פרה, פרק יב

משנה א

הָאֵזוֹב הַקָּצָר -

מְסַפְּקוֹ בְּחוּט וּבְכוּשׁ, וְטוֹבֵל וּמַעֲלֶה,

וְאוֹחֵז בָּאֵזוֹב וּמַזֶּה.

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים:

כְּשֵׁם שֶׁהַזָּיָה בָּאֵזוֹב, כָּךְ טְבִילָה בָּאֵזוֹב.

ברטנורא משנה א  

האזוב הקצר מספקו. מאריכו כדי סיפוקו.

ובכוש. הוא הפלך שהנשים טוות בו.

וטובל ומעלה. ואע"ג דכתיב ולקח אזוב וטבל במים, והוא לוקח הפלך שהאזוב נתון בראשו, שפיר קרינן ביה ולקח אזוב, דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה.

ואוחז באזוב ומזה. דבהזאה בעינן שיהא אוחז האזוב בידו.

רבי יהודה ורבי שמעון אומרים כו'. ואין הלכה כרבי יהודה ורבי שמעון.

משנה ב

הִזָּה,

סָפֵק מִן הַחוּט, סָפֵק מִן הַכּוּשׁ, סָפֵק מִן הַגִּבְעוֹל -

הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה.

הִזָּה עַל שְׁנֵי כֵלִים,

סָפֵק עַל שְׁנֵיהֶם הִזָּה, סָפֵק מֵחֲבֵרוֹ מִצָּה עָלָיו -

הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה.

מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס, וְהִזָּה עָלֶיהָ,

סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק מִן הַחֶרֶס מִצָּה עָלֶיהָ -

הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה.

צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר -

טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְּדַרְכּוֹ;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַזָּיָה רִאשׁוֹנָה.

מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ -

טוֹבֵל אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וּמַזֶּה,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג.

נִתְכַּוַּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו -

הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה;

לְפָנָיו, וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין שֶׁלְּפָנָיו -

הַזָּיָתוֹ כְּשֵׁרָה.

מַזִּין עַל הָאָדָם, מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.

מַזִּין עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

ברטנורא משנה ב  

ספק מן הכוש ספק מן החוט כו'. דבעינן הזאה ודאי מן האזוב. משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו.

מחברו מיצה עליו. שמא מתמצית מי חטאת של כלי אחד הלך על האחר.

הזאתו פסולה. דאי מחבירו מיצה עליו אין זו הזאה מן האזוב.

טובל ומעלה כדרכו. ולא אמרינן מתוך שנדחק בפיה לצאת שמא יחזרו המים לתוך הכלי ולא ישאר באזוב כשיעור.

רבי יהודה אומר הזייה ראשונה. דהזאה ראשונה לא חיישינן, אבל הזאה שניה מתוך שנדחקו לצאת וגם הזה מהם, נתמעטו ביותר וחיישינן בהזאה שניה שמא לא נשארו באזוב כשיעור. ואין הלכה כרבי יהודה.

שלא יספג. שלא יקנח מצדדי הכלי או משוליו. דכתיב וטבל, ולא מספג.

הזאתו פסולה. דבעינן כוונת הזאה והרי לא נעשית מחשבתו.

ואפילו הן מאה. ולא בעינן הזאה בפני עצמה לכל איש ואיש או לכל כלי וכלי.

משנה ג

נִתְכַּוַּן לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה,

וְהִזָּה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה,

אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב - לא יִשְׁנֶה.

עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה,

וְהִזָּה עַל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה,

אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב - יִשְׁנֶה.

עַל הָאָדָם, וְהִזָּה עַל הַבְּהֵמָה,

אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב - לא יִשְׁנֶה.

עַל הַבְּהֵמָה, וְהִזָּה עַל הָאָדָם,

אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב - יִשְׁנֶה.

הַמַּיִם הַמְנַטְּפִים - כְּשֵׁרִים;

לְפִיכָךְ הֵם מְטַמְּאִין לְשֵׁם מֵי חַטָּאת.

ברטנורא משנה ג  

על דבר המקבל טומאה. אדם וכלים.

על דבר שאינו מקבל טומאה. בהמה וכלי אבנים.

