עוקצין, פרק ג
משנה א
יֵשׁ צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה,
מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר, מַחֲשָׁבָה וְלא הֶכְשֵׁר,
לא הֶכְשֵׁר וְלא מַחֲשָׁבָה.
כָּל הָאֹכָלִים הַמְיֻחָדִים לָאָדָם -
צְרִיכִין הֶכְשֵׁר, וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה.
ברטנורא משנה א
צריכים הכשר מים. כדכתיב וכי יותן מים על זרע.
ואין צריכין מחשבה, לחשב עליהן לאכילה. וכולה מתניתין מפרש לקמן.
משנה ב
הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת,
מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא, וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים,
וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָֹדֶה, חוּץ מִשְּׁמַרְקְעִים וּפִטְרִיּוֹת -
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוּץ מִכְּרֵישֵׁי שָֹדֶה, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב;
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת;
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חוּץ מִן הַכְּלוּסִין -
הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר.
ברטנורא משנה ב
החותך מן האדם מן הבהמה מן החיה ומן העופות. כולהו בחותך מחיים איירי. ואף על פי שפירשו מן החי אינן מטמאין, דאין מטמא אלא אבר מן החי ולא בשר שפירש מן החי, הלכך צריכין מחשבה שיחשב עליהן לאכילה, ואם לאו אינן מטמאין.
והחלב בכפרים. דאנשי הכפרים לא אכלי חלבים, הלכך צריכין מחשבה. אבל בשווקים דאיכא רוב עם הבאים לשוק, איכא טובא דאכלי חלבים, ואינם צריכין מחשבה.
ושאר כל ירקות שדה. שאינן נזרעים בגנות, אינן מיוחדים למאכל אדם, וצריכין מחשבה.
חוץ משמרקעים. מין בצל חריף.
ופטריות. מין צמח שאין לו שורש. פונג"י בלע"ז.
חוץ מכרישי שדה. פורו"ש בלע"ז, ובערבי פורא"ת. שאלו אף על פי שאין נוטעים אותן בגינות, אינן צריכין מחשבה.
והרגילה. כך שמה בערבי, ובלע"ז פורקקל"ה.
נץ חלב. פרחים לבנים כחלב. ויש אומרים, עשב כשחותכים אותו יוצא ממנו חלב.
עכביות. עשב מלא קוצים. והוא דרדר בלשון מקרא, ובלע"ז קרדו"ש.
כלוסין. הרמב"ם אומר שקורין לו בערבי ענב אל"דיב.
וסברי רבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי שאלו אינן צריכין מחשבה, מפני שהן מיוחדין למאכל אדם. ואין הלכה כאחד מהם, אלא כולם צריכין מחשבה, ואם לאו אינן מטמאין.
משנה ג
נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם,
וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים -
צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה, וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר.
נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם,
וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְהַחֵלֶב בַּשְּׁוָקִים -
אֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְלא הֶכְשֵׁר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הַגָּמָל, וְהָאַרְנֶבֶת, וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר.
ברטנורא משנה ג
נבלת בהמה טמאה בכל מקום. בין בכפרים בין בשווקים.
צריכין מחשבה. דסתמייהו לאו לאכילה.
ואין צריכין הכשר. לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, שאין צריך ליגע בהן דבר טמא לטמאן, שסופן לטמא מעצמן טומאה חמורה.
ואם תאמר, בשלמא נבלת עוף טהור דאינה מטמאה אלא בבית הבליעה, ניחא דצריכה מחשבה לטמא טומאה קלה. אלא נבלת בהמה דמטמאה במגע ובמשא, מחשבה למה לי, לטומאה קלה, היא גופה טמאה היא. הא מלתא משני בגמרא פרק דם שחיטה, כגון דאיכא פחות מכזית נבילה, וצירפה לפחות מכביצה אוכלים, דבין האי והאי הוי כביצה, דלהכי צריך מחשבה, ומכל מקום חשיב סופו לטמא טומאה חמורה ואינה צריכה הכשר, הואיל והיה אפשר לצרפה לכזית.
בשווקים. שיש רוב עם הבאים לשוק, איכא טובא דאכלי נבלת עוף טהור, ואכלי חלבים.
