פרה, פרק ה

משנה א

הַמֵּבִיא כְּלִי חֶרֶס לְחַטָּאת -

טוֹבֵל, וְלָן עַל הַכִּבְשָׁן;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִן הַבַּיִת הוּא מֵבִיא וְכָשֵׁר,

שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל הַחַטָּאת.

וּבַתְּרוּמָה - פּוֹתֵחַ אֶת הַכִּבְשָׁן וְנוֹטֵל;

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִן הַסֵּדֶר הַשֵּׁנִי;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִן הַסֵּדֶר הַשְּׁלִישִׁי.

ברטנורא משנה א  

המביא כלי חרס לחטאת. שהולך אצל היוצר לקנות ממנו כלי חרס להניח בו אפר חטאת או מי חטאת.

טובל ולן על הכבשן. מתחיל לשומרן בטהרה שלא יגע בהן עם הארץ מקודם שיצרפו בכבשן, דהוא גמר מלאכתן לקבל טומאה.

רבי יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר. דמהימנינן ליה לעם הארץ אם אומר ששמרו על טהרת חטאת, כדאמרינן בפרק חומר בקודש דעמי הארץ נאמנים על טהרת יין לנסכים ושמן למנחות, שלא יהא כל אחד ואחד בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו. והלכה כרבי יהודה.

ובתרומה. אם מביא כלי חרס להניח בו תרומה.

פותח את הכבשן ונוטל. אע"ג שנגמר צרופן ולא שמרן. דכיון דעדיין לא נפתח ומלא אבק על גביו, לא חיישינן שמא נגע בו עם הארץ, דלא החמירו בתרומה.

רבי שמעון אומר מסדר השני. אם פתח עם הארץ את הכבשן ונטל ממנו כלים, אין נוטל מסדר ראשון, דיד הכל ממשמשין בו, אבל מסדר השני שתחת ראשון שרי. ורבי יוסי מחמיר ואסר אף מסדר השני.

ואין הלכה לא כרבי שמעון ולא כרבי יוסי, אלא אף על פי שמצא הכבשן פתוח הרי הכל בחזקת טהרה, ולוקח אף מסדר ראשון.

משנה ב

הַמַּטְבִּיל כְּלִי לְחַטָּאת בְּמַיִם שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לְקַדֵּשׁ - צָרִיךְ לְנַגֵּב;

בְּמַיִם שֶׁהֵם רְאוּיִם לְקַדֵּשׁ - אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב.

אִם לְהוֹסִיף לְתוֹכוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין -

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְנַגֵּב.

ברטנורא משנה ב  

המטביל כלי לחטאת. כלי שטף שהטבילו כדי למלאות בו מים ולקדשם באפר, אם הטבילו במים שאין ראויין לקדש, כגון במי מקוה שאינם מים חיים צריך לנגב הכלי. שמא יתערבו שאינם ראויים בראויין. אבל אם הטבילו במים חיים הראויין לקדש, אין צריך לנגב.

ואם לאסוף לתוכו מים מקודשים. ואם הטבילו להכניס לתוכו מים שכבר נתן עליהם את האפר, אפילו הטבילו במים חיים, צריך לנגב, שלא יתערבו שאינם מקודשים במקודשים, ותנן לקמן צלוחית של חטאת שנפל לתוכה מים פסול.

משנה ג

קֵרוּיָה שֶׁהִטְבִּילוּהָ בְּמַיִם שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לְקַדֵּשׁ -

מְקַדְּשִׁין בָּהּ עַד שֶׁתִּטַּמֵּא.

נִטְמְאָה - אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם מְקַדֵּשׁ הוּא בָּהּ בַּתְּחִלָּה -

אַף בַּסּוֹף יְקַדֵּשׁ בָּהּ;

אִם אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בָּהּ בַּסּוֹף -

אַף לא בַּתְּחִלָּה.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ -

לא יוֹסִיף לְתוֹכָהּ מַיִם מְקֻדָּשִׁים.

ברטנורא משנה ג  

קרויה. דלעת יבשה חלולה ששואבים בה מים.

שהטבילוה. מעלה בעלמא לחטאת, ולא משום טומאה. דהא בחדשה מיירי שלא נטמאת מעולם.

במים שאין ראויין לקדש מקדשין בה. לאחר שנגבה. ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויין לקדש ותחזור ותפלוט.

נטמאה אין מקדשים בה. ואף על פי שחזר והטבילה, דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה.

דקסברי רבנן דמחמרינן טפי במים טמאים יותר מבמים שאינן ראויין לקדש. ורבי יהושע משוה מדותיו. דאי חיישת, הכא והכא תיחוש. ואי לא חיישת, הכא והכא לא תיחוש. אלא בין כך ובין כך, בין בתחילה אם הטבילה במים שאין ראויין לקדש וניגבה, בין בסוף כשנטמאת והטבילה אפילו בראויין לקדש וניגבה, לא יוסיף לתוכה מים מקודשים, דחיישינן שמא תפלוט. ואין הלכה כרבי יהושע.