אם יש באזוב לא ישנה. אם נשתייר באזוב כדי הזאה אינו צריך לחזור ולטבול פעם שניה, אלא מזה מאותו שנשתייר באזוב על הדבר הטמא ועלתה לו הזאה. דכתיב והזה הטהור על הטמא, עד שיתכוין להזות על הטמא, הלכך כשנתכוין בשעת טבילת האזוב להזות על הטמא לא ישנה, אלא יזה ממה שנשתייר באזוב. אבל אם טבל האזוב כדי להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, הואיל ותחלת טבילתו פסולה, כך הזאתו פסולה, ולא יזה במה שנשתייר באזוב עד שישנה.

המים המנטפין, מן האזוב שהטבילו לשם דבר שאינו מקבל טומאה, אם הטביל באותם טפות אזוב והזה מהן, כשרין. לפיכך הן מטמאין. לפי שלא נעשית מצותן, שהרי הטבילה הראשונה פסולה היתה, והרי אלו הטפות כשאר מי חטאת הכשרים שהן מטמאין.

משנה ד

הַמַּזֶּה מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ,

וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִים - פָּטוּר.

מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין - חַיָּב.

אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל,

בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים - פָּטוּר,

שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ.

מַחֲלִיקִין הָיוּ לִפְנֵי חַלּוֹן שֶׁל רַבִּים - וְדוֹרְסִין וְלא נִמְנָעִין,

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ:

מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׁוּ מִצְוָתָן, אֵינָן מְטַמְּאִין.

ברטנורא משנה ד  

המזה מחלון של רבים. שעומד בחלון של רבים ומזה שם על הטמאים העוברים, והזה על הטמא כסבור שהמים שבידו טהורים להזאה.

ונמצאו פסולים. אם נכנס בהזאה זו למקדש, פטור הטמא מקרבן, דהוי כספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור.

ופירש הרמב"ם הטעם, דטמא זה אנוס הוא, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולבדוק אם המים כשרין להזאה אם לאו, כיון שהיה עומד ברשות הרבים ומזה על הרבים. אבל העומד בחלון של יחיד ומזה, הוה ליה לטמא לבדוק על המים אם כשרים, אם לאו, וכיון דלא בדק, שגגה היא זו ולא אונס, ואם נכנס למקדש בהזאה זו חייב קרבן, דהוי כספק טומאה ברשות היחיד דספיקו טמא.

שאין כהן גדול חייב על ביאת המקדש. דכתיב (במדבר י"ט) ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, מי שחטאו שוה לקהל דהיינו ליחידים, פרט לכהן גדול שאין חטאו שוה ליחידים.

מחליקין היו. כלומר כל כך מי חטאת היו שם עד שהיו מחליקין בהן בני אדם, ואפילו הכי דורסין בהן, משום דלא מטמאין, הואיל ונעשית מצותן.

משנה ה

אוֹחֵז הוּא הַטָּהוֹר בְּקֻרְדֹּם הַטָּמֵא בִּכְנָפוֹ, וּמַזֶּה עָלָיו;

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּדֵי הַזָּיָה - טָהוֹר.

כַּמָּה יְהֵא בַּמַּיִם וְיִהְיֶה בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה?

כְּדֵי שֶׁיַּטְבִּיל רָאשֵׁי גִּבְעוֹלִין וְיַזֶּה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹאִים אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵן עַל אֵזוֹב שֶׁל נְחֹשֶׁת.

ברטנורא משנה ה  

בכנפו. בכנף בגדו. לפי שהקרדום הצריך הזאה הוא אב הטומאה, וכשאוחז בכנפו נעשה הכנף ראשון, אין האוחזו טמא, דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. ואף על פי שיש על הקרדום מים כדי הזיה, אין האוחזו טמא משום נושא מי הנדה, הואיל ונעשית מצותן כבר.

כדי שיטביל ראשי גבעולין ויזה. חוץ ממה שהאזוב בולע.

כאילו הן על אזוב של נחושת. שאינו בולע. דרואים המים הבלועים באזוב כאילו הן בעין להשלים שיעור הזאה להיות הנושאן טמא. והא דכתיב (שם) ומזה מי הנדה דדרשינן מיניה לנושא כשיעור הזאה, היינו שאילו היו בעין היה בהן שיעור הזאה. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ו

הַמַּזֶּה בְּאֵזוֹב טָמֵא,

אִם יֶשׁ בּוֹ כַּבֵּיצָה -

הַמַּיִם פְּסוּלִים, וְהַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה.