אינן צריכין לא מחשבה. דלאכילה הן עומדים.
ולא הכשר. דנבלת עוף טהור סופה לטמא טומאה חמורה, דמטמא בגדים בבית הבליעה, וחלב מיירי בחלב טמאה, דמטמאה החלב כבשר, כדלקמן בפרקין, הלכך אינן צריכין הכשר.
רבי שמעון אומר אף הגמל וכו'. אינן צריכין מחשבה בשווקים, דאיכא רוב עם ואכלי להו. ודלא כתנא קמא דאמר נבלת בהמה טמאה בכל מקום ולא מפיק להני. ואין הלכה כרבי שמעון.
משנה ד
הַשֶּׁבֶת, מִשֶּׁנָּתַן טַעְמוֹ בַּקְּדֵרָה -
אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֹכָלִים.
לוּלְבֵי זְרָדִים, וְשֶׁל עֲדָל, וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה -
אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֹכָלִים עַד שֶׁיִּמְתֹּקוּ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶם.
ברטנורא משנה ד
השבת. מין ירק הוא, וכן שמו בערבי. ובלע"ז אניט"ו.
משנתן טעמו בקדירה. אם היה שבת של תרומה, משנתן טעם בקדירה והוציאו ממנה, לא מתחייב עלה זר האוכלו, דעץ בעלמא הוא.
ואינו מטמא טומאת אוכלים. דכיון שנתבשל, כלה כוחו וטעמו ונשאר כעץ בעלמא, ותו לא חשוב אוכל.
לולבי זרדים. ענפים רכים היוצאים בעת שמלבלבים האילנות, וכובשים אותן ביין או בחומץ או במים ומלח, ואוכלים אותן.
והעדל. מין ירק דומה לצנון.
ועלי לוף. ממין הבצלים. ויש ממנו מין שקורין לו לוף שוטה.
עד שימתוקו. דלא חשיבי אוכל אלא לאחר שכובשים אותן ויוצא מהן מרירותן.
פקועות. כעין אבטיחים קטנים, והן מרים.
ורבותי פירשו, דלעת מדברית. ואין הלכה כרבי שמעון.
משנה ה
הַקֹּשְׁטְ, וְהַחֶמֶס, וְרָאשֵׁי בְשָֹמִים,
הַתִּיאָה, וְהַחִלְתִּית, וְהַפִּלְפְּלִין, וְחַלּוֹת חָרִיעַ -
נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֹכָלִין; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי:
אִם נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר,
מִפְּנֵי מָה אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֹכָלִים?
וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֹכָלִים,
אַף הֵם לא יִלָּקְחוּ בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר.
ברטנורא משנה ה
הקושט. כך שמו בלע"ז ובערבי. והוא נמנה עם סממני הקטורת.
והחמס. יש שפירשו זנגביל. ויש שפירשו קנמון.
וראשי בשמים. כגון אגוז מוסקאט"ו, ונרד, וכיוצא בהם, שנותנים ריח ערב.
התיאה. מין חלתית.
וחלתית. כך שמה בערבי. ואף על פי שריחה רע, רגילים ליתן ממנה במזונות.
חלת חריע. כרכום יערי. וקורין לו בערבי אלקר"טום.
אף הן לא ילקחו בכסף מעשר. דרחמנא אמר (דברים י"ד) ונתת הכסף וגו' ואכלת שם, דבר שהוא נאכל כמות שהוא אתה קונה בכסף מעשר, שאינו נאכל כמות שהוא אין אתה קונה בכסף מעשר. וכן הלכה, דאין מטמאין טומאת אוכלים ואין נקחים בכסף מעשר.
משנה ו
הַפַּגִּין, וְהַבֹּסֶר -
רַבִּי עֲקִיבָא - מְטַמֵּא טֻמְאַת אֹכָלִין.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: מִשֶּׁיָּבוֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְֹרוֹת.
פְּרִיצֵי זֵיתִים וַעֲנָבִים -
בֵּית שַׁמַּאי - מְטַמְּאִין,
וּבֵית הִלֵּל - מְטַהֲרִין.