משנה ד

שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁחֲתָכָהּ לְחַטָּאת -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יַטְבִּיל מִיָּד;

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יְטַמֵּא וְיַטְבִּיל.

הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ,

חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן.

רַבִּי יְהוּדָה - מַכְשִׁיר בַּקָּטָן,

וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.

ברטנורא משנה ד  

שפופרת. של קנה שחתכה. תיקנה לשום בה מי חטאת או אפר חטאת, אפילו חתכה חבר שאינו חשוד על הטומאה.

רבי אליעזר אומר יטביל מיד. ואיכא הכירא. דפרה נעשית בטבול יום, משום דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש, שמא נשאר בכלי רוק היוצא מפיו של עם הארץ ועדיין הוא לח בשעת גמרו של כלי ומטמאו. ואע"ג דטומאה זו אינה צריכה הערב שמש אלא טבילה בלבד, מכל מקום איכא הכירא, משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמא אדם וכלים, ואי איתא דפרה היתה צריכה הערב שמש, גם היא היתה צריכה.

רבי יהושע אומר יטמא ויטביל. דבענין אחר ליכא הכירא, כיון דכלים הנגמרים בטהרה לא בעו הערב שמש לקדש. והלכה כרבי יהושוע.

הכל כשרים לקדש. כל הטהורים כשרים להשליך האפר על גבי המים, ואפילו נשים. דכתיב גבי אסיפת אפר פרה, ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה, ודרשינן איש, להכשיר את הזר. טהור, ואפילו אשה. והניח, מי שיש בו דעת להניח, פרט לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח. ובתר [אסיפת אפרה] כתיבא הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים. למדנו שכל הכשר לאסיפת אפרה כשר לקידוש.

רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה. דאם איתא דכל הכשר באסיפה כשר בקידוש, לכתוב ולקח לשון יחיד בקידוש, כי היכי דכתב ואסף לשון יחיד באסיפה, מאי ולקחו, דאפילו הנך דפסולים התם כשרים הכא, כגון קטן. אבל אשה לא, דכתיב ונתן, ולא ונתנה.

משנה ה

בְּכָל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים,

אֲפִלּוּ בִּכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, וּבִכְלֵי אֲדָמָה.

וּבַסְּפִינָה מְקַדְּשִׁין בָּהּ.

אֵין מְקַדְּשִׁין לא בְּדָפְנוֹת הַכֵּלִים, וְלא בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ,

וְלא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית, וְלא בְּחָפְנָיו;

מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלְאִין וְאֵין מְקַדְּשִׁין וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת,

אֶלָּא בַּכְּלִי.

אֵין מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל אֶלָּא כֵּלִים,

שֶׁאֵין מַצִּילִים מִיַּד כְּלֵי חֶרֶס אֶלָּא כֵּלִים.

ברטנורא משנה ה  

בכל הכלים מקדשים. בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית, ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלי לענין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, דכתיב מים חיים אל כלי ולא כתיב אל הכלי.

מחץ. כלי גדול של חרס שקורין בערבי אלמחגי"ר. ובקצה האחד ממנו עשוי כדמות בית יד והוא שולי המחץ. כך פירש הרמב"ם.

ואין מזין אלא בכלי. כלומר, שצריך שיהיו המים בכלי בשעת ההזאה.

אין מצילין. כל מה שבתוכה מטומאת אוהל המת ע"י צמיד פתיל, אלא כלים.

שאין מצילין מאויר כלי חרס אלא כלים. שאם יפול שרץ באויר כלי חרס, טמא כל מה שבתוכו אף על פי שלא נגע בהן, חוץ מכלים שאין מיטמאין מאויר כלי חרס, דכתיב (ויקרא י"א) כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל, אוכלים ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס, ואין כלים מיטמאין מאויר כלי חרס.

שאין מצילין. כמו ואין מצילין. דוגמתו בריש פרק קמא דביצה שאפר כירה מוכן הוא, ואמר רבה בגמרא [דף ח'] הכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא.

משנה ו

בֵּיצַת הַיּוֹצְרִים - כְּשֵׁרָה;

רַבִּי יוֹסֵי - פּוֹסֵל.

בֵּיצַת הַתַּרְנְגֹלֶת -

רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה - מַכְשִׁירִין;

וַחֲכָמִים - פּוֹסְלִין.

ברטנורא משנה ו  

ביצת היוצרים. כל כלי שמתחיל יוצר חרס לעשות עושה תחילה החומר עגול כצורת ביצה ועושה לו בית קיבול.

כשרה. לקדש בו מי חטאת.

ורבי יוסי פוסל. דלא חשיב ליה כלי. ואין הלכה כרבי יוסי.

