פרה, פרק ג

משנה א

שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְֹרֵפַת הַפָּרָה,

מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשֹּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ,

לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה, צָפוֹנָה מִזְרָחָה,

וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת,

וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים,

מִכָּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר:

עַל הַכֹּהֵן הַשֹּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה -

מַזִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים;

וְעַל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים -

לא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד.

ברטנורא משנה א

שבעת ימים כו' מפרישין כהן השורף את הפרה. דכתיב בפרשת מלואים (ויקרא ה') כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, ודרשו רבותינו, לעשות, זה מעשה פרה. לכפר עליכם, זה מעשה יום הכיפורים. שהכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכיפורים טעון פרישה שבעה כמו שהיו טעונים אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים, דכתיב (שם) ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים. והיו מפרישין אותו מאשתו שמא יבוא על האשה ותמצא נדה, והבועל נדה טמא שבעת ימים ולא יוכל לשרוף הפרה.

הבירה. אית דאמרי מקום היה בהר הבית ובירה שמו. ואית דאמרי כל המקדש קרוי בירה, כמו שנאמר אל הבירה וגו'.

צפונה מזרחה. טעמא דמפרישים הכהן השורף את הפרה ללשכה שהיא צפונית מזרחית, כיון דחטאת היא וחטאת טעונה צפון, תקינו ליה רבנן בצפונה מזרחה כי היכי דליהוי לה הכירא.

ובית אבן היתה נקראת. לפי שכל מעשיה היו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן מקבלין טומאה, ובהם בלבד היה משתמש כל שבעת ימי ההפרשה, משום דטבול יום כשר בפרה, והיו מטמאין הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד להוציא מלבן של צדוקים שאומרים במעורבי שמש היתה נעשית, תקינו לה רבנן מעלות יתירות כדי שלא יזלזלו בה.

כל שבעת הימים. של ימי הפרישה.

מכל חטאות שהיו שם. מכל הפרות שנעשו מימות משה רבינו ועד אותו זמן, שמכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת, ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת ויום שלישי מאחרת.

בשלישי ובשביעי. לפרישתו.

ובין תנא קמא ובין רבי יוסי תרוייהו סבירי להו טבילה בזמנה מצוה, וקא מיפלגי בהזאה אי מקשינן לה לטבילה אי לא.

תנא קמא מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה מצוה, וכל יומא משבעת ימים הראשונים איכא לספוקי שמא היום יום שלישי לטומאתו, והשלושה האחרונים כל יומא מספקינן שמא שביעי. ורביעי לא בעי הזאה, דלאו בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי, שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי שלפניו. וכל שבעה לאו דוקא, דעל כרחך הא קיימא לן הזאה שבות ואין דוחה את השבת.

ורבי יוסי לא מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה לאו מצוה, הלכך לא בעי הזאה אלא שלישי ושביעי בלבד.

ורבי חנינא סגן הכהנים נמי כרבי יוסי סבירא ליה דהזאה בזמנה אינה מצוה, והכהן השורף את הפרה מעלה בעלמא הוא, כי היכי דלא לזלזלו בה מפני שהיא נעשית בטבול יום.

משנה ב

חֲצֵרוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי סֶלַע,

וְתַחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם.

וּמְבִיאִים נָשִׁים עֻבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם,

וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן.

וּמְבִיאִים שְׁוָרִים, וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת,

וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן, וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם.

הִגִּיעוּ לַשִּׁילוֹחַ,

יָרְדוּ וּמִלְאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ הָיָה מְשַׁלְשֵׁל וּמְמַלֵּא.

ברטנורא משנה ב

בנויות על גבי הסלע. צור החלמיש שניכר שהיה שם מתחלת ברייתו של עולם. ואעפ"כ החמירו לעשות תחתיו חלל, מפני קבר התהום, שמא יש תחתיו קבר ואין לו למת אוהל חלל טפח, וטומאה שהיא רצוצה בוקעת ועולה, לפיכך היו בונים אותו על גבי כיפין, שאפילו יש קבר תחתיהן החלל מפסיקו. וכל לשון טומאת התהום שבגמרא, לשון ספק ומכוסה הוא, כתהום הזה שאינו גלוי.