הַקֶּצַח -
בֵּית שַׁמַּאי - מְטַהֲרִין,
וּבֵית הִלֵּל - מְטַמְּאִין.
וְכֵן לַמַּעַשְֹרוֹת.
ברטנורא משנה ו
הפגין. תאנים שלא נתבשלו, כדכתיב [שיר ב'] התאנה חנטה פגיה. וכל שאר פירות נמי שאינן מבושלים נקראים פגין.
והבוסר. ענבים שלא נתבשלו. ומשהגיעו להיות כפול הלבן נקראים בוסר. ופגין גרועים מבוסר.
משיבואו לעונות המעשרות. כל פרי ופרי כפי העת הקצוב לו להתחייב במעשר, כדתנן פרק קמא דמעשרות. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי.
פריצי זיתים וענבים. שנתקשו קודם בישולן, ואינן נפרכים בבית הבד. לשון ובני פריצי עמך (דניאל י"א), בני אדם קשים ורשעים. כך זיתים וענבים הללו, קשין ואינן נפרכין ואינן נדרכים.
בית שמאי מטמאין. דחשיבי אוכל.
ובית הלל מטהרין. דלא חשיבי אוכל.
הקצח. ניי"ל בלע"ז. וזרע שחור הוא, ורגילים לתת אותו בלחם, לפי שהרגיל בו אינו בא לידי כאב לב.
וכן למעשרות. כמו שנחלקו לטומאה כך נחלקו למעשרות, דהמטמאן טומאת אוכלים מחייבו במעשרות.
משנה ז
הַקּוֹר -
הֲרֵי הוּא כָּעֵץ לְכָל דָּבָר,
אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר.
כַּפְנִיּוֹת - אֹכָלִין,
וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְֹרוֹת.
ברטנורא משנה ז
קור. עץ רך הנוסף בראשו של דקל, ואוכלין אותו בני אדם, ובימות הגשמים הוא מתקשה.
כעץ לכל דבר. ואינו מטמא טומאת אוכלין.
נלקח בכסף מעשר. דפרי [מפרי] וגדולי קרקע הוא.
כפניות. תמרים שלא בשלו כל צרכן.
כאוכלין. ומטמאים טומאת אוכלין.
משנה ח
דָּגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה?
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּצּוֹדוּ.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיָּמוּתוּ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם יְכוֹלִין לִחְיוֹת.
יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעֹרֶה בַּקְּלִפָּה - רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם יָכוֹל לִחְיוֹת.
תְּבוּאָה שֶׁנֶּעֶקְרָה וּמְעֹרָה אֲפִלּוּ בְּשֹׁרֶשׁ קָטָן - טְהוֹרָה.
ברטנורא משנה ח
דגים מאימתי מקבלים טומאה. דכל זמן שהן חיים אין מקבלין טומאה.
משיצודו. חשובים כמתים.
אם יכולים לחיות. שאם יחזירם למים יחיו, אינן מטמאין. אבל אם אין יכולין לחיות כשמחזירן למים, אף על פי שעדיין לא מתו, מקבלים טומאה. והלכה כבית הלל.
יחור של תאנה שנפשח. ענף של אילן תאנה ובו תאנים, שנתלש ונפרד ממקום חיבורו, אלא שנשאר מעורה ומדובק בקליפת האילן בלבד.
רבי יהודה מטהר. אותם תאנים שבענף, אם נגעה בהם טומאה. דחשיב להו כמחובר, הואיל והענף מעורה קצת, ואף על פי שאינו מעורה אלא בקליפה.
וחכמים אומרים אם יכול לחיות. אם יקשרו ויחברו הענף עם האילן יחיה הענף ויוציא פירות, חשוב כמחובר וטהורים. ואם לא יחיה כשיקשרוהו עם האילן, הרי התאנים שבענף כתלושים הן חשובים ומקבלים טומאה. והלכה כחכמים.
משנה ט
חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה -
אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת,
לְפִיכָךְ הוּא צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
חֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה -
מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלָה,
לְפִיכָךְ אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
דָּגִים טְמֵאִים וַחֲגָבִים טְמֵאִים -
צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים.
