אהלות, פרק יח

משנה א

כֵּיצַד בּוֹצְרִים בֵּית הַפְּרַס?

מַזִּים עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וְשׁוֹנִים,

וּבוֹצְרִים וּמוֹצִיאִים חוּץ לְבֵית הַפְּרַס,

וַאֲחֵרִים מְקַבְּלִים מֵהֶם וּמוֹלִיכִים לַגַּת;

אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָּאֵלּוּ - טְמֵאִים; כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אוֹחֵז אֶת הַמַּגָּל בְּסִיב, אוֹ בּוֹצֵר בְּצוּר,

וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּפִישָׁה וּמוֹלִיךְ לַגַּת.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בְּכֶרֶם הַנַּעֲשֶֹה בֵּית הַפְּרַס,

אֲבָל הַנּוֹטֵעַ בֵּית הַפְּרַס - יִמָּכֵר לַשּׁוּק.

ברטנורא משנה א

כיצד בוצרין בית הפרס. ויהיו הענבים שגדלו בו טהורים.

מזין על האדם ועל הכלים. בשלישי.

ושונין. בשביעי.

ומוציאין חוץ לבית הפרס. ואע"ג דהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה, והוא משמונה עשר דבר שגזרו ביום, הני מילי לטומאה דאורייתא, אבל לטומאת בית הפרס דרבנן היא לא חשבינן לה הכשר. ומשום הכי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא, ואף על פי שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה, תו לא מיטמו ענבים בנגיעתם משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשר הכשר גמור.

ואחרים. שלא נכנסו בבית הפרס.

מקבלין. מן הבוצרים.

ומוליכין לגת. בכלים אחרים. אבל הבוצרים אין מוליכין אותם לגת, לפי שהגת מלא משקין ומתכשרי בהו הכשר גמור.

ואם נגעו אלו באלו. הבוצרים נגעו באחרים המקבלין.

טמאים. המקבלים ומטמאין כל הענבים. שהאדם שנטמא בבית הפרס נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים.

בית שמאי אומרים אוחז את המגל. דסברי הבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס, ומשום הכי צריך שיאחז המגל שהוא בוצר בו בסיב של דקל דלא מקבל טומאה.

או בוצר בצור. והוא אבן חדה, דלאו כלי היא.

ונותן לתוך כפישה. כלי גדול שכובשים בו זיתים, דלאו בת קבולי טומאה הוא.

ומוליך לגת. אפילו הוא עצמו. דכיון דזהיר ואית ליה היכרא שמניח בכפישה לא נגע.

במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס. שהיו גפנים ואילנות נטועים בו קודם שנעשה בית הפרס. אבל הנוטע לכתחילה בבית הפרס, ימכר לשוק. דקנסינן ליה, מפני שלא היה לו ליטע בבית הפרס. ואין הלכה כרבי יוסי.

משנה ב

שְׁלשָׁה בֵּית פְּרָסוֹת הֵן:

הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר -

נִטַּעַת כָּל נֶטַע, וְאֵינָהּ נִזְרַעַת כָּל זֶרַע,

חוּץ מִזֶּרַע הַנִּקְצָר;

וְאִם עֲקָרוֹ, צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ,

וְכוֹבְרוֹ בִּשְׁתֵּי כְבָרוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַתְּבוּאָה בִּשְׁתֵּי כְבָרוֹת, וְהַקִּטְנִיּוֹת בְּשָׁלשׁ כְּבָרוֹת.

וְשׁוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הֶעָצָה.

וּמְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָֹּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בָּאֹהֶל.

ברטנורא משנה ב

שלושה בית הפרס הן. כדקא חשיב להו ואזיל. שדה שנחרש בה קבר, ושדה שאבד בה קבר, ושדה בוכים.

ניטעת כל נטע. נוטע בה כל אילנות שירצה. ומתניתין דלא כרבי יוסי דאסר לעיל. ואיכא למימר דאף רבי יוסי לא אסר אלא ליטע בה כרם בלבד, משום דהבוצר לגת הוכשר, אבל לא שאר אילנות.

חוץ מזרע הנקצר. אבל זרע הנעקר עם שרשיו חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עם העפר העולה עם השרשים הנעקרים.

ואם עקרו. אותו זרע הנקצר.

צובר את גורנו לתוכו. לתוך השדה עצמה. ודש אותו שם. ולא יביאנו לבית עד אחר דישה, שלא להרבות את הטומאה.