ומביאים נשים מעוברות ויולדות שם. כל אלו מעלות יתרות עשו בה כי היכי דלא לזלזלי בה, מפני שהיו עושים אותה בטבול יום.

ומגדלות שם את בניהן. עד שיהיו בן שמונה [שנים], ולא יותר שלא יראו קרי.

ומביאים שוורים. שכריסן רחבה כדי שלא יהיו רגליו של תינוק היושב עליהן. מאהילות על הארץ מפני קבר התהום.

ועל גביהן דלתות. ועוד זאת מעלה יתירה כדי שלא יהיו רגליו של תינוק מאהילות על הארץ.

וכוסות של אבן בידם. שכל מעשה הפרה בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה.

ירדו. תנוקות הללו לתוך נהר שילוח.

ומלאו. ממנו מים לקדש מי חטאת שמזין על השורף את הפרה כל שבעה. ובתוך הנהר ליכא לספוקי לקבר התהום, דלא עבידי דקברי בנהרות.

רבי יוסי אומר. מעל גבי השוורים היו משלשלים חבל וממלאים מים, ולא היו יורדים לתוך השילוח. ואין הלכה כרבי יוסי.

משנה ג

בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת וְיָרְדוּ.

הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל,

מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם.

וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתֻקָּן קָלָל שֶׁל חַטָּאת,

וּמְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו,

וְקוֹשְׁרִים מַקֵּל וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֶבֶל,

וְזוֹרְקוֹ לְתוֹךְ הַקָּלָל,

וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר וְנִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו,

וְנוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצַּדּוּקִים לִרְדּוֹת!

אֶלָּא הוּא נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ.

ברטנורא משנה ג

באו להר הבית. התינוקות שעל גבי השוורים עם הכוסות מלאים מים.

בפתח העזרה. של נשים, הסמוכה לחיל.

היה מתוקן קלל של חטאת. כלי שמונח בו אפר חטאת מכל פרה שהיו שורפים, כדכתיב (במדבר י"ט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת.

קלל. כד קטן. תרגום וכדה על שכמה (בראשית כ"ד) וקולתה על כתפה.

וזורקו לתוך הקלל. ומתוך כך כשהיה הזכר נרתע לאחוריו והיה המקל יוצא מן הקלל קולט מן האפר עמו ונשפך על גבי השוורים והתינוק נוטלו ואינו צריך להוציא ידו לחוץ.

ובתוספתא משמע שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה שהיו כולם טמאין ואין יכולים ליגע, שאם היו נוגעים באפר הפרה היו מטמאין אותו. ומה שהיו זורקים המקל לתוך הקלל ולא בדרך הנחה, שלא יטמא האפר בהיסט משום ספק זיבה.

אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. למשול בנו בדברי שחוק והתול. דסבר רבי יוסי כשעלו בני הגולה היו בהם טהורים שטהרו באפר הפרה שהורידו עמהם לבבל והעלו ממנו עמם, ולא נטמאו משום ארץ העמים דלא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה. לפיכך היה אפשר שאיש טהור יהיה נוטל את אפר הפרה, ולא הוצרכו לזכר של רחלים והלכה כרבי יוסי.

משנה ד

לא הָיוּ עוֹשִֹין לא חַטָּאת עַל גַּבֵּי חַטָּאת,

וְלא תִּינוֹק עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ.

וּצְרִיכִין הָיוּ הַתִּינוֹקוֹת לְהַזּוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לא הָיוּ צְרִיכִין לְהַזּוֹת.

ברטנורא משנה ד

לא היו עושים חטאת על גבי חטאת. אם טיהרו עצמן לפרת חטאת אחת ואירעה פסול, לא יעשו אחרת על גבי זו. אלא צריכה שימור כבתחילה.

