ידים, פרק א
משנה א
מֵי רְבִיעִית נוֹתְנִין לַיָּדַיִם -
לְאֶחָד, אַף לִשְׁנַיִם.
מַחֲצִית לג - לִשְׁלשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה.
מִלֹּג - לַחֲמִשָּׁה וְלַעֲשָֹרָה וּלְמֵאָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחֹת לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם מֵרְבִיעִית.
מוֹסִיפִין עַל הַשְּׁנִיִּים, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָרִאשׁוֹנִים.
ברטנורא משנה א
מי רביעית. מים שיש בהן שיעור רביעית הלוג, שהוא ביצה ומחצה.
נותנים לידים לאחד אף לשנים. לחד בעינן מתחילה רביעית. אף לשנים, אם היה בו מתחילה רביעית ונטל הראשון ואחר כך השני, אע"ג דלא היו רביעית גבי שני, שפיר דמי, הואיל ומשיירי טהרה אתו.
ורמב”ם פירש, דדוקא מים שניים הוא דלא בעינן רביעית לכל חד וחד, הואיל וכבר נטהרו ידיו משטיפה ראשונה, אבל במים ראשונים, אין פחות מרביעית לכל אחד. ורבותי לא פירשו כן.
מחצית לוג לשלושה או לארבעה. לפום שיעורא דרביעית לשנים היה די ברביעית ומחצה לשלושה, אלא כיון דנפישי גברא חיישינן שמא לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק, שכל אחד מצמצם במים מפני חבירו.
ומיהו אי איכא רביעית ומחצה, ונטל הראשון מהם חצי רביעית, הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים האחרונים, דאפילו בתחילה סגי לשנים ברביעית כל שכן השתא דאתו משיירי טהרה. וכי לא מהני הכא, הני מילי היכא דלא נשאר לשנים האחרונים רביעית.
ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית. שיהיה בכלי בשעה שהאחרון נוטל את ידיו רביעית. ואין הלכה כרבי יוסי.
מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים. דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק, ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת אע"ג דידיו טהורות אם קנח אותם במפה, מכל מקום אם חוזר ונוגע במים שעל המפה ידיו טמאות, ואם נגע בהן ככר של תרומה נטמא, ולכך אורחיה דעביד שטיפה אחרת במים שניים לטהר המים הראשונים שעל גבי ידיו.
והשתא קאמר דאם נתן המים שניים ולא הגיעו לפרק, יכול להוסיף עליהם ולשפוך מים במקום שלא שפך שם תחילה, ויטהרו המים הראשונים שעל גבי ידיו. אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק, אינו יכול להוסיף, אלא צריך לנגב ידיו ולחזור ולשפוך בבת אחת מים שיגיעו לפרק.
משנה ב
בְּכָל הַכֵּלִים נוֹתְנִין לַיָּדַיִם,
אֲפִלּוּ בִּכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, בִּכְלֵי אֲדָמָה.
אֵין נוֹתְנִין לַיָּדַיִם -
לא בְּדָפְנוֹת הַכֵּלִים, וְלא בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ,
וְלא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית,
וְלא יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ בְּחָפְנָיו;
מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלְאִין, וְאֵין מְקַדְּשִׁין, וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת,
וְאֵין נוֹתְנִים לַיָּדַיִם אֶלָּא בַּכֶּלִי.
וְאֵין מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל אֶלָּא כֵּלִים,
שֶׁאֵין מַצִּילִין מִיַּד כְּלִי חֶרֶשׁ אֶלָּא כֵּלִים.
ברטנורא משנה ב
בכלי גללים. כלים עשויין מגללי הבקר, דלא חשיבי כלים לענין טומאה.
לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ. משום דשברי כלים נינהו.
ולא במגופת החבית. דלאו להשתמש בתוכה עבידא אלא כיסוי לחבית.
בחפניו. שלא ימלא חפניו מים וישפוך על ידי חבירו.
שאין ממלאים. מילוי מים חיים לקדש בהן מי חטאת של אפר פרה. דכלי בעינן, דכתיב (במדבר י"ט) מים חיים אל כלי.
ואין מקדשים. נתינת האפר על גבי המים.
ואין מזין. שטובל האזוב בכלי כדי להזות.
צמיד פתיל. שברי כלי חרס שהקיפן צמיד פתיל ומונחין באוהל מת, אין מצילין על מה שבתוכן.
שאין מצילין. כמו ואין מצילין. ודוגמתו בפרק קמא דביצה, שאפר כירה מוכן הוא. ופירשו בגמרא, הכי קאמר ואפר כירה מוכן הוא.
