פרה, פרק יא

משנה א

צְלוֹחִית שֶׁהִנִּיחָהּ מְגֻלָּה, וּבָא וּמְצָאָהּ מְכֻסָּה - פְּסוּלָה.

הִנִּיחָהּ מְכֻסָּה, וּבָא וּמְצָאָהּ מְגֻלָּה,

אִם יְכוֹלָה הַחֻלְדָּה לִשְׁתּוֹת הֵימֶנָּה,

אוֹ נָחָשׁ לְדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל,

אוֹ שֶׁיָּרַד בָּהּ טַל בַּלַּיְלָה - פְּסוּלָה.

הַחַטָּאת אֵינָהּ נִצּוֹלָה בְּצָמִיד פָּתִיל.

וּמַיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין נִצּוֹלִין בְּצָמִיד פָּתִיל.

ברטנורא משנה א  

צלוחית. של מי חטאת.

ובא ומצאה מכוסה פסולה. שאני אומר אדם נכנס לשם וכסה אותה, ורוב בני אדם אין טהורין לחטאת.

אם יכולה חולדה לשתות ממנה פסולה. אבל אם אינה יכולה לשתות לא פסלינן להו מטעם שמא אדם טמא נכנס וגילה אותה, דאין דרך בני אדם לגלות אלא לכסות מפני השרצים, אבל שרצים דרכן לגלות ואין דרכן לכסות. ודוקא מכוסה ומצאה מגולה חיישינן לחולדה, אבל מגולה ומצאה מגולה כמו שהניחה, לא חיישינן, אף על פי שחשו לספק מים מגולין, דחמירא סכנתא מאיסורא.

או נחש לדברי רבן גמליאל. דאמר לעיל אף הנחש פוסל מפני שהוא מקיא.

החטאת. אפר חטאת או מים המקודשים שהיו באוהל המת בתוך כלי שיש עליו צמיד פתיל.

אינן נצולין. ונפסלין. מדכתיב והניח במקום טהור והאי לאו מקום טהור הוא. אבל כלים העומדים להניח בהן מי חטאת או אפר חטאת, וכן אזוב המתוקן להזות בו, ניצולין בצמיד פתיל.

משנה ב

כָּל הַסָּפֵק טָהוֹר לִתְרוּמָה -

טָהוֹר לְחַטָּאת.

כָּל הַתָּלוּי לִתְרוּמָה -

נִשְׁפָּךְ לְחַטָּאת.

אִם עָשׁוּ עַל גַּבָּיו טְהָרוֹת - תְּלוּיוֹת.

הָרְפָפוֹת -

טְהוֹרוֹת לְקֹדֶשׁ וְלִתְרוּמָה וּלְחַטָּאת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָרְעָדוֹת טְמֵאוֹת לְחַטָּאת.

ברטנורא משנה ב  

כל הספק טהור לתרומה. כל ספק שאם נולד אותו ספק בתרומה התרומה טהורה, אם נולד כיוצא בו בחטאת טהור.

וכל התלוי לתרומה. וכל ספק שאם נולד בתרומה תולין לא אוכלין ולא שורפין, אם נולד כיוצא בו בחטאת, ישפך האפר או המים המקודשין. ובמסכת טהרות פרק הזורק טומאה, תנינן להו לספק הטהור ולספק שעל ידיו תולין בתרומה.

אם עשו על גביו טהרות. אם הזה באפר זה שנטמא בספק התלוי לתרומה, ועשה טהרות ע"י אותה הזאה, תולין אותן טהרות ולא אוכלין ולא שורפין.

הרפפות. כמין שבכות של עץ.

טהורות לקודש לתרומה ולחטאת. לפי שאינן כלים וגם אינן ראויין למדרס.

והרעדות. עצים שאינן מהודקים יפה זה בזה וכשאדם נשען עליהם רועדים ומתנענעים.

טמאות לחטאת. פעמים שאדם יושב עליהן וראויין ליטמא מושב. ואין הלכה כרבי אליעזר.

משנה ג

דְּבֵלָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת וּנְטָלָהּ וַאֲכָלָהּ,

אִם יֶשׁ בָּהּ כַּבֵּיצָה, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה -

הַמַּיִם טְמֵאִין, וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה.

אֵין בָּהּ כַּבֵּיצָה -

הַמַּיִם טְהוֹרִין, וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּטְּהוֹרָה - הַמַּיִם טְהוֹרִים.

הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת -

נִטְמָא.

ברטנורא משנה ג  

אם יש בה כביצה. דאוכל פחות מכביצה אינו מטמא.

בין טהורה בין טמאה המים טמאים. דטהרת תרומה טמאה היא אצל חטאת.

והאוכלה חייב מיתה. דנטמא במי חטאת בשעה שאוכלה, ותרומה בטומאת הגוף במיתה.