ולא תינוק על גבי תינוק. שאם היו שני תינוקות, אחד נשמר לפרת חטאת ואחד נשמר סתם אגב זה התינוק אבל לא לצורך פרת חטאת, לא מתכשר האי אגב האי.

צריכים היו תינוקות להזות. ואע"ג שנשמרו כל השמירות הללו, חיישינן דלמא אייתי עורב כזית מן המת ושדא עלייהו. וכל הני מעלות יתרות נינהו.

לא היו צריכים להזות. דלטומאת מת לא חיישינן. אבל טבילה היו צריכים לכו"ע, שמא נטמאו בשרץ. והלכה כרבי עקיבא.

משנה ה

לא מָצְאוּ מִשֶּׁבַע -

עוֹשִֹין מִשֵּׁשׁ, מֵחָמֵשׁ,

מֵאַרְבַּע, מִשָּׁלש, מִשְּׁתַיִם, וּמֵאַחַת.

וּמִי עֲשָֹאָן?

הָרִאשׁוֹנָה עָשָֹה מֹשֶׁה, וְהַשְּׁנִיָּה עָשָֹה עֶזְרָא,

וְחָמֵשׁ מֵעֶזְרָא וְאֵילָךְ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וְאֵילָךְ;

וּמִי עֲשָֹאָן?

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׁוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם,

אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן הַקּוֹף וַחֲנַמְאֵל הַמִּצְרִי וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָבִי,

עָשׁוּ אַחַת אַחַת.

ברטנורא משנה ה

לא מצאו משבע. משום דאמרן דמכל חטאת שהיו שם מזין עליו, משום הכי קאמר דאם לא מצאו משבע, מזין אפילו מאחד.

וחמש מעזרא ואילך. רבי מאיר לא מני הארבעה שעשו שמעון הצדיק ויוחנן כ"ג אלא לשתים, משום דסבירא ליה שעל ידי פסול שאירע בראשונה נעשית השניה.

וחכמים אומרים שבע מעזרא ואילך. דסבירא להו שכולן כשרות היו.

משנה ו

וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִֹים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה,

כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִּפִּין, וְכִפָּה כְּנֶגֶד הָאֹטֶם,

מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם;

שֶׁבּוֹ כֹּהֵן הַשֹּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ,

יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה.

ברטנורא משנה ו

וכיפה כנגד האוטם. רגלי הכיפה שהכיפה נשענת עליהם נקראין אוטם. ואין רגלי הכיפה העליונה כנגד רגלי התחתונה, אלא כנגד הכיפה עצמה, דכנגד אוטם העליונה עומד חלל התחתונה.

מפני קבר התהום. שלא תהיה שם טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה.

ופרה וכל מסעדיה. סומכיה ועוזריה. לשון ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מ"א). ואע"ג דפרה אינה מקבלת טומאה מחיים, מעלה יתירה עשו בה.

משנה ז

לא הָיְתָה פָּרָה רוֹצָה לָצֵאת,

אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה,

שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ;

וְלא אֲדֻמָּה,

שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לא מִשּׁוּם זֶה,

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט, ג) "וְהוֹצִיא אֹתָהּ" - לְבַדָּהּ.

וְזִקְנֵי יִשְֹרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִים בְּרַגְלֵיהֶם לְהַר הַמִּשְׁחָה,

וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם.

וּמְטַמְּאִים הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשֹּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה,

מִפְּנֵי הַצַּדּוּקִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים:

בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵֹית.

ברטנורא משנה ז

ולא אדומה. לא היו מוציאין פרה אדומה אחרת עמה בכבש.

שלא יאמרו שתים שחטו, ורחמנא אמר ושחט אותה, ולא אותה ואת חברתה.

ובית הטבילה היה שם. ואותה בית הטבילה נמי חלול היה על גבי כיפין מפני קבר התהום. ואף מקום מערכתה וגיתה השנויין לקמן, כולן על גבי כיפין היו.