אֵין בּוֹ כַּבֵּיצָה -

הַמַּיִם כְּשֵׁרִים, וְהַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה;

וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

ברטנורא משנה ו

המזה באזוב טמא. כגון אזוב של גינה שלקטו לאכילה.

אם יש בו כביצה. דזהו שיעור אוכל, בין לקבל טומאה בין לטמא אחרים.

והזאתו פסולה. דכתיב והזה הטהור, שיהיה המזה טהור והאזוב טהור.

אפילו הן מאה. כולן טמאין לחטאת, דאין מונין ראשון ושני בחטאת אלא כולן הן תחילה.

משנה ז

הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ יָדָיו - נִטְמָא גּוּפוֹ,

וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

משנה ח

לָגִין שֶׁל חַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו - נִטְמָא תּוֹכוֹ,

וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

הַזּוּג וְהָעִנְבָּל - חִבּוּר.

כּוּשׁ שֶׁל רוֹבָן -

לא יַזֶּה לא עַל הַכּוּשׁ, וְלא עַל הַפִּיקָה;

וְאִם הִזָּה - מֻזֶּה.

שֶׁל פִּשְׁתָּן - חִבּוּר.

עוֹר שֶׁל עֲרִיסָה שֶׁהוּא מְחֻבָּר לַפִּיקוֹת - חִבּוּר.

הַמַּלְבֵּן אֵינוֹ חִבּוּר לא לְטֻמְאָה וְלא לְטַהֲרָה.

כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים הַקְּדוּחוֹת - חִבּוּר.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אַף הַחֲרוּקוֹת.

ברטנורא משנה ח  

שנטמאו אחוריו. במשקין טמאין. דלשאר טהרות לא נטמא תוכו, אבל לחטאת אינו כן.

הזוג והענבל חיבור. שאם הזה על אחד מהן, חבירו טהור. וזוג הוא הפעמון, וענבל הוא הפטיש שבפנים המכה בפעמון שעל ידו מקשקש.

כוש של רובן. פלך שטווין בו ארבי, הוא הגמי שעושין ממנו מחצלאות.

לא על הכוש ולא על הפיקה. כלומר לא יזה לא על זה לבדו ולא על זה לבדו, דלא הוו חיבור. אבל צריך להזות על שניהן.

פיקה. מה שמשימין בסוף הכוש להכבידו קרוי פיקה. בלע"ז פורסל"ו.

ואם הזה, על אחד מהן בלבד, מוזה.

ורמב”ם פירש, לא על הכוש ולא על הפיקה, אלא על קנה הברזל שרגילין לתת בראש הכוש שנקרא צנורא. ועליו מזין מפני שהוא עיקר הכלי, ועולה ההזאה לכוש ולפיקה.

של פשתן חיבור. שהפלך שטווין בו פשתן דרכו להיות הפיקה מחוברת בכוש.

עור של עריסה. עור שמשימין בעריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בעריסה.

המלבן. כמין קערות של עץ חקוקות שמכניסין בו כרעי המטה שלא ירקבו מלחלוחית הארץ. ודומה לו בפרק המוכר את הבית בבבא בתרא, מלבנות של כרעי המטה.

אינו חיבור לא לטומאה. דאם נטמא זה לא נטמא זה.

ולא לטהרה. דאם הזה על זה לא הזה על זה.

הקדוחות חיבור. כגון ידות הסכינים שהברזל נכנס לתוך הבית יד של עץ או של עצם ומחובר בו, הוי חבור, נטמא אחד מהן נטמא חבירו, וכן אם הזה על אחד מהן הזה על חבירו. קדוחות, לשון מקדח.

אף החרוקות. לשון ויחרקו שן (איכה ב').  כלומר אף הידות שהן חדות בראשן ומכניס חודן בנקב שעושין בראש הכלי, כגון בית יד של רומח, אף אלו הוו חיבור. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי.

משנה ט

הַסַּלִּים שֶׁבַּקַּנְתֵּל, וְהַמִּטָּה שֶׁל טַרְבָּל,

וְקֶרֶן שֶׁל כְּלִיבָה וּקְרָנִין שֶׁל יוֹצְאֵי דְרָכִים,

וְשַׁלְשֶׁלֶת הַמַּפְתְּחוֹת, וּשְׁלַל הַכּוֹבְסִים,

וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָּפוּר בְּכִלְאַיִם -

חִבּוּר לַטֻּמְאָה, וְאֵינוֹ חִבּוּר לַהַזָּיָה.