וכוברו בשתי כברות. זו אחר זו. שמא נתערב עמו עצם כשעורה.

והקטניות בשלוש. לפי שהקטניות יש בהן עפר יותר מבתבואה משום הכי חיישי בהו טפי. אבל טהורין הן, שהרי לא הוכשרו. והלכה כחכמים.

ושורף את הקש ואת העצה. בתוך השדה. שמא יש בהן עצם כשעורה.

קש. תבן של תבואה.

עצה. תבן של קטניות.

ומטמאה במגע ובמשא. שדה בית הפרס שאמרנו.

ואינה מטמאה באוהל. דכל טומאתה משום עצם כשעורה ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל.

משנה ג

שָֹדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ -

נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, וְאֵינָהּ נִטַּעַת כָּל נֶטַע,

וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת,

חוּץ מֵאִילַן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶֹה פֵּרוֹת.

וּמְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָֹּׂא וּבָאֹהֶל.

ברטנורא משנה ג

נזרעת כל זרע. הכי גרסינן ברוב הספרים. אבל בתוספתא קתני אינה נזרעת כל זרע. וכן היא בעיני.

ואין ניטעת כל נטע. ולא מיבעיא דאין נוטעין לכתחילה, אלא אף הנטוע לא יקיים, שלא להרגיל בני אדם לשם, משום דמטמאה באוהל אחמור בה טפי.

חוץ מאילן סרק. דמותר ליטע בה. ומהו אילן סרק, שאינו עושה פירות.

משנה ד

שְֹדֵה בוֹכִין -

לא נִטַּעַת וְלא נִזְרַעַת,

וַעֲפָרָהּ טָהוֹר, וְעוֹשִֹין מִמֶּנָּה תַּנּוּרִים לַקֹּדֶשׁ.

וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל,

שֶׁבּוֹדְקִים לְעוֹשֶֹה פֶּסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לִתְרוּמָה.

וּלְנָזִיר -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בּוֹדְקִין;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין בּוֹדְקִין.

כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק?

מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ,

וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַּקִּים, וּמְמַחֶה,

אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כַּשְֹּׂעוֹרָה - טָמֵא.

ברטנורא משנה ד

שדה בוכים. מקום רחוק מבית הקברות שמושיבין שם המטה של המת ומתוועדין ובוכין שם.

לא ניטעת ולא נזרעת. בפרק קמא דמועד קטן בגמרא, מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה, דכיון שכן הוא, מתיאשים הבעלים ממנה והוה ליה כמיצר שהחזיקו בו רבים ואסור לקלקלו. ודוקא כשנתיאשו הבעלים, שהחזיקו בו הרבים כדין. אבל לא נתיאשו, דהשתא שלא כדין החזיקו בו, מותר לקלקלו.

ועפרה טהור. דלא מחזקינן בה טומאה כלל.

ועושים ממנו תנורים לקודש. מה שאין כן בשני בית הפרס הראשונים.

שבודקים לעושה פסח. אשדה שנחרש בה קבר קאי. דאם הולך שם אדם וצריך לשחוט את פסחו, בודקים אותה כדמפרש בסיפא, ואם לא נמצא שם עצם כשעורה הולך ועושה את פסחו.

ואין בודקין לתרומה. דדוקא לפסח סומך אבדיקה זו, משום דטומאת בית הפרס דרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כרת, שמי שאינו מקריב קרבן פסח במועדו חייב כרת. אבל בתרומה דאין באכילתה כי אם עשה, העמידו דבריהם במקום עשה ואין מועלת בדיקה זו להתירו בתרומה.

ולנזיר. שהלך שם.

בית שמאי אומרים בודקין. ואם לא נמצא שם עצם כשעורה אינו מגלח.

ובית הלל אומרים אין בודקין. דבין נמצא בין לא נמצא מגלח ומביא קרבן.

את העפר שהוא יכול להסיטו. כגון עפר תחוח.

וממחה. עושהו דק דק בידו כדי שיראה אם יש בו עצם כשעורה.

משנה ה

כֵּיצַד מְטַהֲרִין בֵּית הַפְּרַס?

נוֹטְלִים מִמֶּנּוּ שְׁלשָׁה טְפָחִים, אוֹ נוֹתֵן עַל גַּבָּיו שְׁלשָׁה טְפָחִים.

