זבים, פרק א

משנה א

הָרוֹאֶה רְאִיָּה אַחַת שֶׁל זוֹב -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כְּשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּבַעַל קֶרִי.

רָאָה אַחַת, וּבַשֵּׁנִי הִפְסִיק,

וּבַשְּׁלִישִׁי רָאָה שְׁתַּיִם, אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִּשְׁתַּיִם -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: זָב גָּמוּר;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים,

וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה:

מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי בָּזֶה שֶׁאֵינוֹ זָב גָּמוּר;

וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ?

עַל הָרוֹאֶה שְׁתַּיִם, אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִּשְׁתַּיִם,

וּבַשֵּׁנִי הִפְסִיק, וּבַשְּׁלִישִׁי רָאָה אַחַת -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: זָב גָּמוּר;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים,

וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.

ברטנורא משנה א

הרואה ראיה אחת של זוב. זוב בא מבשר המת ודומה ללובן ביצה המוזרת. ושכבת זרע בא מבשר שאינו מת, וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת.

בית שמאי אומרים כשומרת יום. דאף על פי שאינה זבה גמורה עד שלוש ראיות, מכל מקום בראיה אחת עושה משכב ומושב. כמו כן זב, אף על פי שאינו נעשה זב גמור עד שלוש ראיות, מכל מקום בראיה אחת עושה משכב ומושב.

ובית הלל אומר כבעל קרי. ואינו עושה משכב ומושב, ואין הראיה מטמאה במשא, אלא במגע.

ראה אחת ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים. דכי ראה שתי ראיות ביום אחד או בשני ימים רצופים, צריך למנות שבעה נקיים, ופטור מן הקרבן. ואם ראה שלוש ראיות ביום אחד או בשלושה ימים רצופים, צריך למנות שבעה נקיים וחייב בקרבן. דתניא, מנה הכתוב שתים וקראו טמא, דכתיב (ויקרא ט"ו) זב מבשרו זובו טמא הוא. שלוש וקראו טמא, (שם) וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא, הא כיצד, שתים לטומאה ושלוש לקרבן.

אבל הזבה אם ראתה ראיות רבות ביום אחד או בשני ימים בלא עת נדתה, שומרת יום אחד בנקיות וטהורה לערב. ואם ראתה שלוש ראיות בשלושה ימים רצופים, צריכה למנות שבעה נקיים וחייבת בקרבן. דגבי זבה כתיב (שם) ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, ימים שנים, רבים שלושה, תלה הכתוב הזב בראיות, והזבה בימים. והשתא קאמר שאם ראה הזב שלוש ראיות אלא שהפסיק יום אחד בין ראיה ראשונה לשתים האחרונות, בית שמאי אומרים זב גמור. וחייב בקרבן כבעל שלוש ראיות.

ובית הלל אומרים. ביטל היום הטהור את הראיה הראשונה, ואין כאן אלא שתי ראיות האחרונות, ופטור מן הקרבן.

מודים בית שמאי בזה שאינו זב גמור. דביטל היום הטהור שהפסיק את הראיה הראשונה, כדאמרן.

על מה נחלקו על הרואה שתים וכו', בית שמאי אומרים זב גמור. דהואיל ונזקק לספירות שבעה כשראה שתים בתחילה, ביטלה ראיה את יום הטהור, ויש בידו שלוש ראיות.

משנה ב

הָרוֹאֶה קֶרִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לִסְפִירַת זוֹבוֹ -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: סוֹתֵר שְׁנֵי יָמִים שֶׁלְּפָנָיו;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָרוֹאֶה בַּשֵּׁנִי סוֹתֵר אֶת שֶׁלְּפָנָיו.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֶחָד הָרוֹאֶה בַּשֵּׁנִי וְאֶחָד הָרוֹאֶה בַּשְּׁלִישִׁי,

שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: סָתַר שְׁנֵי יָמִים שֶׁלְּפָנָיו;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ.

וּמוֹדִים בָּרוֹאֶה בָּרְבִיעִי - שֶׁלֹּא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ.

בָּרוֹאֶה קֶרִי,

אֲבָל אִם רָאָה זוֹב,

אֲפִלּוּ יוֹם שְׁבִיעִי - סָתַר אֶת שֶׁלְּפָנָיו.

ברטנורא משנה ב

ביום השלישי לספירת זובו. כגון בעל שתי ראיות שצריך לספור שבעה נקיים, ומנה ראשון ושני, ובשלישי ראה קרי, סתר שני ימים שלפניו, וחוזר ומונה שבעה כבתחילה.

לא סתר אלא יומו. ומונה חמשה להשלים שבעה, דשנים הראשונים עלו לו.

הרואה בשני. שמנה אחד, ובשני ראה קרי, סתר את שלפניו אפילו לבית הלל. ורבי עקיבא סבר דבהא נמי פליגי. ואין הלכה כרבי ישמעאל.

ומודים בית שמאי ברואה קרי ברביעי שלא סתר אלא יומו. ושלפניו עלו לו. דדוקא כשלא נפסק הזיבות בשלושה ימים טהורים כמספר הימים שעושה זב גמור, הוא דאמרי בית שמאי דשכבת זרע סותרת, אבל לאחר שעברו שלושה ימים טהורים, מודים בית שמאי שאין קרי סותר אלא יומו.

והאי דקרי סותר בזב, נפקא לן מקרא, דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, מה זוב סותר, אף שכבת זרע סותר. אי מה זוב סותר את הכל אף שכבת זרע תסתור את הכל, תלמוד לומר לטמאה בה, אין לה אלא יום אחד. אבל אם ראה זוב, אפילו יום שביעי, סותר את שלפניו, דכתיב שבעת ימים לטהרתו, עד שיהיו כל שבעת הימים טהורים מן הזיבות.