ומטמאים היו את הכהן. במה שהיו סומכין ידיהם עליו כדתנן לקמן, בכך היה מיטמא, דבגדי אוכלי קודש מדרס לפרת חטאת.

והרמב"ם פירש, שהיו מטמאין אותו בשרץ או בשאר טומאות שמטמאים טומאת ערב.

במעורבי שמש היתה נעשית. שהיו דורשים ואסף איש טהור, אין טהור אלא שהעריב שמשו, וכן הוא אומר (ויקרא כ"ב) ובא השמש וטהר. וחכמים קבלו דטהור האמור בפרשת חטאת, טהור למעשר קאמר, דהיינו טבול יום.

משנה ח

סָמְכוּ יְדֵיהֶם עָלָיו, וְאוֹמְרִים לוֹ:

אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, טְבֹל אַחַת!

יָרַד וְטָבַל, וְעָלָה וְנִסְתַּפַּג.

וְעֵצִים הָיוּ מְסֻדָּרִים שָׁם:

עֲצֵי אֲרָזִים וָאֳרָנִים וּבְרוֹשִׁים וַעֲצֵי תְאֵנָה חֲלָקָה.

וְעוֹשִֹין אוֹתָהּ כְּמִין מִגְדָּל,

וּמְפַתְּחִין בָּהּ חַלּוֹנוֹת, וַחֲזִיתָהּ מַעֲרָבָה.

ברטנורא משנה ח

אישי כהן גדול. לפי שפעמים נעשית על ידי כהן גדול. אבל בכל כהן היא כשרה, בין בכהן גדול, בין בסגן בין בהדיוט.

ונסתפג. ונתקנח.

עצים. לעשות מהן מערכה לשריפה. מסודרים שם.

וארנים. לשון נטע אורן וגשם יגדל האמור בישעיה (מ"ד י"ד), ומין ארז הוא, וכן ברושים. וכל הנך עצים דקחשיב, עדיפי משאר עצים לצורך שריפתה.

כמין מגדל. רחבה מלמטה וצרה מלמעלה.

פותחין בהן חלונות. להכניס בהן האש להבעיר העצים.

וחזיתה מערבה. פני המערכה ומראיתה והוא המקום שמאחיזין בו את האור היה פונה לצד מערב דהיינו כלפי המקדש, שהמקדש היה למערבו של הר הזיתים.

משנה ט

כְּפָתוּהָ בְּחֶבֶל שֶׁל מָגָג, וּנְתָנוּהָ עַל גַּב הַמַּעֲרָכָה,

רֹאשָׁהּ בַּדָּרוֹם וּפָנֶיהָ לַמַּעֲרָב.

הַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב.

שָׁחַט בִּימִינוֹ, וְקִבֵּל בִּשְֹמֹאלוֹ;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

בִּימִינוֹ הָיָה מְקַבֵּל, וְנוֹתֵן לִשְֹמֹאלוֹ,

וּמַזֶּה בִּימִינוֹ.

טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים,

עַל כָּל הַזָּיָה טְבִילָה.

גָּמַר מִלְּהַזּוֹת,

קִנַּח אֶת יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה,

יָרַד וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ בַּאֲלִיתוֹת;

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בַּחֲרִיּוֹת.

ברטנורא משנה ט

בחבל של מגג. חבל עשוי ממין של גמי. כדי שיהיו כל מעשיה בדבר שאינו מקבל טומאה.

ופניה למערב. לצד המקדש.

רבי יהודה אומר בימינו היה מקבל. כשאר קבלת הדם של קדשים שאם קיבל בשמאל פסול. ואין הלכה כרבי יהודה, שכיון שאין דמה נזרק על גבי המזבח אינה כשאר קדשים לענין זה.

ומזה בימינו. דכתיב ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, הרגילה שבאצבעות, כלומר אצבע היד הימנית שאדם ממשמש בה תמיד.