ברטנורא משנה ט
חלב בהמה טהורה שנתנבלה, טהור מטומאת נבילה דכתיב. [ויקרא ז'] וחלב נבילה וגו' יעשה לכל מלאכה, ואפילו מלאכת הקודש במשמע.
לפיכך הוא צריך הכשר. דכיון שאין סופו לטמא טומאה חמורה, דהכי קיי"ל פרק קמא דטהרות, דכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה היינו לטמא אדם וכלים, צריך הכשר.
חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבלות. דלא טיהרה תורה אלא חלב של בהמה טהורה שנתנבלה, דכתיב חלב נבילה וחלב טריפה, יצאת חלב בהמה טמאה שאין לה טריפה, לפי שטריפתה ושחיטתה שוה.
ואין צריך הכשר. לטומאת אוכלים אם צירף פחות מכזית לפחות מכביצה כדפרישנא לעיל. אבל מחשבה ודאי בעי, מידי דהוה אבשרא דבעיא מחשבה בכל מקום כדתנן לעיל.
וצריך מחשבה בכפרים. ולא בשווקים. אבל הכשר צריכין בכל מקום.
משנה י
כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא כַּקַּרְקַע,
וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל,
וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ,
וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת - חַיָּב חַטָּאת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ כַּקַּרְקַע,
וְאֵין כּוֹתְבִים עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל,
וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ,
וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת - פָּטוּר.
ברטנורא משנה י
כוורת דבורים וכו'. אם היא מחוברת בטיט, הכל מודים שהיא כקרקע. ואם היתה מונחת על גבי יתידות, הכל מודים שהיא ככלים. לא נחלקו אלא שמונחת על גבי קרקע ואינה מחוברת בטיט.
רבי אליעזר אומר הרי היא כקרקע. ונקנית בכסף, בשטר, ובחזקה, כקרקע.
וכותבין עליה פרוזבול. שטר שכותבים בית דין למלוה שמסר להם כל חוב שיש לו, שלא תהא שביעית משמטתו. ואין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, כלומר כשיש ללוה קרקע. ואם יש לו כוורת דבורים כמו שיש לו קרקע דמי, וכותבין עליה פרוזבול למלוה.
ואינה מקבלת טומאה במקומה. דהוי כמחובר שאינו מקבל טומאה.
והרודה. מחלות דבש שבתוכה בשבת, חייב חטאת, כתולש ממקום חבור. דכתיב (שמואל א י"ד) ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת.
משנה יא
חַלּוֹת דְּבַשׁ מֵאֵימָתַי מִטַּמְּאוֹת מִשּׁוּם מַשְׁקֶה?
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁיְּחַרְחֵר.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיְּרַסֵּק.
ברטנורא משנה יא
מאימתי מיטמאות משום משקה. דסתמייהו לאכילה קיימי. ומאימתי מיטמאין טומאת משקין להיות תחילה משיחרחר. משיביא עשן ויעשן להבריח הדבורים. לשון לחרחר ריב. שנראה כאילו רוצה לחרחר ריב עם הדבורים.
פירוש אחר משיחרחר, שיחמם אותם להוציא דבשם, אף על פי שעדיין לא יצא הדבש. לשון ניחר מפוח (ירמיה ז') ואית דגרסי משיהרהר, כלומר משיהרהר מחשבה בלבו לרדות הדבש.
משירסק. כשרוצים לרדות דבש מן הכוורת חותכים בסכין ומוציאין חלות חלות, וזהו ריסוקן.
משנה יב
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק,
שְׁל שׁ מֵאוֹת וַעֲשָֹרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כא)
"לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא".
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְֹרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, יא) "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".
ברטנורא משנה יב
עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק. סמך מאמר זה לכאן, להודיע בחתימת המשנה מתן שכרן של צדיקים שלומדים ומקיימים כל מה שכתוב במשנה.
שלוש מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש. יש בגימטריא הכי הוי, שלוש מאות ועשר. כלומר שההנאה וקורת רוח שיש לכל צדיק וצדיק בעולם הבא הוא שלוש מאות ועשר פעמים כנגד כל העולם הזה, שאין העולם הזה כולו אלא חלק משלוש מאות ועשר ממה שיש לכל צדיק וצדיק נחלה לעולם הבא.
סליק מסכת עקצים