משנה ג

רָאָה אַחַת הַיּוֹם וּשְׁתַּיִם לְמָחָר,

שְׁתַּיִם הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר,

שָׁלשׁ לִשְׁלשָׁה יָמִים, אוֹ לִשְׁלשָׁה לֵילוֹת -

הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר.

ברטנורא משנה ג

הרי זה זב גמור. וחייב בקרבן. דבראיות תלה רחמנא, דכתיב טומאתו בזובו, טומאתו תלויה בזובו ואינה תלויה ביומי. ומיהו בהפסיק יום בינתיים קאמרי בית הלל לעיל דלא הוי זב גמור ואין הראיות מצטרפות, לא שנא לענין טומאה כגון ראה שתי ראיות בלבד בהפסקת יום בינתים, לא שנא לענין קרבן כגון ראה שלוש ראיות.

משנה ד

רָאָה אַחַת וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִפּוּג,

וְאַחַר כָּךְ רָאָה שְׁתַּיִם, אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִּשְׁתַּיִם;

אוֹ רָאָה שְׁתַּיִם, אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִּשְׁתַּיִם,

וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִפּוּג,

וְאַחַר כָּךְ רָאָה אַחַת - הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר.

ברטנורא משנה ד

כדי טבילה וסיפוג. כדי שיטבול ויקנח עצמו אחר טבילה. ופחות משיעור זה לא הוי הפסק, ולא חשיבא אלא ראיה אחת.

או אחת מרובה כשתים. שהיה בין התחלת הראיה לסוף הראיה כדי טבילה וסיפוג, והיה רואה תמיד בלא הפסק.

משנה ה

רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כְּשָׁלשׁ,

שֶׁהִיא כְּמִן גַּד יוֹן לַשִּׁילחַ,

שֶׁהֵן כְּדֵי שְׁתֵּי טְבִילוֹת וְכִשְׁנֵי סִפּוּגִין -

הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר.

רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כִּשְׁתַּיִם -

מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים,

וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לא אָמְרוּ אַחַת מְרֻבָּה

אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי שָׁלשׁ.

ברטנורא משנה ה

כמין גד יון לשילוח. מקום בירושלים שהעמידו בו מלכי כנעני עבודה זרה, והיה אותו המקום רחוק מן השילוח שיעור שתי טבילות ושני סיפוגים. כמגד יון, לשון העורכים לגד שלחן (ישעיה ס"ה). שילוח, שם הנהר, כדכתיב (שם ח') יען כי מאס העם הזה את מי השילוח.

מטמא משכב ומושב. דחשבינן לה כשתי ראיות.

אלא אם כן יש בה כדי שלוש. כגון כמגד יון לשילוח, דאז נחשב כזב גמור אפילו לענין קרבן. אבל באחת מרובה כשתים, אין חולקין אותה, וכראיה אחת היא חשובה. ואין הלכה כרבי יוסי.

משנה ו

רָאָה אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

אַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאַחַת לְמָחָר,

אִם יָדוּעַ שֶׁמִּקְצָת הָרְאִיָּה מֵהַיּוֹם וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר -

וַדַּאי לַקָּרְבָּן וְלַטֻּמְאָה;

אִם סָפֵק שֶׁמִּקְצָת הָרְאִיָּה מֵהַיּוֹם וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר -

וַדַּאי לַטֻּמְאָה, וְסָפֵק לַקָּרְבָּן.

רָאָה שְׁנֵי יָמִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת -

סָפֵק לַטֻּמְאָה וְלַקָּרְבָּן;

אַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת - סָפֵק לַטֻּמְאָה.

ברטנורא משנה ו

אם ידוע שמקצת הראיה מהיום וקצתה למחר. שראה קצת ראיה בסוף היום וקצתה בתחילת הלילה של מחר, אף על פי שלא היו ביניהן כדי טבילה וסיפוג, נחשבות שתי ראיות, מפני שהימים חולקין.

ודאי לקרבן ולטומאה. דיש כאן שלוש ראיות. דאותה של בין השמשות נחלקת לשתים, כיון דיש בה משני ימים.

ואם ספק. דשמא כולה מן היום או כולה מן הלילה.

ודאי לטומאה. דמה נפשך איכא שתים.

וספק לקרבן. דמספקא לן שמא שתים שמא שלוש. דאי כולה מן היום או כולה מן הלילה, שתים. ואי מקצתה ביום ומקצתה בלילה, שלוש.

שני ימים בין השמשות. כגון דראשונה בתחילת בין השמשות ראשון, ושניה בסוף בין השמשות שני, כגון דאחת בערב שבת בתחילת בין השמשות, ואחת במוצאי שבת בסוף בין השמשות.

דאם תחילת בין השמשות יום וסוף בין השמשות לילה, אין כאן שתי ראיות בשני ימים רצופים, דשבת מפסקת ואין כאן טומאת זיבה (אלא כבעל קרי). ואם בין השמשות כולו מן היום או כולו מן הלילה, יש כאן שתי ראיות בשני ימים רצופים, וטעון לספור שבעה נקיים ופטור מן הקרבן. ואם תחילת בין השמשות או סופו חציו מן היום וחציו מהלילה, נחלקת הראיה לשתים וחייב בקרבן. ולפי שיש כאן כל הנך ספיקות, קתני ספק לטומאה ולקרבן, שמא אין כאן טומאה, ושמא יש כאן טומאה ולא קרבן, ושמא יש כאן טומאה וקרבן. הלכך מביא קרבן ואינו נאכל.