כנגד בית קודש הקדשים. כדכתיב (במדבר י"ט) והזה אל נוכח פני אוהל מועד.

על כל הזייה טבילה. על כל הזייה שהיה מזה היה טובל אצבעו בדם, דשיירי הדם שבאצבע פסולין להזייה.

גמר מלהזות קינח ידו בגופה של פרה. כדי שישרף הדם עמה, כדכתיב ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה ואת דמה. ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק ולא בגופה של פרה, משום נימין הנדבקין באצבעו דגנאי לעשות בהן הזייה.

אליתות. עצים קטנים שמלהיבין בהם עצי המערכה. אליתות, לשון אליה. כמו זנבות האודים.

בחריות. זמורות של דקל. ואין הלכה כרבי עקיבא.

משנה י

נִבְקְעָה, וְעָמַד חוּץ מִגִּתָּהּ,

נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת.

אָמַר לָהֶן:

עֵץ אֶרֶז זֶה?

אֵזוֹב זֶה?

שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה?

שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר,

וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: הֵן, וְהֵן,

שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר.

ברטנורא משנה י

נבקעה. הפרה מחמת האור. אבל אם לא נבקעה לא, דכתיב אל תוך שריפת, לא קודם שיצות האור ברובה, ולא אחר שתיעשה אפר. והוא הדין אם קרע בסכין אחר שיוצת האור ברובה.

ועמד. הכהן.

חוץ מגיתה. גומא שהיתה בקרקע כמין גת עשויה לשריפת הפרה, וכשהיה משליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת צריך שיעמוד חוץ לאותה גומא.

עץ ארז. אגודה שיש בה עץ ארז ואזוב כרוכים עם שני תולעת.

עץ ארז זה. לפי שיש מינים הרבה שדומין לארז ואינן כשרין, לכך צריך להודיע שזהו שצותה עליו תורה. וכן באזוב. וכן בשני תולעת. ואזוב הוא שקורין לו בערבי צעת"ר. ושני תולעת הוא צמר צבוע בצבע הנקרא בערבי כרמ"ז ובלע"ז קרמז"י.

משנה יא

כְּרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן, וְהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ שְֹרֵפָתָהּ.

נִשְֹרְפָה,

חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת, וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּמַקָּבוֹת שֶׁל אֶבֶן וּבִכְבָרוֹת שֶׁל אֶבֶן הָיְתָה נַעֲשֵֹית.

שָׁחוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אֵפֶר - כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ;

וְשֶׁאֵין בּוֹ - מַנִּיחִין אוֹתוֹ.

הָעֶצֶם,

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ.

וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים:

אֶחָד נִתָּן בַּחֵיל, וְאֶחָד נִתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה,

וְאֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת.

ברטנורא משנה יא

כרכן. לעץ ארז ואזוב בשיירי לשון של צמר שהוא צבוע בשני תולעת שהיתה ארוכה, ובמה שהיה עודף ממנה על עץ הארז ואזוב היה כורך שלושתן יחד, כדי שיהא להן כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה ולא תקלוט השלהבת את הלשון. ואם לא כרכן והשליך כל אחד בפני עצמו, כשרה.

בכברות של אבן. אבנים המנוקבים נקבים דקים ככברה. ואין הלכה כרבי ישמעאל.

שחור שיש בו אפר. פחם שאם יכתשו אותו יעשה אפר.

כותשין אותו. ואם לא יחזור כמו אפר, מניחין אותו.

בין כך ובין כך. בין שיחזור אפר בין שלא יחזור אפר.

חולקין אותו לשלושה חלקים. לאחר שכברו את כל האפר, בין אפר הפרה בין אפר עצים שנשרפו עמה, חולקין את האפר לשלושה חלקים.

אחד ניתן בחיל. למשמרת, כדכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת.

ואחד ניתן בהר המשחה. ובה היו הכהנים מקדשין.

ואחד היה מתחלק לכל המשמרות. וממנו היו מזין כל ישראל.