אִם נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד שְׁלשָׁה טְפָחִים,

וְנָתַן עַל גַּבֵּי חֶצְיוֹ אַחֵר שְׁלשָׁה טְפָחִים - טָהוֹר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ נָטַל מִמֶּנּוּ טֶפַח וּמֶחֱצָה,

וְנָתַן עָלָיו טֶפַח וּמֶחֱצָה מִמָּקוֹם אַחֵר - טָהוֹר.

הָרוֹצֵף בֵּית הַפְּרַס בָּאֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן -

טָהוֹר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הָעוֹזֵק בֵּית הַפְּרַס - טָהוֹר.

ברטנורא משנה ה

כיצד מטהרין בית הפרס. אבית הפרס הראשון קאי, שהוא שדה שנחרש בו קבר.

נוטלין ממנו שלושה טפחים. כשיעור עומק המחרישה שמגלגלת העצמות.

רבי שמעון אומר כו'. ואין הלכה כרבי שמעון.

הרוצף. לשון רצפה של אבנים.

טהור. כיון דאין יכול להסיטן. שאם היה מהלך על גבן וניסטות, איכא למיחש אהיסט עצם שתחתיהן.

אף העוזק. החופר ומשליך האבנים, אם עשה כן בכל בית הפרס, טהור. עוזק, לשון ויעזקהו ויסקלהו (ישעיה ה').  ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ו

הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרַס עַל אֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן,

עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה -

טָהוֹר;

עַל אֲבָנִים שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטָן,

עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן רַע -

טָמֵא.

הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים,

בֶּהָרִים וּבַסְּלָעִים - טָמֵא;

בַּיָּם וּבַשּׁוּנִית - טָהוֹר.

וְאֵיזוֹהִי הַשּׁוּנִית?

כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְּזַעְפּוֹ.

ברטנורא משנה ו

המהלך בבית הפרס. בשדה שנחרש בה קבר.

על אבנים שיכול להסיטן. כגון על גבי אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ והן ניסטות מחמת העובר עליהן, ועצם כשעורה ניסט מכוחו. ורוכב על גבי אדם או בהמה [שכוחן] רע והוליכוהו עליהן, טמא הרוכב, דכיון דכוח התחתון רע, מחמת משא העליון ניסטו והוי כאילו הוא מסיט העצם. אבל אם היה כוח הנרכב יפה, לא חשיב הרוכב כמסיט העצם. והיכי דמי אדם שכוחו רע, כל שרוכבו וארכובותיו נוקשות. ובהמה שכוחה רע, כל שרוכבה ומטילה גללים.

בהרים ובסלעים. אף על פי שאין קוברין שם מת.

טמא. מפני עפר ארץ העמים שמתגלגל שם.

בים ובשונית טהור. מטומאת גושה. שגזרו על גושה של ארץ העמים לשרוף תרומה וקדשים שנגעו בעפרה ואין שורפים תרומה וקדשים שבאו בים ובשונית, שאין קוברים שם מת, אבל טומת אוירה של ארץ העמים יש בהן, שגזרו על אוירה לתלות, שתרומה וקדשים שנכנסו לאויר ארץ העמים ולא נגעו בגושה, לא אוכלין ולא שורפין.

בזעפו. כשהים הולך וסוער.

משנה ז

הַקּוֹנֶה שָֹדֶה בְּסוּרְיָא, סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל,

אִם יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטַהֲרָה - טְהוֹרָה,

וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְֹרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית;

וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטַהֲרָה - טְמֵאָה,

וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְֹרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית.

מְדוֹרוֹת הַגּוֹיִם - טְמֵאִים;

כַּמָּה יִשְׁהֶא בְּתוֹכָן וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה?

אַרְבָּעִים יוֹם,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ אִשָּׁה.

וְאִם הָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ -

אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה.

ברטנורא משנה ז

הקונה שדה בסוריא. ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד. ועפרה טמא כחוצה לארץ, וחייבת במעשרות ובשביעית כארץ ישראל.

אם יכול להכנס לה בטהרה. שאין ארץ העמים מפסיק בין אותה שדה שקנה לארץ ישראל.

טהורה. אותה שדה. ואפילו אגושה דידה לא גזרו, כיון שהיא של ישראל, דמשום הכי קתני הקונה שדה. אבל אם היה רוחב טפח מארץ העמים או מבית הקברות מפסיק בין ארץ ישראל לשדה שקנה בסוריא, דהשתא אין יכול ליכנס בה בטהרה, עפרה של אותה שדה טמא כחוצה לארץ.