רבי יוסי אומר בטהורה המים טהורים. דסבירא ליה לרבי יוסי שאין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת. ואין הלכה כרבי יוסי.

שהכניס ראשו ורבו בתוך מי חטאת. רבנן גזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובין, כמפורש פרק קמא דשבת, והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומי חטאת מים שאובין נינהו, הלכך כשהכניס ראשו ורובו בהם נטמא, ומשנטמא ואינו טהור למי חטאת חוזרים מי חטאת ומטמאים אותו ונעשה ראשון לטומאה, שאין מי חטאת מטמאים את הטהור להם, אבל כשאינו טהור להם מטמאים אותו.

משנה ד

כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי תוֹרָה -

מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְאֶת הַתְּרוּמָה, וְאֶת הַחֻלִּין, וְאֶת הַמַּעֲשֵֹר,

וְאָסוּר עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ.

לְאַחַר בִּיאָתוֹ -

מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פּוֹסֵל בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה,

וּמֻתָּר בַּחֻלִּין וּבַמַּעֲשֵֹר.

וְאִם בָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ,

בֵּין לִפְנֵי בִּיאָתוֹ בֵּין לְאַחַר בִּיאָתוֹ - חַיָּב.

ברטנורא משנה ד  

כל הטעון ביאת מים מדברי תורה. כגון הנוגע בכל אבות הטומאות.

מטמא את הקודש ואת התרומה. לפי שהוא ראשון, עושה שני בחולין ובמעשר, ושלישי בתרומה, ורביעי בקודש.

לאחר ביאתו. שטבל ולא העריב שמשו, יש לו דין שני לטומאה, ועושה שלישי בתרומה ורביעי בקודש.

וחכמים אומרים פוסל בקודש. כשם שטבול יום פוסל בתרומה כן פוסל בקודש, ואינו מטמא בקודש, דכיון שטבל קלישא טומאתו, ופסול משוי טמא לא משוי.

ואם בא אל המקדש. כל הטעון טבילה מן התורה שבא אל המקדש, דהיינו לעזרת ישראל, אפילו לאחר שטבל קודם שיעריב שמשו, חייב. ואף לעזרת נשים אסור טבול יום ליכנס, אבל אינו חייב אלא בעזרת ישראל.

משנה ה

כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים -

מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה,

וּמֻתָּר בַּחֻלִּין וּבַמַּעֲשֵֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ;

וַחֲכָמִים - אוֹסְרִים בַּמַּעֲשֵֹר.

לְאַחַר בִּיאָתוֹ מֻתָּר בְּכֻלָּן.

וְאִם בָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ,

בֵּין לִפְנֵי בִּיאָתוֹ וּבֵין לְאַחַר בִּיאָתוֹ - פָּטוּר.

ברטנורא משנה ה  

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים. כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין, והידים, והכלים, שנטמאו במשקין וכיוצא בהן.

וחכמים אוסרים במעשר. והלכה כחכמים.

לאחר ביאתו. לאחר שטבל, מיד הותר בכולן ואינו צריך הערב שמש.

ואם בא אל המקדש פטור. דלא אסרה תורה ביאת המקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה דאורייתא, כדכתיב (ויקרא ה') בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שרץ טמא.

משנה ו

כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם,

בֵּין מִדִּבְרֵי תוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים -

מְטַמֵּא אֶת מֵי חַטָּאת, וְאֶת אֵפֶר חַטָּאת,

וְאֶת הַמַּזֶּה מֵי חַטָּאת,

בְּמַגָּע וּבְמַשָֹּׂא.

הָאֵזוֹב הַמֻּכְשָׁר, וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁים,

וּכְלִי רֵיקָם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת,

בְּמַגָּע וּבְמַשָֹּׂא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּמַגָּע אֲבָל לא בְּמַשָֹּׂא.

ברטנורא משנה ו  

מטמא את מי חטאת. ואפילו לאחר שטבל, אם לא טבל לשם חטאת כאילו לא טבל, דתנן בפרק אין דורשין (חגיגה דף י"ח) טבל לקודש והוחזק לקודש אסור בחטאת. אבל משטבל לשם חטאת, אפילו טבול יום דאורייתא שפסול לתרומה ולקודש, כשר לחטאת, דטבול יום כשר בפרה.

ומזה מי חטאת במגע ובמשא. ובהא כולי עלמא לא פליגי.

אבל באזוב המוכשר לקבל טומאה, ומשום דאוכל הוא צריך הכשר שיבוא עליו מים, וכן במים שאינן מקודשים ועומדים לקודש, וכלי ריקם הטהור ועומד כדי להניח בו אפר חטאת, בהא פליגי רבי מאיר וחכמים. והלכה כחכמים.