מיד כלי חרס. אם נפל שרץ בתוך כלי חרס נטמא כל מה שבאוירו, חוץ מכלים ואדם שאין מיטמאין מאויר כלי חרס, דכתיב (ויקרא י"א) כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל, אוכלים ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס, ואין אדם וכלים מיטמאין מאויר כלי חרס. ואם שברי כלים נתונים בתנור של חרס ושרץ בתנור, אין השברים מצילין על האוכלים שבתוכן.
משנה ג
הַמַּיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּת הַבְּהֵמָה:
בְּכֵלִים - פְּסוּלִים, וּבְקַרְקָעוֹת - כְּשֵׁרִים.
נָפַל לְתוֹכָן דְּיוֹ, קוֹמוֹס, וְקַנְקַנְתּוֹם, וְנִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן - פְּסוּלִין.
עָשָֹה בָּהֶם מְלָאכָה, אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָּהֶן פִּתּוֹ - פְּסוּלִין.
שִׁמְעוֹן הַתֵּימָנִי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ נִתְכַּוַּן לִשְׁרוֹת בָּזֶה וְנָפַל לַשֵּׁנִי - כְּשֵׁרִים.
ברטנורא משנה ג
שנפסלו משתיית בהמה. כגון מחמת סרחון. אבל שנפסלו מחמת טיט, אפילו בקרקע פסולים.
בכלים פסולים. דלא תקון רבנן נטילה אלא בראויין לשתיית בהמה.
בקרקע כשרים, להטביל הידים, דהא מקוה נינהו וכל גופו טובל בהן, ידיו לא כל שכן.
קומוס גומ"א בלע"ז. וקנקנתום. ודריאול"י. ומזהיר כעין זכוכית.
עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין. משום דבטלן ונשתנו מתורת מים.
אפילו נתכוין לשרות בזה. בתמיה, וכי אפילו נתכוין לשרות פתו במקום אחד ונפל במקום אחר יהיו פסולים, והלא לא נתכוין ולא בטלם, אלא ודאי כשרים הם. ואין הלכה כרבי שמעון התמני.
משנה ד
הֵדִיחַ בָּהֶם אֶת הַכֵּלִים, אוֹ שֶׁמִּחָה בָּהֶם אֶת הַמִּדּוֹת - פְּסוּלִים.
הֵדִיחַ בָּהֶם כֵּלִים מוּדָחִים אוֹ חֲדָשִׁים - כְּשֵׁרִים.
רַבִּי יוֹסֵי - פּוֹסֵל בַּחֲדָשִׁים.
ברטנורא משנה ד
או שמיחה בהן את המדות. לחלוחית שנדבקה בהן, ואינה יוצאה אלא בדוחק. להכי תני לשון מיחוי, כמו מיחוי קרביו דתנן בפסחים פרק אלו דברים [דף ס"ח].
פוסל בחדשים. דאף על פי שהם נקיים, אין רגילות להשתמש בהם עד שידיחום תחילה.
ואין הלכה כרבי יוסי.
משנה ה
הַמַּיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם מַטְבִּיל בָּהֶם אֶת הַגְּלֻסְקִין - פְּסוּלִים.
וּכְשֶׁהוּא מֵדִיחַ אֶת יָדָיו בָּהֶן - כְּשֵׁרִים.
הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִתֵּן לַיָּדַיִם,
אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן.
מַנִּיחַ חָבִית בֵּין בִּרְכָּיו, וְנוֹטֵל,
מַטֶּה חָבִית עַל צִדָּהּ, וְנוֹטֵל.
וְהַקּוֹף נוֹטֵל לַיָּדַיִם.
רַבִּי יוֹסֵי - פּוֹסֵל בִּשְׁנֵי אֵלּוּ.
ברטנורא משנה ה
גלוסקין. ככרות לחם נקי וטהור.
ואם הדיח בהן ידיו. וטח את הגלוסקין בידו.
כשרים. המים שבכלי לנטילה, שלא נעשית מלאכה במים שבכלי אלא במים שלקח בחפניו.
מניח חבית בין ברכיו. וברכיו מסייעין לשפוך, והיינו כוח גברא, ומשום הכי לא פליג רבי יוסי בהא.
ומטה חבית על צדה. ואפילו הלך וישב לו אחר כך והחבית שופכת מים כל היום כולו, מחמת הטייתו הוא, וחשיב כוח גברא.
והקוף. חיה ששמה מונא (אפפע) בלע"ז. ויש לה ידים כידי אדם.
נוטל לידים. דכח נותן בעינן, כוח אדם לא בעינן.
רבי יוסי פוסל בשני אלו. בקוף, ובמטה חבית על צדה. בקוף, משום דבעינן כוח אדם וליכא. ומטה חבית על צדה, לאו כוח גברא חשיב ליה. ואין הלכה כרבי יוסי.