מדורות הגוים. שבארץ ישראל.

טמאים. שקוברין נפליהן בבתיהן.

ארבעים יום. כשיעור יצירת הולד.

אף על פי שאין עמו אשה. דכרים פרוצים בעריות ומביאין נשים לבתיהן בלילה.

עבד. של ישראל.

או אשה. ישראלית.

משמרין. המדור של הנכרים, שלא יקברו שם.

משנה ח

אֶת מָה הֵם בּוֹדְקִים?

אֶת הַבִּיבִים הָעֲמֻקִּים, וְאֶת הַמַּיִם הַסְּרוּחִים.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף הָאַשְׁפַּתּוֹת וְעָפָר הַתִּחוּחַ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל מָקוֹם שֶׁהַחֲזִיר וְהַחֻלְדָּה יְכוֹלִים לְהַלֵּךְ בּוֹ -

אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה.

ברטנורא משנה ח

הביבין העמוקים. צינורות שמקלחין מהן השופכים לרשות הרבים.

ויש ספרים שכתוב בהם הכוכים, לשון כוך, מערה שתחת הקרקע.

ועפר התיחוח. דאיכא למיחש דמחמת הנפל שקברו שם נעשה העפר תיחוח.

חזיר וברדלס. דרכן לחפור ולחפש תחת הקרקע, ואם ימצאו נפל קבור יוציאוהו משם. ברדלס, חיה שקורין לה בערבי אלצבע.

משנה ט

הָאִצְטְוָנִיּוֹת -

אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עִיר גּוֹיִם שֶׁחָרְבָה -

אֵין בָּהּ מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם.

מִזְרַח קֵסְרִין וּמַעֲרָב קֵסְרִין - קְבָרוֹת.

וּמִזְרַח עַכּוֹ, הָיָה סָפֵק,

וְטִהֲרוּהוּ חֲכָמִים.

רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל קֵינִי וְטִהֲרוּהוּ.

ברטנורא משנה ט

אצטבא. עשויה לנוי לפני הבתים. ואין קוברים שם נפלים.

עיר נכרים שחרבה. ערי ארץ ישראל שדרו בה נכרים וחרבה מן הנכרים.

אין בהן משום מדור עובדי כוכבים. שחיות מצויות שם ומוציאות כל הנפלים שנקברו שם. ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל.

קברות. כלומר ידוע שהם קברות.

היה ספק. אם מארץ העמים אם מארץ ישראל.

וטיהרוהו. דחשבוהו כארץ ישראל.

אי נמי, היה ספק אם היו שם קברות אם לאו, וטיהרוהו שהעידו שאין שם קברות.

קיני. שם מקום והיו נוהגים בו טומאה מספק, עד שנמנו עליו רבי ובית דינו וטהרוהו.

משנה י

עֲשָֹרָה מְקוֹמוֹת אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם,

אָהֳלֵי הָעַרְבִיִּים, וְהַסֻּכּוֹת,

וְהַצְּרִיפִין, וְהַבֻּרְגָּנִין, וְהָאַלְקְטִיּוֹת,

וּבֵית שַׁעַר, וַאֲוִירָהּ שֶׁל חָצֵר, וְהַמֶּרְחָץ,

וּמְקוֹם הַחִצִּים, וּמְקוֹם הַלִּגְיוֹנוֹת.

ברטנורא משנה י

אהלי ערביים. אינן קבועים במקום אחד, ומשום דלא קביעי לא קברי ביה.

אי נמי, לפי שנוסעים וחונים ממקום למקום לא רצו להחזיק טומאה.

והסוכות. של שומרי פירות.

והצריפים. מדורות שאין להם גג, אלא הדפנות נוגעות בראשיהן זו לזו. ודירות של צער הן ולא קביעי.

בורגנין. סוכות עשויות בשדה להכניס בהן פירות מפני הגשמים.

אלקטיות. גג עומד על ארבעה עמודים להתקרר בו בקיץ שהרוח מנשבת בו מכל צדדיו. ולשון אלקטיות, בתי הקיץ, תרגום קיץ. קייטא.

מקום החצים. מקום שבני העיר מניחין בו חצים לשמור לעת מלחמה.

מקום לגיונות. שחונים בו חיילות של מלך.

סליק מסכת אהלות