משנה ז

כָּל אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַי - פָּסוּל.

אֵזוֹב זֶה - כָּשֵׁר.

אֵזוֹבְיוֹן, אֵזוֹב כּוֹחֲלִי, אֵזוֹב רוֹמִי, אֵזוֹב מִדְבָּרִי - פָּסוּל.

וְשֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה - פָּסוּל.

וְשֶׁל טְהוֹרָה - לא יַזֶּה;

וְאִם הִזָּה - כָּשֵׁר.

אֵין מַזִּין לא בְּיוֹנְקוֹת וְלא בִּתְמָרוֹת.

אֵין חַיָּבִין עַל הַיּוֹנְקוֹת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף לא עַל הַתְּמָרוֹת.

אֵלּוּ הֵן הַיּוֹנְקוֹת?

גִּבְעוֹלִין שֶׁלֹּא גָּמְלוּ.

ברטנורא משנה ז  

כל אזוב שיש לו שם לווי. שרגילין ללוות עמו שם אחר, כגון הנך דמפרש לקמן.

אזוב זה. כלומר אזוב סתם שהרואה אותו אומר זה אזוב הוא בסתם.

ושל תרומה טמאה. שאזוב של גינה חייב בתרומה כשלקטו לאכילה. והא קמשמע לן דאע"ג שהוא פחות מכביצה שאינו מטמא מי חטאת, אפילו הכי הזאתו פסולה, כיון שהאזוב עצמו טמא.

ושל טהורה לא יזה. מפני שמפסיד את התרומה.

תמרות. כמין גרגרין שיש בראשי האזוב.

אין חייבין על היונקות. טמא שהזו עליו ביונקות ובא בהזאה זו אל המקדש, אינו חייב.

רבי אליעזר אומר וכו'. ואין הלכה כרבי אליעזר.

גבעולים שלא גמלו. כל זמן שהפרח מונח בתוך כיסו קודם שיפתח.

משנה ח

אֵזוֹב שֶׁהִזָּה בּוֹ -

כָּשֵׁר לְטַהֵר בּוֹ אֶת הַמְצֹרָע.

לְקָטוֹ לְעֵצִים וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין -

מְנַגְּבוֹ וְהוּא כָּשֵׁר.

לְקָטוֹ לָאֹכָלִין וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין,

אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְּבוֹ - פָּסוּל.

לְקָטוֹ לְחַטָּאת - כְּנִלְקַט לָאֹכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים:

כְּנִלְקַט לְעֵצִים.

ברטנורא משנה ח  

מנגבו. כדי שלא יתערבו מים הכשרים בפסולין.

אף על פי שנגבו פסול. ואף על פי שלא נטמא משהוכשר לקבל טומאה.

לקטו לחטאת. להזות בו מי חטאת.

כמלקט לעצים. ומנגבו והוא כשר. וכן הלכה.

משנה ט

מִצְוַת אֵזוֹב -

שְׁלשָׁה קְלָחִים, וּבָהֶם שְׁלשָׁה גִּבְעוֹלִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה.

אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה קְלָחִים -

מְפַסְּגוֹ וְאוֹגְדוֹ;

פִּסְּגוֹ וְלא אֲגָדוֹ, אֲגָדוֹ וְלא פִּסְּגוֹ, לא פִּסְּגוֹ וְלא אֲגָדוֹ -

כָּשֵׁר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

מִצְוַת אֵזוֹב -

שְׁלשָׁה קְלָחִים, וּבָהֶם שְׁלשָׁה גִּבְעוֹלִים,

וּשְׁיָרָיו שְׁנַיִם וְגַרְדֻּמָּיו כָּל שֶׁהוּא.

ברטנורא משנה ט  

שלושה קלחין ובהן שלושה גבעולין. גבעול אחד בקלח אחד. ושלושה קלחים דבעינן, ילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב מפסח מצרים, מה להלן שלושה, דבהכי מקרי אגודה, אף כאן שלושה.

מפסגו. מפרידו ומחלקו שיהו השלושה קלחים מפורדים זה מזה.

רבי יוסי אומר מצות אזוב שלושה. רבי יוסי מחמיר טפי מתנא קמא, דלרבי יוסי תחילתו שנים פסול, ולתנא קמא תחלתו שנים כשר, ואינו פסול עד שיהא תחילתו כשייריו אחד. ודקאמר תנא קמא מצות אזוב שלושה קלחים, למצוה בעלמא ולא לעכב. והלכה כרבי יוסי.

וגרדומיו כל שהוא. גרדומי הגבעול כל שהוא. ושייריו וגרדומיו תרי מילי נינהו, דשייריו הוי שיירי השלושה קלחין, דהיינו שני קלחין, וגרדומיו הוא הגבעול עצמו דאגרדם ונשבר ונשתייר ממנו כל שהוא.