ביצת התרנגולת. קליפתה החיצונה.

וחכמים פוסלים. שאינה חשובה כלי. והלכה כחכמים.

משנה ז

הַשֹּׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע

אֵין מְמַלְאִין בָּהּ, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ, וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה,

וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל,

וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

הָיְתָה כְּלִי וְחִבְּרָהּ בְּסִיד -

מְמַלְאִין בָּהּ, וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ, וּמַזִּין מִמֶּנָּה,

וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

נִקְּבָה מִלְּמַטָּן וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט -

הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ פְּסוּלִין,

מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עֲגֻלִּים כְּלִי;

מִן הַצַּד וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט -

הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים,

מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲגֻלִּים כְּלִי.

עָשׁוּ לָהּ עֲטָרָה שֶׁל טִיט וְהָלְכוּ הַמַּיִם לְשָׁם - פְּסוּלִין;

אִם הָיָה בָּרִיא כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל עִמָּהּ - כְּשֵׁרִים.

ברטנורא משנה ז  

השוקת שבסלע. שוקת היא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסים לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות. והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו, אין נחשב כלי הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש. ואפילו היה תלוש [אלא] שחיברו ולבסוף חקקו.

ואינה צריכה צמיד פתיל. אם היתה באוהל המת מצלת על מה שבתוכה בכיסוי לבד בלא צמיד פתיל. לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילין על מה שבתוכו בכיסוי בלא צמיד פתיל, כדתנן בפרק ה' דאהלות [משנה ו'].

ואינה פוסלת את המקוה. אם [נפלו] מי גשמים מתוכה למקוה אין נחשבים מים שאובים לפסול את המקוה.

ופקקה. סתמה.

מפני שאינם עגולים כלי. כלומר שאין כלי מסבב את המים, שנקב שלמטה מבטלו מתורת כלי, דסתימה של סמרטוט לא משוי ליה כלי. אבל כשהנקב מן הצד, יש תורת כלי עליו ומקדשים במים שבתוכה, שהרי הכלי מסבבן. והיינו עגולים כלי.

עשה לה עטרה. שוקת תלושה שחיברה בסיד שהיא חשובה כלי ועשה שפה של טיט לפיה סביב ונתמלאה השוקת מים עד שנתמלא גם השפה, המים פסולים לקדש, לפי שאין התוספת נחשבת כלי.

ואם היה בריא. כלומר אם השפה הזאת חזקה ומהודקת בשוקת עד שאילו תנטל השוקת תנטל גם השפה עמה, כשרים.

משנה ח

שְׁתֵּי שְׁקָתוֹת שֶׁבְּאֶבֶן אַחַת,

קִדֵּשׁ אַחַת מֵהֶן - הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה אֵינָן מְקֻדָּשִׁין.

הָיוּ נְקוּבוֹת זוֹ לָזוֹ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד,

אוֹ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם צָפִין עַל גַּבֵּיהֶן אֲפִלּוּ כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם,

וְקִדֵּשׁ אֶת אַחַת מֵהֶן -

הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקֻדָּשִׁין.

ברטנורא משנה ח  

שתי שקתות שבאבן. הכא מיירי באבן המיטלטלת שאינה סלע מחובר, ושתי שיקתות הללו תורת כלי יש להן.

קדש אחת מהן. שנתן אפר פרה במים שבאחת מהן.

כשפופרת הנוד. כמין קנה שנתן על פי הנוד שבו מריקים היין או המים בתוך הנוד. ושיעורו, כדי שיהיו שתי אצבעות הראשונות של פס היד חוזרות בו בריוח, לא הגודל, אלא האצבעות הסמוכות לו.

או שהיו מים צפין על גביהן. כגון שכותל האמצעי המפסיק בין שתי השקתות נמוך משאר הכתלים.

כקליפת השום. כשנתמלאו שתיהן, צפין המים על המחיצה האמצעית כקליפת השום.

משנה ט

שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁהִקִּיפָן זוֹ לָזוֹ וַעֲשָֹאָן שֹׁקֶת,

וְכֵן שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת, וְכֵן הַשֹּׁקֶת שֶׁנֶּחְלְקָה -

הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם אֵינָן מְקֻדָּשִׁין.

עֲשָֹאָן בְּסִיד אוֹ בְּגִפְּסִיס, וְהֵן יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל כְּאַחַת -

הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם מְקֻדָּשִׁין.

ברטנורא משנה ט  

שהקיפן. סמכן זו אצל זו. לשון מקיפין שתי חביות דמסכת ביצה.

המים שביניהן. שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת. אבל שאר המים מקודשין. אלא דאותן שבסדק לא נכנס בהן הקידוש.

גפסים. מין סיד הוא ולבן ביותר. וקורין לו בלע"ז ייס"ו גיפס.