב הטומאה והבגדים הנוגעים בו נעשים ראשון ואין מטמאין בגדים אחרים, שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה.

שהבגדים הנושאין את הזב מטמאין אדם. כגון משכב ומושב של זב מטמאין אדם, לפי שהן נעשים אב הטומאה כזב עצמו, דכתיב (שם) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב.

ואין אדם הנושא את הזב מטמא אדם. ואפילו בשעה שהוא נושא אותו קודם שפירש, שאינו אלא ראשון לטומאה ואין ראשון מטמא אדם.

משנה ו

אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ,

וַאֲפִלּוּ מְגֻיָּד, וַאֲפִלּוּ גּוֹסֵס,

זוֹקֵק לַיִּבּוּם וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם,

מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה וּפוֹסֵל בַּתְּרוּמָה.

וְכֵן בְּהֵמָה וְחַיָּה -

אֵינָן מְטַמְּאִין עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם.

הֻתְּזוּ רָאשֵׁיהֶם,

אַף עַל פִּי שֶׁמְּפַרְכְּסִין - טְמֵאִין,

כְּגוֹן זָנָב שֶׁל לְטָאָה שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת.

ברטנורא משנה ו

עד שתצא נפשו. דכתיב (במדבר י"ט) כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, למדך הכתוב שאינו מטמא עד שימות.

מגוייד. מחותך. לשון גודו אילנא (דניאל ד').  

זוקק ליבום. כל זמן שהוא גוסס יבמתו אסורה להנשא.

ופוטר מן היבום. אם מת והניח בן גוסס, אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום.

ומאכיל בתרומה. את אמו, אם היא בת ישראל שנישאת לכהן.

ופוסל. את אמו מן התרומה, אם בת כהן לישראל היא.

וכן בהמה וחיה אין מטמאין. טומאת נבילות, עד שתצא נפשם.

כזנב הלטאה. כלומר למה פרכוס זה דומה, לזנב הלטאה.

משנה ז

הָאֵבָרִין אֵין לָהֶן שִׁעוּר,

אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וּפָחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה,

וּפָחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ,

מְטַמְּאִין טֻמְאָתָן.

ברטנורא משנה ז

האיברים. צריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות, ובכך הוא נחשב אבר. ומיירי בין באבר שנתלש מן החי בין באבר מן המת.

משנה ח

מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים בָּאָדָם:

שְׁלשִׁים בְּפִיסַת הָרֶגֶל - שִׁשָּׁה בְּכָל אֶצְבַּע,

עֲשָֹרָה בַּקַּרְסֹל, שְׁנַיִם בַּשּׁוֹק, חֲמִשָּׁה בָּאַרְכּוּבָה,

אֶחָד בַּיָּרֵךְ, שְׁלשָׁה בַּקַּטְלִית, אַחַת עֶשְֹרֵה צְלָעוֹת,

שְׁלשִׁים בְּפִיסַת הַיָּד - שִׁשָּׁה בְּכָל אֶצְבַּע,

שְׁנַיִם בַּקָּנֶה, וּשְׁנַיִם בַּמַּרְפֵּק,

אֶחָד בַּזְּרוֹעַ, וְאַרְבָּעָה בַּכָּתֵף.

מֵאָה וְאֶחָד מִזֶּה, וּמֵאָה וְאֶחָד מִזֶּה.

וּשְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה חֻלְיוֹת בַּשִּׁדְרָה,

תִּשְׁעָה בָּרֹאשׁ, שְׁמוֹנָה בַּצַּוָּאר,

שִׁשָּׁה בַּמַּפְתֵּחַ שֶׁל הַלֵּב, וַחֲמִשָּׁה בִּנְקָבָיו.

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָֹּׂא וּבָאֹהֶל.

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָֹר כָּרָאוּי.

אֲבָל אִם אֵין עֲלֵיהֶן בָּשָֹר כָּרָאוּי -

מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָֹּׂא, וְאֵין מְטַמְּאִין בָּאֹהֶל.

ברטנורא משנה ח

פיסת הרגל. כף הרגל היא הפרסה.

ששה בכל אצבע לחמש אצבעות, היינו שלושים.

קרסול. תרגום כרעיים, קרסולין. מקום חיבור הרגל והשוק.

קטלת. למעלה בראש הירך.

בקנה. עצם המחובר ליד. מלשון קנה המדה, שבו מודדים האמה.

מרפק. קוד"ו בלע"ז.

מאה ואחד מזה. שכל מה שמנה עד עכשיו מצד אחד מהגוף הוא, כגון יד אחד ורגל אחד ודופן אחת.

מפתח של לב. הוא החזה. שמפני תנועת החזה מנשב הריאה על הלב, נמצא החזה פותח דרך שממנו יכנס האויר ויצא ללב.

בנקוביו. הביצים וגיד האמה.

בשר כראוי. כדי שיעלה ארוכה ויבריא, אם היה מחובר באדם חי.

ואין מטמאין באוהל. לפי שטומאת אוהל אינה אלא או באדם שלם כדכתיב (במדבר י"ט) אדם כי ימות באוהל, או באבר הדומה לאדם כדכתיב (שם) בעצם אדם, מה אדם יש בו בשר וגידים ועצמות ומטמא באוהל, אף אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות מטמא באוהל.