ברטנורא משנה ט  

הסלים שבקנתל. סלים שדרכן להוליך בהן פירות או זבלים על גבי החמור והן מחוברין זה בזה.

מטה של טרבל. כמין עז של ברזל שדשין בו את התבואה.

קרן של כליבה. המטה של מתים עושים לה כמין קרן של ברזל וקושרין בו המת שלא יפול. וקורים למטה של מתים כליבה, שהיא עשויה ככלוב של עופות.

וקרנים של יוצאי דרכים. קרני בהמה וחיה שמוליכים עמהם עוברי דרכים למלאות בהן מים לשתות.

ושלושלת המפתחות. שלושלת שתולים בה המפתחות.

ושלל של כובסים. דרך הכובסים לשלול הבגדים זה עם זה הקטן עם הגדול בשביל שלא יאבד.

והבגד שהוא תפור בכלאים. שתי חתיכות של בגד צמר שתפרן בחוטי פשתן וסופו להפרד משום איסור כלאים, וכן שלל של כובסים סופו להפרד, ואפילו הכי הוי חיבור לטומאה.

משנה י

כִּסּוּי מֵחַם שֶׁהוּא מְחֻבָּר לְשַׁלְשֶׁלֶת -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חִבּוּר לַטֻּמְאָה, וְאֵינוֹ חִבּוּר לַהַזָּיָה;

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: הִזָּה עַל הַמֵּחַם - הִזָּה הַכִּסּוּי,

הִזָּה עַל הַכִּסּוּי - לא הִזָּה הַמֵּחַם.

הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְהַזּוֹת,

חוּץ מִטֻּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְהָאִשָּׁה,

וְתִינוֹק שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת.

הָאִשָּׁה מְסַעֲדַתּוּ וּמַזֶּה,

וְאוֹחֶזֶת לוֹ בַּמַּיִם, וְהוּא טוֹבֵל וּמַזֶּה;

אִם אָחֲזָה בְּיָדוֹ, אֲפִלּוּ בְּשָׁעַת הַזָּיָה -

פָּסוּל.

ברטנורא משנה י

המיחם. קומקום של נחושת שמחממים בו המים.

חוץ מטומטום ואנדרוגינוס. לפי שהן ספק אשה, ואשה אינה כשרה להזות, דכתיב וטבל במים איש טהור, איש ולא אשה. טהור, לרבות את הקטן. והזאה יליף מטבילה דאתקוש להדדי.

האשה מסעדתו. מסייעתו, כדמפרש בסיפא דאוחזת לו במים.

ואם אחזה בידו אפילו בשעת הזאה פסול. לא מיבעיא בשעת טבילה, דכי כתיב איש ולא אשה בטבילה הוא דכתיב, אלא אפילו בשעת הזאה דלא כתיב קרא בהזאה, אפילו הכי אם אחזה בידו פסול, דגמרינן הזאה מטבילה.

משנה יא

טָבַל אֶת הָאֵזוֹב בַּיּוֹם, וְהִזָּה בַּיּוֹם - כָּשֵׁר.

בַּיּוֹם וְהִזָּה בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְהִזָּה בַּיּוֹם - פָּסוּל.

אֲבָל הוּא עַצְמוֹ טוֹבֵל בַּלַּיְלָה, וּמַזֶּה בַּיּוֹם;

שֶׁאֵין מַזִּין עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה.

וְכֻלָּן שֶׁעָשׁוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר -

כָּשֵׁר.

ברטנורא משנה יא  

ביום והזה בלילה... פסול. דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ביום ולא בלילה. ואתקש טבילה להזאה, דכתיב וטבל במים איש טהור והזה, מה הזאה ביום אף טבילת אזוב ביום.

טובל בלילה ומזה ביום. היכא דשהה טבילתו ולא הזה ביום השביעי, כשבא להזות בשמיני או בתשיעי ועשירי יכול להקדים טבילה להזאה. אבל הטובל בשביעי כמצותו, מזה תחלה ואחר כך טובל, דכתיב וחטאו ביום השביעי והדר וכבס בגדיו ורחץ במים.

משעלה עמוד השחר כשר. דמשם ואילך הוא יום, דכתיב (בנחמיה ד') ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, וכתיב (שם) והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה.

סליק מסכת פרה